"אנחנו ותושבי רמאללה על אותו ציר וכולנו עומדים יחד בפקקים"

מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? משפחות מכל רחבי הארץ מספרות בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת פדור מבית אל.

>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו

"כסף זה כמו דיאטה, שומרים כל השבוע ובסופ"ש קצת נהנים"

"הכסף לא מנהל אותנו, אין לנו אפילו חשבון בנק"

בצילום: איתי (41), רחל (38), מעיין (12), רבקה צהלה (8), שקד (5).

משפחת פודר(צילום: אסי חיים)

מחוץ לתמונה: גלעד (17) נמצא בישיבת נתיבות יוסף במצפה יריחו (בפנימייה), ונוה (15) נמצא בישיבת מקור חיים בכפר עציון (בפנימייה).

הבית: גרים כאן 8 שנים. בית של שלושה מפלסים ושבעה חדרי שינה. רחל: "גדלתי בו. איתי ואני התחתנו ויצאנו לשליחות בדרום אמריקה, וכשחזרנו התלבטנו מה לעשות ואיפה לגור. הבית הזה עמד ריק כי אבא שלי עבר לירושלים והוא הציע שנבוא לשנה ונחליט. בחרנו להישאר. קנינו אותו מאבא שלי, שיפצנו אותו והפכנו אותו לשלנו". איתי: "מוכרים פה היום בתים כאלה בסביבות 1.9 מיליון שקל".

זה המון. רחל: "בבית אל לא בנו שנים ויש פה ביקוש". איתי: "יש פה כ-7,000 תושבים, והמועצה הגדילה את התב"ע כדי שנוכל לבנות על הבתים שלנו כדי שיהיו יחידות להשכרה. אבל גם יש תזוזה של אנשים ויש הרבה ותיקים שעוברים לירושלים. אולי נמאס להם מהפקקים".

גם ביו"ש יש פקקים? רחל: "זה נורא בבוקר. יש כאן דו-קיום והשתתפות בצער בפקקים. אנחנו ותושבי רמאללה על אותו ציר וכולנו עומדים יחד בפקקים. התשתיות פה לא מתאימות למספר האנשים וכולנו משתמשים באותם כבישים".

ממש דו-קיום. רחל: "אני מרחמת עליהם כמו שאני מרחמת על עצמי כשאנחנו בפקקים. אני לא מרגישה שיש לי זכות אחרת. כולנו חיים פה, וכל עוד יש לי זכות קיום גם להם יש זכות קיום".

אתם נוסעים פה בחשש? רחל: "כן. אבל אני חיה עם זה. החשש הוא בעיקר בלילות". איתי: "יש תחושה שאנחנו חיים פה כמו פלאנגות, אבל זה לא ככה. בכל מקרה כולנו סובלים מהתשתיות. כך, למשל, לפני שבאת החשמל קפץ כמה פעמים. ואין קליטה של טלפון". רחל: ״אנחנו תושבי ישראל לכל דבר והתחושה בדברים הקטנים לא טובה".

מה עושים? רחל: "אני סמנכ"לית בבת עמי. זו עמותה שמפעילה בנות שירות לאומי". איתי: "אני ראש אולפנה בבקעת הירדן. זה מוסד תורני לבנות של תיכון והייתה לי הזכות להקים אותו לפני חמש שנים. התחלנו עם 27 בנות וכיום יש 100 בנות". רחל: "אנחנו מתעסקים בליצור שוויון הזדמנויות לכולם. אני בשירות הלאומי ואיתי באולפנה. לנסות לתת לאנשים יכולת לצמוח לעבודה ולימודים".

אתם פה מאידיאולוגיה? רחל: "לא ממש. אם זה היה מתוך אידיאולוגיה היינו בוחרים לגור בעיירת פיתוח, לא בהתנחלות דווקא". איתי: "היינו צריכים לוותר על משהו בחלום שלנו, ואת החלומות שלנו אנחנו מגשימים בעבודה שבה אנחנו רואים שליחות". רחל: "אני אוהבת את המקום ומערכת החינוך פה מעולה. אבל אולי כשהילדים יגדלו נעבור לירושלים".

מפריע לכם שמסתכלים עליכם כמתנחלים? רחל: "זה מבאס מאוד. בסוף כולנו עם אחד והחיבור בינינו הרבה יותר גדול מהפילוג והסטיגמות שהמערכת הפוליטית יוצרת". איתי: "קשה לי מאוד עם השיח של או שחור או לבן לשני הכיוונים. חבל".

שני הילדים בפנימייה. זה לא קשה? רחל: "קשה נורא. אני לא מתרגלת לזה, אבל זו הייתה הבחירה שלהם. אנחנו גם משלמים על זה המון, 6,200 שקל לחודש על שניהם. למזלנו, הצהרונים לקטנים מסובסדים בבית אל. עובדים קשה, אין אופציה אחרת".

מינוס? רחל: "אין. אנחנו עושים הכל כדי לא להיות במינוס". איתי: "אני לא מרגיש שאנחנו מוותרים על משהו. פעם בשבוע אנחנו יוצאים לבית קפה בירושלים. אולי בן דוד שלי שגר בתל אביב יגיד שאנחנו חיים ברמת חיים נמוכה, אבל אני לא מרגיש כך". רחל: "החיים במרכז יותר יקרים גם כי אין פה תחרותיות ולחץ חברתי מהסביבה. אין פה קטע של מותגים או פיתויים גדולים, ואם מעיין יוצא עם חברים הוא הולך לפלאפל או לפיצה".

יש פה סופרמרקט? רחל: "אין פה סופר גדול, אבל יש כמה מכולות ואפשר לקנות פה הכל בלי לצאת מהיישוב. עכשיו גם המשלוח של שופרסל התחיל להגיע לפה וזה אטרקציה".

חופשה אחרונה? רחל: "כל שנה עושים שתי חופשות משפחתיות. בקיץ בכרי דשא בכנרת ובחורף באילת. זה קבוע כי זה עם כל המשפחה המורחבת שלי. כזוג טסנו פעם ראשונה לאיטליה לשבוע. זה היה אומץ לעזוב את הילדים. לא ניקח אותם לחו"ל".