1. מה אם חמצן היה כמו כסף? תחשבו על ההתנהלות שלכם עם כסף. ועכשיו תחשבו שאותו דבר הייתם עושים עם חמצן: הייתם "מרוויחים" בדיוק את החמצן שאתם צריכים כדי לנשום, וסומכים על זה שדברים לא ישתבשו ולא תיחנקו למוות.
גם לא היינו טורחים ללמד את הילדים שלנו לחסוך חמצן לימים קשים יותר – בשביל מה? הרי החיים קצרים וצריך ליהנות מהרגע. ואם היו גופים שמלווים לנו חמצן (בנקים של חמצן), היינו כועסים עליהם שהם מרוויחים ממתן ההלוואה הזו. למה הם לא מתחשבים בנו? הרי אנחנו צריכים לנשום, לא?
אם כסף היה כמו חמצן, אולי היינו מכבדים אותו יותר? וזה מוביל לשאלה השנייה.
2. מה אם היה לכם כסף כמו חמצן? תחשבו שהיה לכם כסף – כמו שיש לכם חמצן. מה זאת אומרת? בכל פעם שאתם רוצים חמצן, אתם פשוט שואפים אותו פנימה. הוא מוצע לכם חינם, נמצא סביבכם, מקיף אתכם – משאב זמין. אנחנו לא יכולים לבזבז אותו כי אין טעם לנשום יותר ממה שצריכים. אנחנו לא אוגרים אותו במכלים לשימוש אישי כדי שיהיו לנו רזרבות למקרה שיהיו ימים שבהם יחסר חמצן בעולם. אז מה השאלה, בעצם?
אילו היה לכם כסף כמו חמצן – זאת אומרת, כל הצרכים שלכם היו מסופקים (אבל לא הייתם יכולים למשל, לקנות נכסים להשקעה אלא רק דברים שאתם משתמשים בהם), במה הייתם עובדים? איך הייתם מבלים את יומכם? אם הצורך להרוויח או החשש להיות עני וחסר כול לא היה מניע אתכם, ולא הייתם עסוקים בלצבור חפצים, איך היו נראים החיים שלכם? מה הייתם עושים ובמה הייתם עוסקים?
3. מה היה קורה לו היינו מנסים לתת פרשנות אינטליגנטית לדברים של אנשים אחרים? לפני המון שנים למדתי משפטים באוניברסיטת שפילד בצפון אנגליה. בטעות נרשמתי לקורס שכמעט כולם ברחו ממנו, שנקרא תורת המשפט.
אחרי חודשיים של כאבי ראש אין־סופיים, פתאום דברים התחברו והבנתי על מה שני הפרופסורים דיברו. אחד הטיעונים שלהם, שחזר שוב ושוב, היה שרוב הוויכוחים בין אנשים – משכילים ככל שיהיו – אינם קשורים לנושא עצמו, שיכול להיות מורכב מאוד (שאלות של מוסר, חוק וצדק), אלא לפרשנות שהם מעניקים לדברי האחר. הפרופסורים הסבירו שאם יש שלושה־ארבעה פירושים אפשריים לדבר שאדם אחר אמר, הנטייה הטבעית היא להעדיף את הפרשנות הפחות אינטליגנטית, שמניחה שהוא אידיוט.
עברו כמעט שמונה שנים, ואני יושב בפגישת מכירה בחברת הסלולר של הונג קונג. אני מציג את המוצר, ויש בחדר שני אנשים. אחד, וויליאם, שמתעקש להבין מה לא בסדר במוצר, והשני, ריצ'רד, שמנסה להבין מה כן טוב. ומה היה ההבדל ביניהם?
כשריצ'רד דיבר, הוא כמעט כל הזמן פתח במילים: "אז מה שבעצם אתם עושים זה..." ואילו וויליאם פשוט ישב שם כמו שופט בבית משפט ורשם לעצמו הערות.
עכשיו תחשבו על עצמכם: כמה פעמים אמרתם דברים, ואנשים ממש לא הבינו אתכם? למעשה, הם הבינו שאמרתם משהו ממש טיפשי. למה? כי הם נתנו פרשנות לא מחמיאה לדברים שלכם. קל לראות את זה בשיח הפוליטי בישראל, אבל זה נכון כמעט בכל תחום: משפט, עסקים, וסתם מערכות יחסים בין חברים או בני זוג.
והדרך הכי טובה לגרום לסביבה שלנו לחדול מכך היא לשאול את עצמנו: מה היה קורה אילו היינו מנסים לתת פרשנות אינטליגנטית לדברים של אנשים אחרים? מה אם היינו מניחים שהאדם שעומד מולנו ואומר את הדברים הוא אדם מנוסה וחכם, וגם אם המילים שהוא אומר לא מעידות על כך, במקום למהר ולשפוט אותו, אשאל אותו למה בדיוק הוא התכוון?
בונוס: אולי הכי חשוב? שלא נשכח לסלוח גם לעצמנו. התיקון הכי טוב שאנו יכולים לעשות הוא להבין שהעולם לא צריך לעשות או להיות מה שבא לנו או מה שנדמה לנו שנכון. שכל אדם, גם אנחנו, עושה את מה שהוא יכול לעשות בנסיבות שלפניו.
כדאי לנו להפנים שלא כולם כמונו ולא כולם אוהבים אותנו – וזו לא אשמתנו, ואפילו לקבל את זה שיש אנשים ששואבים ערך עצמי מכך שהם מרגישים שהם טובים יותר מאיתנו.
אנחנו צריכים לסלוח לעצמנו על חלוקת ציונים לאחרים – ולעצמנו. לסלוח לעצמנו שאנחנו לא עומדים בסטנדרטים הדמיוניים שאנחנו מציבים לעצמנו ובדרישות שנובעות מרעיונות שליקטנו בלי לשים לב והפכו להיות "ככה החיים צריכים להיות" שלנו. תבדקו את היעדים שלכם!
ובוודאי, אנחנו לא צריכים להיות הכי טובים בעולם, רק להיות טובים יותר ממה שהיינו אתמול. ואנחנו בעיקר צריכים למצוא את הפוקוס שלנו, את הדרך שלנו, את העקרון המנחה שלנו.
חשבתי על מילה חדשה: לתכלת, מלשון תכלית. לדאוג שכמה שיותר מהדברים שאנחנו עושים יהיו ממוקדים בתכלית שלנו. באנגלית זה יהיה משהו כמו "Essencing" (אין מילה כזאת גם באנגלית). אני חושב שאין משהו שמעניק יותר משמעות מחיים שממוקדים בתכלית שלנו. עלינו למצוא את הדברים שאנחנו באמת אוהבים לעשות, שאנחנו טובים בהם, שהעולם צריך ומוכן לשלם עליהם, ולבלות עם אנשים לפי שיטת השליש־שליש־שליש: שליש מהזמן לבלות עם אנשים שלצידם אנחנו יכולים גם להשתפר וללמוד (כך נתפתח). שליש מהזמן עם אנשים שמאפשרים לנו להרגיש נוח להיות אנחנו (כך נכיר תודה על הטוב בחיינו). ושליש מהזמן עם אנשים שצריכים עצות ועזרה מאיתנו (כך נרגיש שאנחנו מועילים ונזכור שיש אנשים שחולמים על הידע וההישגים שיש לנו). בית חדש לא בהכרח יעשה אותנו מאושרים, ולעומת זאת – חובות לבנקים, כנראה יעשו לנו ההפך. לכן: פחות חפצים, פחות חובות, פחות קניות – יותר חוויות, יותר השקעה עצמית, יותר אנשים חיוביים.
ותזכורת: אפשר להיות מאושרים גם אם עדיין לא צברתם חמישים מיליון דולר או לא זכיתם בפרס נובל והפכתם להיות סלבריטי בין־לאומי. הלקאה עצמית בנוסח "עד שאני לא עושה את המיליונים אני לא צריך ליהנות" – זו כנראה לא הדרך הכי טובה לבלות את המשאב המתכלה הזה שנקרא החיים שלכם. האושר לא מתחיל מתישהו כשתגיעו ליעד – האושר הוא תוצר לוואי של חיים בדרך שנכונה לכם.
מאחל לכם שמעתה והלאה "תתכלתו" את עצמכם.
1. איך גורמים לבוס להעריך אותנו?
עובד אחד ניגש אל הבוס שלו ואומר לו: "תראה, לא נעים לי, אבל ארבע חברות שונות רודפות אחריי כבר כמה חודשים." הבוס מרים את העניינים מהמסך, מודאג. "הבנתי. אז אתה בטח רוצה העלאה". העובד מהנהן בראשו בשתיקה.
הבוס מגרד בפדחתו, מביט החוצה מהחלון, ואז מסתובב בחזרה אל העובד: "העלאה של עשרה אחוז במשכורת זה בסדר?" העובד מחייך. "כן, זה יהיה מצוין," הוא אומר ופונה ללכת. "אגב", הבוס תוהה בקול, "מעניין לדעת: מי אלו ארבע החברות שרודפות אחריך?"
"אה," מחייך העובד, "חברת החשמל, חברת הגז, חברת המים והחבר'ה מהבנק שלי" – וחוזר לעמדה שלו.
2. מה *לא עושים* כשמבקשים העלאה?
א. אל תתלונן. זה לא מוסיף נקודות.
ב. אל תתחיל במשפט "אני יודע שעכשיו זה לא בדיוק הזמן האידיאלי לבקש, אבל..." – אתה פשוט נותן למעסיק את האפשרות להגיד לך: "מצטער, זה זמן לא טוב", בלי שתהיה לך אפשרות להגיב.
ג. "אני עושה עבודה של שלושה אנשים". זה מה שכמעט כולם אומרים. נראה אתכם מוצאים מישהו שחושב שהמשכורת שהוא מקבל מגיעה לו והוא עושה מעט מדי.
ד. "יש לי בעיות אישיות". באמת? בניגוד למי? אולי נעשה טבלת השוואה בארגון, מי מסכן יותר?
ה. "אני פה כבר שנה". אז מה?
ו. "אם אני לא מקבל העלאה, אני עוזב". ברגע שתגיד את זה, המעסיק מתחיל לחפש מחליף, גם אם הוא הסכים לניסיון הסחיטה שלך.
ז. "כרגע גיליתי שמי שיושב איתי במשרד מקבל עשרים אחוז יותר ממני". זה לא עניינך. אתה מקבל שכר על העבודה שלך, בלי קשר להיכן אתה יושב.
ח. "אני רוצה תוספת של שמונים אחוז". ואני רוצה להיות נשיא המדינה. אז מה?
ט. "אני עובד קשה מאוד". סליחה, חשבת שאנחנו משלמים לך להיות בקייטנה?
3. איך כן אפשר לבקש העלאה?
א. תדאג להיות חיוני לארגון, ותדאג שידעו את זה, בארגון ומחוצה לו. תטפל בבעיות במקום לרכל עליהן, ותהיה זה שהשם שלו נקשר בתוצאות, רצוי כאלו עם מספרים.
ב. תביט על המנהלים כאילו הם הלקוחות. ביום הדין, הם יזכרו שכל דבר שהם ביקשו ממך, הם קיבלו במהירות וביעילות.
ג. מדי שבוע תשלח לעצמך מייל סיכום של כל הדברים שעשית, כל ההישגים, כל המחמאות שקיבלת. תאריכים ושעות בהחלט מוסיפים. כשתגיע לבקש העלאה, פשוט תדפיס את הכול, שים בתיקייה ותניח אותה על שולחנו של הבוס. זו דרך מצוינת להגיד "יש לי המון הישגים".
ד. תבקש פגישה חריגה לדיון בתנאי העבודה שלך, ותקבע אותה שניים־שלושה שבועות מראש כדי לתת לבוס זמן לעכל ולהתכונן. אל תמתין לפגישה השנתית.
ה. רוב הבוסים יגידו שהם לא יכולים לתת העלאה כרגע: תבקש הבטחה בכתב, שברגע שיש העלאות, אתה הראשון לקבל. כל מספר בטווח של 10-3 אחוז הוא סביר בהחלט.
ו. ובינתיים, כיוון שאי אפשר לקבל העלאה, תבקש ימי חופש במקום.
ז. אפשר גם לתאם פגישה רצינית יותר, שבה אתה מבקש לראות מה ה־Roadmap שלך בארגון. מה יהיה התפקיד הבא? והתפקיד שלאחריו? ברוב הארגונים לא חושבים על זה בכלל, אבל אתה יכול לאלץ אותם לבנות לך אופק קריירה, שזה חשוב לא פחות מהעלאה.
ח. שאלת הווינרים היא זאת: "מה אני צריך לעשות כדי שבעוד שנה מהיום, אתה תקרא לי ותגיד לי (השם שלך) אתה נכס לארגון ואני רוצה לקדם אותך?". היתרון בשאלה הזו: הבוס לא רק יסביר לך מה הציפיות שלו ממך, הוא גם ידמיין אותך כבר בתפקיד הבא שלך.
ט. יש בוסים שיתייחסו אליך לא יפה: כי הם חושבים שנחמדות היא בעצם הפגנת חולשה, כי הם חושבים שעובדים הם נצלנים וכפויי טובה או כי המצב של העסק לא טוב ולא בא להם לשתף אותך בצרות שלהם. במקום להיעלב, תשאל: "אז אתה אומר שהשכר שאני מרוויח עכשיו, זה מה שאני שווה בעיני הארגון?"
י. תציע לקחת עוד פרויקטים אקסטרה בארגון, שחוסכים פרילנסרים או יועצים חיצוניים – אם אתה מסוגל כמובן לעשות את העבודה, ותציע לעשות זאת בחצי מהשכר של היועץ החיצוני.
יא. אם יש מישהו בארגון שמרוויח כמוך אף על פי שהוא מועיל פחות, אפשר לשאול "מה המסר שהארגון צריך להבין מזה שעובד אלף מתאמץ ומועיל, עובד בית פחות מתאמץ ופחות מועיל, ועדיין שניהם מרוויחים את אותו השכר?"
יב. שלח קורות חיים שלך לגופים אחרים המחפשים עובדים, וכתוב את הבוס שלך בתור ממליץ. אם הבוס שואל, תגיד שהם פנו אליך עם הצעה מפתה אבל אמרת להם שאתה לא מעוניין ואתה לא מבין למה הם ממשיכים להתקשר.
בונוס: מעסיקים – איך מתמודדים עם בקשות שכר?
א. נניח שהעובד שמבקש העלאה, לא ראוי לה, והאמת שאתה רוצה להיפטר ממנו מבלי לריב איתו. מה עושים?
אם אתה מנהל שכיר בארגון, אתה יכול לעשות כמה דברים:
1. לפנות לחברת גיוס כוח אדם ולהמליץ להם על העובד. שבועיים אחר כך העובד יגיע אליך ויבהיר שיש לו הצעה אחרת, ואם לא תשפר את התנאים שלו, הוא עוזב. בצער וביגון תיאלץ לאפשר לו ללכת.
2. לפרגן לו בכל הזדמנות, מול כל שאר המנהלים בארגון. מהר מאוד מישהו "יגנוב" לכם אותו.
ב. מה עושים עם עובד טוב שרוצה תנאים לא סבירים? אומרים לו: "תראה, יש שוק עבודה מלא הזדמנויות. סביר להניח שאתה פונה אליי כי הציעו לך כל מיני דברים. מה שאני מציע לך – לך, תבדוק את ההצעות. אם זה לא מסתדר לך, תחזור אליי ונראה מה עושים".
אם מה שחשוב לעובד זה שכר, ואתם לא יכולים לשלם לו, שילך לדרכו. ואם הוא חוזר, סימן שמה שהציעו לו לא כל כך מדהים, וכל מחווה של שיפור בתנאים מצדכם תשאיר אותו. אגב, שיפור לא חייב להיות בכסף. עובדים מעל גיל 30 בדרך כלל מתחילים להבין שאפשרויות התפתחות, סביבת עבודה נעימה, גמישות בשעות העבודה, תרבות ארגונית והאנשים שאתה עובד איתם – חשובים לא פחות מתוספת שכר.
ג. מה עושים כשיש עובד שמשתדל ועובד קשה, אבל כרגע זה לא הזמן להעלאה? "אין לי ספק שמגיע לך, וכאשר נתחיל לחדש את ההעלאות, תקבל. אני לא יכול לתת למישהו אחד ולא לאחר, כי יש פה הרבה אנשים איכותיים שעובדים במרץ, וכי זה עלול לדלוף ואז יהיה פה מרמור בקרב העובדים ואני יורה לעצמי ברגל. בוא נדבר בסוף השנה, ואני מאמין שעד אז דברים יתבהרו. תמשיך לתת את מה שאתה נותן – אנחנו מעריכים את זה מאוד, ולא ייקח זמן רב עד שתראה את זה בשורה התחתונה בתלוש שלך".
ד. מה עושים כשמגיע מישהו שבאמת תורם ועוזר לארגון, ורוצה העלאה?
נותנים לו העלאה. קצת פחות ממה שהוא מבקש, כדי שלא יחשוב שהוא יכול היה לקבל יותר.
ואם אתם באמת רוצים להיות בוסים חכמים, תנו העלאות לעובדי מפתח עוד לפני שהם מבקשים. זה זול יותר לארגון וזה מאוד ישמח אותם שהם מוערכים.
