מרינה מקסימיליאן בלומין מנטש בריאיון מיוחד

החיבור של מרינה מקסימיליאן בלומין מנטש, היוצרת, הזמרת והשחקנית, ליום האישה, מתחיל במקום בו נולדה: בעיר דניפרופטרובסק שבברית המועצות (כיום אוקראינה). היא אומנם עלתה לישראל עם משפחתה, כשהייתה בת 3, אבל עדיין יום האישה מחבר אותה לערכים עליהם גדלה והתחנכה, שקשורים בעולם ובמעמד הנשי.

"בבריה"מ הנשים והגברים שווים, כי שני המינים שייכים למעמד הפועלים", היא מסבירה. "אין הרבה שמחות בתרבות הזאת, ויש שובניזם מקומי, אבל במקביל נותנים שם המון כוח לנשים. צריך לזכור, שברוסיה אסורה דת. חוגגים שם ארבעה מועדים: את הנובי גוד (31 בדצמבר), את יום הפועלים (1 במאי), את יום הניצחון של בריה"מ על הגרמנים הנאצים במלחמת העולם השנייה (9 במאי) ואת יום האישה (8 במרץ), שנהוג בו להביא לכל הנשים זרי פרחים. זה מרגש, כי זו הוכחה, שיודעים את כוחנו ואת תרומתנו. גם פה, בישראל, אנחנו ממשיכים במנהג הזה. אישה שם היא גם מפרנסת, גם מגדלת את הילדים וגם הולכת על עקבים".

מרינה מקסימיליאן (צילום: דודי חסון)

זה המודל הנשי הרוסי?

"לגמרי. את תראי את הרוסיות בקור הכי נוראי עם גרבוני רשת ומיני ועל עקבים. זה נראה טוב ואלו הסטנדרטים. גם אותי גידלו ככה, גם לאחר שעלינו לישראל. אבא שלי היה מזדעזע כשהיה רואה את הבגדים ההיפיים שלי, ועד היום הוא מזועזע מזה שנגמלתי מעקבים. בתחילת דרכי הופעתי על עקבים גבוהים. זה מקסים וזו התרבות, אבל נגמלתי מזה, היום אני מתלבשת בצורה שנוחה לי. זה לא סותר את העובדה, שאני מרגישה אישה בכל רמ"ח איבריי, כי מגיל צעיר גידלו אותי להיות אישה, שזה אומר להיות מודעת לכוח שלי, להבין שהכוח הנשי נמצא בידיים שלי. לא פעם אני מנסה לתחקר אותם, כדי להבין מה הם עשו נכון, שאני מרגישה אישה חזקה בעולם הזה. הייתי ילדה חמודה, ותמיד היה דיבור טוב על המראה שלי. לימדו אותי להשתמש בזה לטובתי, זה ממש סוג של כלי נשק".

מה שלפעמים, יש שיטענו, זה מה שמוביל אותנו, הנשים, לנצל את הכוח הזה להגיע למקומות לא ממש טובים.

"זו לא המטרה. יש לי, כמובן, את כל ארגז הכלים שנדרש כדי להצליח במקצוע שלי, אבל בנוסף לזה, באמצעות הכוח הנשי שלי, שהוא כוח רך, אני יכולה להגיע למקומות, שנוקשות לא יכולה להגיע אליהם. למשל, כשאני קולטת בפסיכולוגיה הנשית את הנקודות הרגישות של האדם שעומד לפניי, אני לא אכנס בו. אני אדע איך לעקוף את זה בצורה נכונה. אני ממש לא אישה מניפולטיבית, אבל הרוך, החיוך, האנרגיה הנשית, אלו הם כוחות חזקים. בכלל, הייסוד הנשי מגיע אלינו הרבה לפני שאנחנו מודעות לו. אני רואה את בתי הבכורה, ליצ'י, רק בת 4, וכבר מודעת לנשיות שבה".

קשה להסיר מבט מפניה היפות של מקסימיליאן, בת ב־32, גם כשהיא בפנים חפות מאיפור. המבט חודר, החיוך כובש. הרזומה האמנותי והאישי שלה יכול בהחלט לאכלס מספר שנים כפול משל גילה. היא החלה ללמוד נגינה בפסנתר בגיל צעיר, בשל היות אמה פסנתרנית ומורה לפסנתר. בגיל עשר כבר הופיעה בפסטיבל אבו גוש, בגיל 12 במגדל דוד, בגיל 15, במקביל ללימודיה במגמת המוזיקה של תיכון עירוני א' בתל־אביב, החלה להופיע במועדוני ג'אז עם שירים ששרה באנגלית, ובגיל 16 הכירה את המפיק והמוזיקאי יהודה עדר, שחשף אותה לעולם הפופ. ב־2007 הצטרפה לעונה החמישית של תוכנית הריאליטי "כוכב נולד" של "קשת" בערוץ השני, הגיעה למקום השני וזכתה בחוזה הקלטות לאלבום בחברת "הליקון". ב־2008 השיקה את מופע הבכורה שלה.

ב־2016 יצא אלבומה השני, "ארמונות עשן", שנכתב כולו על ידה בהפקתם של הצמד גיא ויהל. ב־6 ביוני הקרוב היא תכבוש את היכל התרבות. "זה סיבוב ההופעות הראשון שלי לאחר הלידה, וכל ההופעות כמעט סולד אאוט", היא מחייכת בהתרגשות, כשהיא מספרת על מה שהוגדר בפרסומים כמופע שצפוי להיות סוחף, אנרגטי ומהפנט של "הזיקית המוזיקלית הכי מרתקת במוזיקה הישראלית". נראה שרבים יסכימו להגדרה זו. "אני בעשור הקריטי של חיי", היא מצהירה. "עד גיל 40 יש דברים שחייבים לקרות, בהם יעדים מוזיקליים. זו גם הסיבה, שב־15 השנים האחרונות ליוותה אותי אותה להקה, ומעכשיו תלווה אותי להקה חדשה". במקביל לקריירה המוזיקלית שלה, פיתחה מקסימיליאן קריירה גם בעולם התיאטרון והמשחק, ובשנה שעברה שובצה באחד התפקידים הראשיים בעונה השלישית של פאודה.

מרינה מקסימיליאן( צילום: אמיר צוק)

במקביל לחיים המקצועיים, גם החיים האישיים שלה זכו לכותרות. לנחלה האישית, לאחר כמה מערכות יחסים מתוקשרות, הגיעה לפני כחמש שנים, כשהכירה את בן זוגה הנוכחי ואבי שתי בנותיה, גיא מנטש מהצמד גיא ויהל. משהו נרגע בה. השניים העתיקו את חייהם מתל־אביב לבית יפהפה במושב יגל שליד שדה התעופה, בו הם מגדלים את ליצ'י בת ה־4, ואת דומיניק טנא, בת החצי שנה, וגם כלב וחתול, כמובן. מקסימיליאן גם אימצה את שם משפחתו של מנטש. "קנינו את הבית מזוג הייטקיסטים", היא מספרת בחיוך, כשלפניה צלחת של אוכל בריא, נטול פחמימות וחיטה. בפינה אחת של הסלון עומד הפסנתר לאחר כבוד, בפינה אחרת משחקים של הבנות. "הבנו שאנחנו רוצים את השקט הזה. יש פה בלגן קטן, כפי שאת רואה, כי זה בית שחיים בו".

איך הפכה מרינה מנערה מרדנית ואוונגרדית לאישה מיושבת?

"אני אותה מרינה, רק שבעיקר התרככתי כאישה. עצם העובדה שאני עושה דברים שמעולם לא עשיתי, היא אותה רוח מרדנית לצורך העניין, שלא מפסיקה לנוח. זה בא לידי ביטוי בתוך המוזיקה, כשאני כל הזמן שואלת את עצמי לגבי הרגעים המיוחדים, שהם כלל אנושיים. לאיזה רגע בא לי לתת פסקול. זה חיפוש קדחתני והוא מרתק. במוזיקלית האמנותית שלי יש עדיין את אותה מהות של חיפוש, והיום אני יודעת שהדבר הכי יציב בי כאמנית - זו הדינמיות, המהות של החיפוש כאדם וכאמן. נכון שהגעתי מעולם אוונגרדי, ואני ממשיכה בזה, אלא שהרשיתי לעצמי כאמנית להיות כמה שיותר מדויקת, וככל שאני כותבת יותר מהלב שלי אני מגיעה ללב של המאזין. במובן הרגשי, הטקסטואלי והמוזיקלי. בעצם, ההתמרכזות היא האבולוציה שלי. יש כאלו שמתחילים מהאמצע ומתפזרים, ואני התחלתי ממקומות קיצוניים לאמצע. "לקחת משקפי שמש?" היא מפסיקה את הרצף, קמה ונושקת לבעלה בתשוקה. "הוא נוסע לפורטוגל לכמה ימים", היא מסבירה.

מרינה מקסימיליאן (צילום: אמיר צוק)

מאוהבת?

"לגמרי, גיא הוא מתנה שזכיתי בה, ואני מודה על כך בכל יום מחדש. זה לא אומר ששיניתי את האופי שלי לגמרי. אני אומנם שואפת היום לאיזון, אבל באותה מידה הסערה הפנימית ממשיכה להתחולל בי. אני עדיין מחפשת ריגושים ושינויים ומהפכות באותה אינטנסיביות, אבל אם פעם זה היה לחפש בחוץ, היום זה לחפש בפנים, בתוך היחסים. אני מקפידה לטפח את הזוגיות, להשקות ולהחיות אותה. אני אוהבת את הרוגע, אבל לא מקבלת כמובן מאליו את המתנה שזכיתי בה, בגלל שהיא כבר פה. קחי את השיר "יש פה בית", שכתבתי. שורות כמו: "איך פתאום שמנו לב ששינינו מקום, איך פתאום מה פתאום איך הגענו ליום. יש פה בית". היה לי חשוב להוציא שיר אהבה, שמדבר על אמנות היחסים. לא עוד שיר על התאהבות, כמיהה או על אכזבה ופרידה. אני זוכרת להסתכל לגיא בכל יום בעיניים, לא רק לתאם איתו מי אוסף את מי. במובן הזה משהו התיישב בי".

עם השנים הייתה מקסימיליאן לא רק לאייקון תרבותי, אלא גם למובילת דעה בכל הנוגע לנשיות וחיצוניות. ב־2009 בחר בה מגזין "פנאי פלוס" למקום הראשון ברשימת "50 היפים והנכונים", בהמשך היא נבחרה לפרזנטורית של רשת האופנה למידות גדולות "עונות", וב־2011 נבחרה על־ידי מגזין האופנה האיטלקי "ווג" כאייקון אופנה, במסגרת פעילותו במאבק נגד אנורקסיה וקידום נשים גדולות, מצליחות ואופנתיות. "באותה תקופה היה לי חשוב להיות מודל לנערות ונשים גדולות, כי אני הייתי גדולה, וחוץ מנועה תשבי המדהימה, לא הייתה אז עוד דמות שתמחיש שגם אנחנו ראויות, שיציגו אותנו לראווה. היום אני מרגישה שהנושא מספיק מטופל ואני יכולה לשחרר אותו מעליי".

בינואר האחרון, שלושה חודשים לאחר לידת בתה השנייה, היא קיבלה קמפיין חדש: חברת האופנה "קרייזי ליין" הודיעה, על פרידה מהפרזנטורית שלה בעשר השנים האחרונות, גלית גוטמן, ומקסימיליאן נבחרה להחליף אותה, להיות הפנים החדשות של החברה. "זה מסר מעצים לנשים", אמרה כשנבחרה. "התחברתי לסיפור על אם המשפחה, בקי לוין, שהייתה מנהלת שיווק נמרצת בשנות ה־40 לחייה, והחליטה באמצע שנות ה־80 לקום ולהקים קו אופנתי מאפס. גם לעובדה, שבעלה, גיורא לוין, תמך בה. אני אוהבת את שם החברה, קרייזי ליין, שנולד מזה שגיורא הודיע לבקי: 'את משוגעת', והיא ענתה: 'מצוין. מצאתי שם לחברה! אני אקרא לה Crazy Line' - זה מדבר אליי! זה עסק משפחתי עם אג'נדה, שבמרכזו אישה נועזת, שהלכה אחרי החלום שלה בענק ונהייתה אימפריה. היום בגלל האינטנרט, לחבר'ה צעירים אין נאמנות. לעומת זאת, נשים שקונות בקרייזי ליין יודעות שיש שם דברים איכותיים, בכל מיני סגנונות ובטווח רחב של מידות. אני שמחה שהם פנו אליי, לא הייתי לוקחת את העבודה אם לא הייתי מתחברת לסיפור ולדמויות הפועלות".

ספרי לי על ההורים שלך

"לאמא שלי, אלה, אני מחוברת מאז ומתמיד. היא אמא יוצאת דופן. יש בה רגישות וסקרנות. היא מאוד ערכית ורגישה, ומחוברת לילדה שבה. הייתה לה ילדות קצת קודרת, ובאמצעות האמהות שלה היא מתקנת את כל מה שהיא לא חוותה. היא מותירה חותם של רוך וצחוק ופותחת לבבות אצל כל האנשים מכל השכבות בכל מקום. למשל, היא ידעה שאם היא תהיה חוצץ, אתרחק ממנה. כשהייתי צעירה שאלתי אותה, למה היא חייבת לדעת כל הזמן איפה אני. היא השיבה, שרק ככה תוכל להציל אותי אם אהיה במצוקה. הטיעון הזה תפס אותי. הבטחתי להם שכך יהיה, אבל בלי ביקורת על איפה אני נמצאת. אני מכורה אליה. אבא שלי, איגור, תמיד נתן לנו גב, של 'לא משנה מה - אנחנו, הילדים שלו, בשבילו תמיד מספר אחד'. זכיתי באמא ואבא, שכל חדר שהם נכנסים אליו, משתנה".

מרינה מקסימיליאן( צילום: אמיר צוק)

בדמותה של מקסימיליאן יצוקות גם תכונות וערכים שקיבלה מסבתה סופיה, בת ה־89, תיבדל לחיים ארוכים, ומסבתה דורה, שנפטרה לפני שש וחצי שנים. "סבתי, סופיה, היא אחת החברות הכי קרובות שלי. היא משהו מיוחד. גרה בפתח תקוה. היא הייתה רופאה, שהקימה את השירות הגריאטרי באוקראינה. כשהגענו לארץ, היא הייתה בת 60. היא אומנם הוציאה אישור להיות רופאה, למדה עברית ועברה את כל המבחנים, אבל אז החליטה לעשות הסבה והפכה להיות עיתונאית, וכך הגשימה לעצמה חלום ילדות. היא קרייריסטית. אני מתה על הבישולים שלה, אבל היא עושה את זה כי צריך לאכול, זה לא מסעיר אותה. לעומת זאת, סבתי דורה ז"ל, העבירה את כל האהבה והחום שלה דרך הבית, הניקיון והסדר. יש בי משתיהן, בעיקר כי הבית מאוד חשוב לי. אני רוצה ודואגת שזה יהיה בית של נחת".

כמה את מתחברת להגדרה של פמיניזם?

"לא מקבלת עליי את ההגדרה הזאת, בעיניי זה רק מנציח את הפערים. יש במילה הזאת אנרגיה לוחמנית, ואני לא כזו. אני אוהבת להגיע לכל היעדים שלי בחיוך וברכות. אני לא פריירית, כן? אבל לא בלוחמנות. אף פעם לא הרגשתי צורך להתנצח על זה. בעבודה שלי יש היררכיה ברורה: אני הבוס, אני מממנת את כל הגברים שעובדים בשבילי מאז גיל 14, ואני לא צריכה לקרוא לזה בשם".

מה חשוב לך להעביר כאם לבנות?

"מבחינת הערכים את החשיבות לעצמאות, תקשורת ויכולת הבעה - אלו מפתחות חשובים לחיים טובים. אני מעבירה כלים שלמדתי על עצמי. למשל, כמי שנטתה להתקפי זעם ולדכאונות, ועדיין יש לזה איזה ניחוח, צברתי במהלך השנים כלים לטפל בזה. אני רואה שיש נטיות כאלו לליצ'י, מין זריקות אמוציונאליות, ואני לא נלחצת מזה שהיא צועקת, אלא רק שואלת אותה אם זה מקל עליה. היא חושבת ומשיבה, וזה חשוב, כי זה אומר שכבר בגיל הצעיר הזה, היא מתבוננת בעצמה".

מרינה מקסימיליאן( צילום: דודי חסון)

איזו דמות של אישה את רואה לפנייך בשנת 2020?

"אני חושבת, שאנחנו בדרך מצוינת, חשובה, בריאה. יש פה נשים שמתאפיינות בחדות פעולה ומחשבה, ברגישות קליטה, וברוך שהן מאמצות כטקטיקה וכאסטרטגיה, והן בעלות אמביציה אין סופית. יש פה נשים נועזות, שחיות בתחושה של לגיטימיות, שמגיעה מתוך אחווה נשית. עם זאת, לא פעם אני נזכרת, איך בגיל צעיר יותר הייתי בקבוצות היפיות. הלכתי בלי חזייה, לא מגולחת, עם שערות. אני רואה סביבי את כל הניתוחים הפלסטיים והבוטוקס, וזה בסדר, כי אנחנו מרגישות צעירות מבפנים, צריכות שהחוץ יתאים לפנים, אבל בתוכי אני מקווה שבאיזה שלב יקומו במקביל קבוצות נגד כל תעשיית האנטי אייג'ינג, שהיא שקר די גדול. אין שום דבר נורא בציצי נפול, בקמטוטים, בשיער שיבה. זה כיף להיות בחברה שמשחררת, להרגיש חופש במה שאנחנו מרגישות, כמו בדיכאון אחרי לידה ובעוד דברים. יש בידינו, הנשים, את הרשות לשמוח, לא להתבייש, ליהנות מהחיים, להתגאות בעצמנו, לעוף על עצמנו. בכל מצב. זה משהו שצריך לשאוף אליו".