מיטת הקומתיים בחדר הילדים נקנתה במרקטפלייס של פייסבוק, ביום ההולדת של הבן התבקשו האורחים לא להביא מתנות, ובארון הבגדים של אמו יש מגבלת מקום: אם אין מקום לכל החולצות, כנראה יש יותר מדי חולצות. כך מתנהל הבית של קרין אברהמי – מינימליסטית.
המינימליסטים
"מבחינתי זו הורדה של עומס", מסבירה אברהמי את אורח החיים שאימצה בשנה האחרונה ומתואר, בין היתר, גם בבלוג שלה. בהתחלה, היא מספרת, נפטרה מחפצים מיותרים "כדי לעשות ריסטארט". אחר כך לא מילאה את החללים בקניות חדשות ושינתה את הרגלי הצריכה. "הבנתי כמה תרבות הצריכה בעצם פוגעת גם בנו וגם בסביבה שלנו. המינימליזם בא לידי ביטוי גם בחינוך וגם בחיי היומיום שלנו. הילדים יודעים שלא קונים כל דבר חדש, הם יודעים שאפשר לקנות יד שנייה".
אברהמי לא לבד. היא חלק מזרם שדוגל בהצטמצמות ובהסתפקות בפחות בעידן שבו החיים שלנו מתפקעים מבגדים, רהיטים, צעצועים ומה לא. "מינימליזם זה לא עוני", מבהירה מעיין טל, עורכת המגזין האינטרנטי "מינימליזם ישראל". לדבריה, העיקר הוא לא חיסכון בכסף: "אנחנו לא מתכלבים. זו עבודה מנטלית שמתבטאת בזה שאתה לא מבזבז. זה כמו להפסיק לעשן, אתה לא מפסיק לעשן בגלל כסף".
טל (32) בוחרת באורח החיים הזה כבר שלוש שנים: "קשה להגיד איפה זרם המינימליזם התחיל, אבל יש מובילי דעת שהביאו את זה לתודעה בעולם", היא מסבירה ושולפת שם שמוכר לרבים גם מחוץ לזרם: מארי קונדו היפנית, גורו הארגון והסדר. "הגישה שהיא הביאה לסידור של הבית זו ממש שיטה איך לארגן את החפצים שלך ולעבור איזשהו תהליך טיפולי, כדי לשחרר את הדברים שאת מחזיקה בגלל היסטריה מהעתיד או בגלל זיכרון מסוים.
"אחרי תהליך של חצי שנה שעוברים עם הספר שהיא כתבה, 'סוד הקסם היפני', את מגיעה למצב שיש לך את הדברים שאת הכי אוהבת והכי צריכה והכי משתמשת, ואז כל סידור הבית מצטמצם לעשר דקות ביום, גם אם יש לך ילדים. וכיף לך, ונעים לך, ואת לא עומדת מול ארון מפוצץ בגדים ואומרת 'אין לי מה ללבוש'".
שני מינימליסטים נוספים שתרמו להרחבת התנועה הם ריאן ניקודימוס וג'ושוע פילדס מילבורן, בעלי אתר בנושא שהרצאה שלהם בטד הפכה ויראלית וסיפורם תואר גם בסרט של נטפליקס. "שני חבר'ה שהיה להם הכול, עשו מלא כסף והצליחו", מתארת טל. אובדן אישי של אחד מהם גרם לשינוי בתודעה, והשניים התפטרו מהעבודות שלהם, חיים מהרצאות על מינימליזם ומפיצים את הבשורה.
"לישראל זה הגיע בטפטופים. אצלי זה הגיע פחות או יותר בסיפור ממש דומה", מספרת טל. "גרתי ועבדתי בתל אביב, הרווחתי כסף ובזבזתי בלי סוף, וזה לא עשה לי טוב, נכנסתי לדאון ולדיכאון איזו תקופה. ופתאום נחשפתי לדבר הזה, והתחלתי את התהליך של מארי קונדו, וצמצמתי ותרמתי 80 שקים של דברים, פתאום ויתרתי על לאכול בחוץ והתחלתי להכין לבד, ובאיזשהו שלב נהיה לי יותר טוב ונעים בחיים. פתאום ראיתי שאני לא מבינה למה אני גרה בתל אביב. אז עברתי לצפון, איפה שגדלתי, עם בעלי. איך שחזרתי לפה הכרתי מלא חברים, והכול קהילתי וכולם יוזמים דברים כי משעמם, כי אין קניון בפרצוף. אז האינטראקציה האנושית קורית".
אצל אברהמי, לעומתה, השינוי היה פחות דרסטי והיא עדיין מתגוררת בדירתה בצפון תל אביב. "זה בעצם התחיל אחרי שילדתי את הבת השלישית שלי, וככה קיבלתי איזשהו סיבוב בהקשר של הרבה נושאים".
זה לא קצת מוזר לדגול בשיטת צמצום ולגור בצפון תל אביב?
"זו איזושהי סטיגמה. אנחנו לא נלך לקניון להסתובב סתם כך. אנחנו בעיקר נלך לטייל, נלך לגינה, ניסע באופניים, נלך לים, נלך לבריכה, נעשה דברים שהם יותר בילוי. מבחינתי עצם זה שלדוגמה הבן שלי כבר בגיל חמש יודע לנסוע באופניים בלי גלגלי עזר, זה נותן לו הרבה יותר לביטחון העצמי מאשר אם יש לו משחק מסוים או אין לו משחק מסוים בבית".
"לא צריך לסגוד לאלוהי הקמצנות", מוסיפה טל. "אני לא חושבת שהיום אני מוציאה פחות ממה שהוצאתי בתל אביב, זה אותו דבר, אבל החיים שלי הרבה יותר מדויקים לי. כל אחד והדיוק שלו".
יש מגמת עלייה והצטרפות לזרם הזה?
"בטירוף", קובעת טל, "כל יום מלא אנשים מצטרפים לקבוצה בפייסבוק ולאתר שלי. ברגע שאנשים קוראים ומבינים, הם רואים שזה משהו קצת יותר רחב".
חלק מהמצטרפים עושים זאת גם מתוך אג'נדה סביבתית. אמיר קדם (35) מרחובות מספר כי מלכתחילה העדיף יד שנייה משיקולים ירוקים: "אני אישית תמיד הייתי יחסית צנוע באופי. באתי ממשפחה עם הכנסה מעל הממוצע, אבל הייתי בקטע של איכות הסביבה - למחזר. אם אני כבר קונה משהו, אני קודם כל בודק אם אפשר להשיג יד שנייה, משתדל לא לקנות חדש.
"אנחנו קונים בגדים בעיקר ב'ביגודית' של ויצ"ו, או שמקבלים מאנשים. בבגדי ילדים משתמשים לתקופה מאוד קצרה, וזה חבל בעיניי לקנות בגד חדש ולהשתמש בו אולי חצי שנה. מבחינתי כל זה רווח סביבתי ולא כלכלי. אני משתדל גם לעצמי לקנות בביגודית, כבר שנתיים כמעט לא קניתי לי בגד חדש. אני מהנדס מכונות, אז יש לי גם בגדים יותר רשמיים, אבל ביומיום אני לא צריך להיות לבוש בחליפות".
בביתו של קדם גם משתדלים לא להעמיס בצעצועים, משתמשים בחיתולים רב-פעמיים ובציוד יד שנייה. "בסופו של דבר אתה לוקח ארבעה-חמישה דברים שאתה יכול להתמקד בהם ביומיום, ואז אחרי שעשית איזשהו שינוי אתה יכול להכניס עוד דברים", הוא מסביר. "אנחנו לא גרים בקרוואן, לא לקחנו את הדברים האלה לאקסטרים".
אגב אקסטרים, כמו כל תנועה, למינימליזם יש אמצע וקצוות, ואם אברהמי וקדם מבטאים גרסה "רכה" יחסית, אנה גל היא דוגמה למינימליסטית אדוקה יותר. "בעיניי מינימליזם זה פחות מהסתפקות במועט, בעיניי זה פשוט 'שיפט' במחשבה - זה אפילו לא הסתפקות, פשוט צריך פחות", היא אומרת.
גל (30), תושבת רמת גן, היא מינימליסטית יותר מחמש שנים. "המטרה היא להוריד את העומס המחשבתי על ידי כך שאנחנו חיים עם כל מה שאנחנו צריכים. האם באמת ילד צריך חדר משלו? לא בהכרח. אנחנו ישנים בלינה משותפת כבר חמש שנים וחצי. החלטנו לרדת למזרנים על הרצפה. החדרים שלנו בבית הם לפי פונקציה ולא לפי שייכות. חדר השינה זה החדר שבו ישנים, חדר עבודה זה החדר שבו עובדים, הסלון זה איפה שמתפננים ומשחקים והמטבח זה איפה שמבשלים. כלומר הכול של כולם בבית, ואין איזושהי שייכות, ואנחנו לא אומרים 'לך לחדר שלך'. זה הספייס של כולנו".
גל עברה מהפך של ממש. "לפני שנכנסתי למינימליזם הייתי שופוהוליקית. אני סוג של שופוהוליקית בגמילה. כמו שיש אנשים שמשתמשים באכילה רגשית, אז אצלי זו הייתה קנייה רגשית. כל פעם שפוטרתי מעבודה, הדבר הראשון שהייתי עושה זה ללכת לשופינג. לקח הרבה מאוד זמן עד שהבנתי שזה כמו סם, זה כמו לשתות אקסל.
"הטריגר היה שבעלי אושפז בבית חולים ונאלצנו לעבור לגור אצל אמא שלי. לא היה מקום להכול, ופשוט מסרתי מלא דברים ומכרתי. ואז יצאנו מהבית של אמא שלי, והיינו צריכים לבנות הכול מחדש. פתאום הבנתי שאין לי כוח ללכת לאיקאה ולקנות רהיטים ולמלא את הבית".
הבגדים שלה ושל בנה לא מגיעים לרוב מהחנות: "אם אני רואה בגד ברחוב ואני חושבת שזה יתאים לי, אני לוקחת. אין דבר כזה להיכנס לחנות בגדים ולהתחיל למדוד". יש לה גם סרטונים ביוטיוב שבהם היא משתפת בדרך החיים שלה: "בדיוק העליתי סרטון על בגדים שמצאתי ברחוב ואיך אני בונה מהם אאוטפיטים".
גל מבהירה כי לא סיימה עם קניות לחלוטין: "אם צריך משהו חדש ואין אצל חברה שמעבירה או אני לא מוצאת, ברור שאני הולכת לקנות - כי זה צורך. אין לי אג'נדה נגד קניונים".
את מקבלת תגובות קיצוניות על הדרך שלך?
"האמת שלא. רוב הסביבה שלי היא מינימליסטית בצורה כזו או אחרת, וגם ברשת אני אף פעם
לא מקבלת תגובה של 'יואו מה, אין לך כסף?'"
