📷
פרופ' אמנון שעשוע (60) הוא מנכ''ל ומייסד מובילאיי, ומייסד שותף ב"אורקם" המפתחת משקפי ראייה מבוססות בינה מלאכותית. סגן נשיא בכיר באינטל – ענקית הטכנולוגיה שרכשה את מובילאיי ב־15.3 מיליארד דולר לפני שלוש שנים בעסקה שהפכה לאקזיט הגדול בתולדות אומת ההיי־טק. מתגורר במבשרת ציון
"אני איש רעב", אמר לי, בעיצומה של שיחה ארוכה, פרופ' אמנון שעשוע, המנכ"ל והמייסד של חברת מובילאיי. לא רעב לאוכל, רעב למהפכה. שמחתי לשמוע: אנשים רעבים משנים את העולם. נפגשנו במשרדי החברה בהר חוצבים בירושלים, בשלב השפוי של משבר הקורונה. חלק מהעובדים התבקשו לעבוד מהבית אבל איש מהם לא פוטר, או נשלח לחל"ת. אתה מיליארדר בדולרים, אמרתי, מנכ"ל של חברה ענקית, חובקת עולם, מורה ומדען מוערך. יש לך כל מה שאדם יכול להתאוות לו. מה מוציא אותך מהמיטה בכל בוקר?
"אני לא קם בבוקר במחשבה שאני מיליארדר", אמר. "אני רוצה לעשות אל"ף, בי"ת, גימ"ל, דל"ת. זאת תפיסת עולם: חשוב להיות רעב. הרעב שלי הוא לא לעשות עוד כסף אלא לחולל עוד שינוי, לעשות עוד מהפכה".
השיחה התמקדה במהפכות של אמנון שעשוע, אלה שמאחוריו ובעיקר אלה שהוא עובד עליהן היום. ראשית, רציתי לדעת איפה הוא ממקם את עצמו בהיסטוריה של תעשיית ההיי־טק, בצד של ביל גייטס או בצד של סטיב ג'ובס.
ולטר איזקסון, אמרתי, האיש שכתב את הביוגרפיה החשובה על מייסד אפל סטיב ג'ובס, נשאל פעם מהי חדשנות בעידן המחשב, האם היא הברקה גאונית של אדם אחד שיושב ומתייסר בפינת המחסן של ההורים שלו. התשובה שלו הייתה חד־משמעית - עבודה קולקטיבית. הוא הביא כדוגמה את המצאת הטרנזיסטור, במעבדות של חברת "בל". היו שם גאון מתמטי, פיזיקאי, מומחה לחומרים, מנהל שידע לשווק את ההמצאה לממונים עליו, עובדי כפיים.
מי אחראי להצלחה של מובילאיי, שאלתי. יחיד או קולקטיב?
"יחיד אף פעם לא", השיב שעשוע. "קולקטיב גם כן לא. על פי הניסיון שלי, חדשנות מונעת על ידי מספר קטן מאוד של אנשים שיש להם תשוקה. להרבה אנשים יש יכולת: אתה צריך תשוקה שמתחברת נכון לתוך היכולת. גם חזון צריך, שמתחבר נכון לתוך התשוקה והיכולת, והבנה מדעית. וצריך גם הובלה, מנהיגות, תמהיל של כל הדברים האלה יחד. אנחנו במובילאיי קוראים לאנשים האלה טאלנטים''.
זה משהו שהבאת מאינטל, שאלתי.
"לא, לא, לא", השיב. "זה משהו שלמדנו לאורך השנים. אני מתכוון לעשרה או 20 או 30 אנשים בארגון שמתחברים יחד לחזון משותף. אם תוציא אותם מהמשוואה שום קולקטיב לא יעזור לך. יש מנהיג אחד, רק אחד; הוא מניע טאלנטים שמצטיינים, כל אחד בתחומו, והם מניעים את כל החברה".
ביל גייטס, אמרתי, היה האיש הכי חכם בתוך הקופסה; סטיב ג'ובס היה האיש הכי חכם מחוץ לקופסה. מי משניהם הוא אמנון שעשוע?
הוא התקשה להשיב. "לדבר על עצמי קשה לי", אמר. "אני לא אובייקטיבי".
מה הייעוד שלך, שאלתי. האם אתה רוצה לספק לאנשים מה שהם צריכים, או, כמו סטיב ג'ובס, אתה רוצה לספק להם משהו שהם עדיין לא יודעים שהם צריכים?
הפעם השיב בקלות. "חד־משמעית, לספק לאנשים משהו שהם לא יודעים שהם צריכים. זה מה שעשינו, גם במובילאיי וגם באורקם. תסתכל על המשקפיים לעיוורים שפיתחה אורקם. זה תחום שלא היה קיים. לא עשינו סקר, לא כינסנו קבוצות מיקוד. הייתה לנו הבנה פנימית שזה מה שצריך לעשות.
"כך גם במובילאיי. כל המוצרים של מובילאי פותחו לפני שהשוק דרש אותם. ב־2004, למשל, פיתחנו את המכשיר שמתריע מפני קרבת הולכי רגל. אף אחד מיצרני הרכב לא חשב שצריך דבר כזה. רק ב־2010 וולוו הכניסה את המכשיר למכוניות שלה. היום הוא סטנדרט.
"במילים אחרות, לא באנו ליצרני רכב ואמרנו, תגידו מה אתם צריכים ואנחנו נפתח, אלא הראינו להם איך המכשירים עובדים ואמרנו, אנחנו חושבים שזה מה שאתם צריכים. לא כולם אמרו כן, השתכנענו, אבל מספיק שאחד אמר כן. אחרים באו בעקבותיו".
איך, שאלתי, אתה משכנע אנשים לקנות משהו שהם לא יודעים שהם זקוקים לו?
"כדי להכניס משהו חדשני ושונה", אמר, "אתה צריך להוכיח שיש לו ערך. ציבור לא משנה את אורחות חייו, אלא אם כן הערך מאוד משמעותי. אתן לך דוגמה מאירוע שמאוד הפתיע אותי. ב־2013 יצאנו עם הדור הראשון של מכשיר העזרה לעיוורים. הוא עשה דברים מדהימים, קרא וזיהה, אבל בעשרה אחוזים מהמקרים הוא לא עבד. אמרתי לעצמי בסדר, גם 90 אחוז יספיקו. אבל אז ראיתי שלעיוורים יש דרכים משלהם לפצות את עצמם. הם יעברו למודליטי חדש רק אם הערך הוא משמעותית הרבה יותר גבוה ממה שיש להם היום. משמעותית. טיפה יותר טוב לא מספיק טוב להם".
נניח, אמרתי, שעיוור למד לקרוא בכתב ברייל ושולט בו. הוא יחשוב פעמיים לפני שיעבור למכשיר שקורא במקומו.
"בדיוק", אמר, "ואם בסיטואציות מסוימות המכשיר לא מצליח לקרוא לו הוא יישאר עם כתב ברייל. אתה חייב לתת לו ערך מאוד ברור, משמעותי וקבוע.
"אותו דבר בתחום הרכב. הרכב האוטונומי חייב להיות בשורה אמיתית. לאפשר לבני אדם לנוע ממקום למקום, אתה חייב. אתה מוכן אפילו לתת לנער בן 16 רישיון נהיגה בידיעה שהוא לא נהג טוב, כי אין לך ברירה, אחרת הכלכלה תיחנק. אבל אתה לא חייב להכניס לשוק רכבים אוטונומיים".
6 צפייה בגלריה
התנועה תהיה זולה ודמוקרטית יותר. שעשוע וברנע ברכב האוטונומי של מובילאיי
(צילום: אלכס קולומויסקי)
אתה אדם אופטימי, אמרתי. דיברת על 2021 כשנה שבה מוניות בלתי מאוישות יהיו חלק מהנוף העירוני. אמרת שזה יקרה בתל־אביב בתחילת 2022. האם תעמוד בלו"ז? האם הקורונה לא תדחה את הביצוע?
"בתחילת 2022 ייסעו מוניות ללא נהג, רובוטקסים, ברחובות תל־אביב", אמר. "אנחנו מתמודדים עם שלושה אתגרים גדולים: בטיחות, רגולציה ומחיר. ב־2022 נגיע למחיר של מערכת כזאת ב־20,000 דולר; ב־2025 המחיר יהיה 5,000 דולר; 5,000 דולר זה מספר מאוד חשוב".
זה לא מעט כסף, אמרתי. לפחות בהתחלה.
"כן," אמר, "אבל אתה חוסך את הנהג. לכן אתה יכול לשלם את הסכום הזה ועדיין לייצר הכנסה. כאשר המחיר יירד ל־5,000 דולר תתחיל המהפכה הבאה: אפשר יהיה לשים את המערכת במכוניות פרטיות, בהתחלה במכוניות יוקרה ולאט־לאט, לאורך השנים, במכוניות יותר ויותר עממיות.
"המהפכה השנייה היא ביעילות. הכל יעבור איפטום, אופטימיזציה. לא סדרן ישלח את המוניות ליעד אלא אלגוריתם. חברות המוניות יגיעו ליעילות מאוד גבוהה. כמות המוניות על הכביש תרד משמעותית. כל זה יהיה רק קדימון למהפכה שתתחיל ב־2025, כאשר תוכל לקנות רכב ולנסוע בו אוטונומית".
זו בדיוק הנקודה שבה חזונות מתנגשים ביניהם, אמרתי. חזון הרכב החשמלי בנוי על זה שלאדם תהיה מכונית פרטית אבל חסכונית יותר; חזון התחבורה הציבורית אומר שהערים יתרוקנו מרכב פרטי; והחזון שלכם, שמייתר את הנהג אבל משאיר את המכונית. מי יעשה סינרגיה בין שלושת החזונות האלה?
"העלויות", השיב. "הטכנולוגיה תדאג לזה. מחיר הנסיעה ברובוטקסי יירד עד מתחת למחיר הנסיעה בתחבורה ציבורית. זה יהיה נכון לגבי הנסיעה בעיר, ואחר כך מחוץ לעיר ובכבישים מהירים. אנחנו מדברים על מחיר של 0.60 דולר לקילומטר, במקום 3.6 דולר באובר היום. זה יקרה בעוד עשר שנים, ב־2030.
"גם הבעלות על הרכב תעבור מהפכה. נניח שאני מתעקש להמשיך ולהחזיק במכונית, בשביל הכיף. במקום שתי מכוניות אני מסתפק באחת, נוסע למשרד ושולח את המכונית חזרה, בלעדיי, לשימוש של אשתי. בערב היא שולחת אותה אליי, כדי שתחזיר אותי הביתה. או קונה מכונית במשותף עם חבר, עם שכן".
איך אתם מתגברים על מחסום הפחד, שאלתי. קודם כל, הנוסעים במונית האוטונומית יפחדו. אני אומר זאת מניסיון, לאחר נסיעה אחת במכונית עם המערכת שלכם. שנית, הרגולטורים, הרשויות המוסמכות בכל מדינה. הרגולטורים יפחדו שיאשימו אותם בכל תקלה. ושלישית, תעשיית הרכב, שתייצר פחות מכוניות.
"הרכבת עזבה את התחנה", אמר. "בסין ובארצות־הברית מערכות השלטון מבינות את זה ונערכות בהתאם. גם תעשיית הרכב מבינה: היא רוכשת סטארטאפים שיסייעו לה להסתגל לעידן החדש. הדרך להתגבר על הפחד היא שקיפות. אתה מבין מה מנחה נהג אנושי. אתה לא מבין מה שיקול הדעת של נהג רובוט. צריך לכן להגדיר את מערכת השיקולים במדויק. למשל, מה עומד מאחורי החלטה של הרובוט לשנות נתיב. אם אני מאותת שאני רוצה לשנות נתיב ואף אחד לא מתייחס אליי, אני מתחיל לדחוף את עצמי קדימה. אצל בני אדם זה נראה טבעי, אבל אצל רובוט צריך להגדיר את זה בצורה מדויקת. וצריך להגדיר מתמטית מה עומד מאחורי ההחלטות שמאזנות בין בטיחות ליעילות, בין בטיחות למהירות. הרובוט ינהג מעל המהירות המותרת, אבל רק בתנאים מסוימים, מוסכמים עם הרגולטור. והעיקר, אנחנו מתחייבים לפני הרגולטור שהרובוט לעולם לא ייזום תאונה".
לפעמים, אמרתי, באמצעות תאונה יזומה אתה מונע תאונה חמורה יותר.
"אנחנו, ספק הטכנולוגיה, לא מרשים את זה", אמר. "אנחנו לא יכולים לשחק את אלוהים".
אנשים מצפים לאפס תאונות, אמרתי. הם סולחים לנהגים בני אנוש. הם לא סולחים לרובוט.
"תאונות יהיו", השיב. "אי־אפשר להגיע לאפס תאונות, אבל ככל שיהיו יותר רכבים שמונעים על ידי מחשב יהיו פחות ופחות תאונות. בני אדם הם נהגים מעולים כאשר הם בפוקוס, כאשר דעתם לא מוסחת. אבל הטכנולוגיה מסיחה את דעתם. לא משנה כמה עונשים תיתן על הסחות דעת, הם ימשיכו בשלהם. כשדעתם מוסחת הם עושים תאונות.
"נוכל לגרום לכך שיהיו פחות מכוניות על הכביש. התנועה תהיה זולה יותר ותהיה דמוקרטית יותר. כל אחד יוכל להרשות לעצמו להגיע ממקום למקום בעלויות הרבה יותר נמוכות מאשר היום. נוכל לקיים תחבורה ציבורית לא מסובסדת ותהיה מהפכה בתכנון ערים: לא יהיה צורך בכל כך הרבה מגרשי חניה."
לפני כמה שנים, אמרתי, כשרציתי להתקין במכוניתי את מערכת ההתראה שלכם, בעל המוסך, חבר שלי, סירב. ממה יתפרנס הפחח, שאל. מתברר שלא כולם מאושרים מהקִדמה הטכנולוגית.
"אספר לך סיפור", אמר. "ב־2015 יצאה לשוק הטכנולוגיה שלנו שמבצעת בלימת חירום. הרכב הראשון שאיפשר את זה היה אאודי Q7. החלטתי לקנות אאודי Q7 עם המערכת שלנו. אנחנו מכרנו את הטכנולוגיה לאאודי ב־140 דולר, ואאודי מכרה לי את הטכנולוגיה ב־10,000 שקל, לא פחות".
זה סיפור נפלא, אמרתי.
"זה שיגע אותי", אמר. "לא בגלל הכסף - בגלל החזירות".
מה למדת, אם בכלל, מהכישלון של בטר פלייס של שי אגסי, שאלתי.
"אני חושב שהוא הקדים את זמנו", אמר. "זה היה הרבה לפני שהציבור הפנים שרכב חשמלי הוא הדבר הבא. אולי ניתן להשוות בין בטר פלייס, שנכשלה, לטסלה, שהצליחה. בטר פלייס השתמשה ברנו פלואנס, רכב סטנדרטי; היא רצתה לחסוך בהשקעות; טסלה הציגה רכב חדש, מאוד אטרקטיבי, עם טכנולוגיה מאוד מתקדמת. בסוף הכל נמדד בערך ללקוח: מטסלה התלהבו; מרנו פלואנס חשמלי לא התלהבו".
אתם חיים כאן במחלקה ראשונה, אמרתי. היי־טק, חברה שמרוויחה מיליארד דולר בשנה; בונה במיליארד שקל קמפוס חדש, ענק; אבל בחוץ יש מאות אלפי מפוטרים. החרדה מהקורונה פוגשת בחרדה מקריסה כלכלית. היא מגיעה גם לעובדים שלך, בפיטורים של בן או בת זוג, בקריסה של עסק משפחתי, בנתק מסבא וסבתא.
שעשוע היה אחד מאנשי המשק שזומנו לנתניהו, להתייעצות. האמת היא שנתניהו עשה עליו סיבוב - יותר משהתייעץ, פירסם שהתייעץ. "הקורונה" אמר לי שעשוע, "היא סיפור מאוד מפחיד". כדרכו, עבר מיד לחשוב על מחצית הכוס המלאה. הוא פיתח מודל מתמטי שמאפשר, כך הוא מאמין, לבודד חולים כרוניים וקשישים, קבוצות בסיכון גבוה, ומאפשר לחלקים אחרים באוכלוסייה לשוב לעבודה. הוא מאמין שהמודל שלו עשוי להציל את כלכלת ישראל וכלכלת העולם. "הקורונה היא גם הזדמנות", אמר. "מעולם לא התמודדנו עם האתגר של עבודה מהבית. עכשיו, כשמכריחים אותנו להתמודד עם האתגר, אולי נשכלל אותו ונהפוך אותו לכלי עבודה.
"פתאום התחלתי להבין שאנשים שעובדים אצלנו חוששים שיפטרו אותם. למה שחברה כמו מובילאיי, שמרוויחה הרבה מאוד כסף, תפטר עובדים?"
לא רק טובות העתיר עלינו עידן האינטרנט, אמרתי. מה אתה חושב על כמה מעמיתיך, היזמים הגדולים בתעשיית ההיי־טק, האם אתה מייחס להם אחריות לתופעות כמו אובדן הפרטיות, הטרור ברשתות, המידע המניפולטיבי, הכוזב, ההסתה הפוליטית. האם העולם לא היה טוב יותר בלי מארק צוקרברג?
"אני אומר לך איך אני בנוי ואיך אני חושב שמרבית היזמים בנויים", השיב. "תפיסת העולם שלי תמיד אופטימית. אתה לא יכול להיות יזם וחדשן אם אתה רואה את העולם במשקפיים פסימיים. התפיסה שלי היא, שלכל בעיה יש פתרון אם נחשוב מספיק. אז היו כמה אנשים רעים שעשו מה שעשו, אוקיי, זה יתוקן. גם הקורונה - הכל בר־תיקון".
מזג אופטימי לא מנע מאף אחד להיות עבריין, שקרן, תאב בצע או דיקטטור, אמרתי.
"נכון", אמר, "בבינה המלאכותית טמונות כמה סכנות גדולות. לכן כתבתי יחד עם אחד מעמיתיי מאמר שמציע להקים ועדה בינלאומית לבחינה של ניסויים דיגיטליים. המתכונת שאנחנו מציעים דומה לוועדת הלסינקי, שבוחנת ניסויים רפואיים. הכל בסופו של דבר מצטמצם לערך. אם הטכנולוגיה מביאה ערך, היא תתקדם. אם היא לא מביאה ערך, היא תיעצר. כשיש איומים והאיומים אמיתיים, החברה האנושית יודעת לתקן אותם".
ארקום, החברה האחרת בניהולו של שעשוע, מייצרת ערך אמיתי לאנשים אמיתיים. בעיניי הם תורמים לחברה לא פחות, ואולי יותר, מהמכונית האוטונומית. לא ייאמן מה יכולים לעשות מצלמה זעירה, מיקרופון, רמקול ובינה מלאכותית.
"אם אתה עיוור או כבד ראייה", אמר שעשוע, "אנחנו מציעים לך עוזר שרואה את העולם. העוזר צריך לחקות עוזר אנושי, לראות, לשמוע - כי אתה תדבר איתו - ולהיות עם אינטליגנציה בסיסית. זאת מטרת המכשיר.
"כאשר אתה מצביע על טקסט, בספר, בעיתון, העוזר יקרא לך אותו. כאשר אתה מצביע על פרצוף או על עצם כלשהו, על מוצר, על שלט, על תמרור, הוא יזהה אותו. הוא גם קורא ברקוד.
"זה הבסיס. עכשיו נלך הלאה. אני עיוור ומחזיק חשבון טלפון ביד. אני לא רוצה שיקרא באוזניי את כל הפירוט. אני שואל, והוא משיב - למי החשבון ממוען, כמה כסף אני חייב. או שאני פותח עיתון. אני אומר, קרא באוזניי רק את הכותרות. קרא באוזניי מאמר שמעניין אותי. או תפריט במסעדה. קרא באוזניי את רשימת המתאבנים, רק אותה. ספר לי המנות האחרונות".
סירי יכולה לעשות דברים דומים, אמרתי.
"אבל סירי לא רואה את העולם האמיתי," אמר. "העיוור זקוק לעזרה בהליכה. כאשר הוא משתמש במקל נחייה הרדיוס הוא מטר או שניים. הוא ישאל את העוזר מה לפניו והעוזר יאמר לו, בקצה החדר יש דלת, וינווט אותו לשם באמצעות ביפים. יש דלת ומדרגות וכיסא ושולחן. העוזר רואה את כולם. העיוור מבקש, כוון אותי. העוזר מביא את הראש שלו לשעה 12 לאובייקט, וממשיך משם. אם האובייקט קטן, כוס למשל, הוא יזהה את מקום היד של העיוור ויכוון אותה לכוס".
יש לי חבר בקיבוץ בצפון, אמרתי, לקוי ראייה, שהשתמש במכשיר כמה שנים. כאשר התעוור כמעט לגמרי החליט להפסיק.
"אולי זה בגלל שהתקשורת בעברית עדיין נחותה", הציע שעשוע. "עברית שפה קשה, והשוק קטן. כל היכולות המתקדמות הן באנגלית, והן יצאו רק בחודשים האחרונים".
אתם מציעים עוזר גם ללקויי שמיעה, אמרתי.
"גם כאן", אמר, "המטרה היא לקחת בינה מלאכותית ולהחליף עוזר אנושי, הודי, פיליפיני, איך שאתה קורא לו".
קראו לו פיליפ, הצעתי.
"אתה נמצא בחברת כמה אנשים", אמר. "יש רעש; יותר מאדם אחד מדבר. מכשיר שמיעה לא יודע להתמודד עם זה".
הוא הושיב אותי מול חמישה טאבלטים. על המסך של כל אחד מהם הופיע גבר או אישה שדיברו. אחד מעובדי החברה התיישב מולי. גם הוא דיבר. לא יכולתי להבין מילה ממה אמר.
ואז ענדו לי מצלמה זעירה על החזה ואוזניות באוזניים. המצלמה התמקדה בבחור שישב מולי. עכשיו שמעתי אותו, ורק אותו. המצלמה עקבה אחרי תנועות השפתיים שלו, פיענחה אותן וחילצה מהגל האקוסטי רק את הקול שלו. הבנתי כל מילה, קול מילה. הבעיה היחידה הייתה בעיכוב של שבריר שנייה בין המראה לקול. הדיליי דורש הסתגלות.
האם זה מכשיר יחיד בעולם, שאלתי.
"יחיד בעולם", אישר. "אז עכשיו אנחנו בקשר עם כל יצרני מכשירי השמע בעולם. כולם חותמים איתנו על חוזים כדי להוציא את המוצר לשוק בספטמבר השנה. המכשיר ישרת לא רק כבדי שמיעה. יש אוכלוסייה מאוד גדולה של אנשים שהשמיעה שלהם על הגבול. הם לא מרגישים שהם צריכים עדיין מכשירי שמיעה, אבל בסביבה הומה קשה להם לשמוע את מי שהם רוצים לשמוע.
"אנחנו אומרים לאנשים האלה, אל תתחבר למכשיר שמיעה - ענוד את המצלמה על החולצה ושמע דרך האוזניות של אפל. יש לזה פוטנציאל שוק גדול".
מדהים, אמרתי. אין מילים בפי.
"זה הכוח של הבינה המלאכותית", אמר שעשוע.
אפשר לעשות איתה המון דברים טובים."
חברה חדשה, שלישית, ששעשוע שותף בה, מפתחת תוכנה שהוא מתפעל ממנה ואני הרבה פחות. "זאת המהפכה הבאה", הוא אומר. "היא עדיין בחיתוליה. דמיין עולם שבו אדם כותב נקודות, רעיונות לסיפור, לרומן, לכתבה בעיתון, והמחשב עושה את כל השאר. הארי פוטר, למשל. ג'יי.קיי. רולינג הייתה מציגה רעיונות, והמחשב היה כותב את הספרים. זה לא מדע בדיוני. אפשר להגיע לכך תוך שנתיים־שלוש".
מה הרעיון, שאלתי. שמחשב יכתוב את הטור שלי במקומי?
"כן", אמר. "אתה תרכז את היצירתיות שלך ברעיון, לא בטכניקה של הכתיבה".
החמיצות על פניי שיעשעה אותו.
"אתן לך דוגמה מתחום אחר", אמר. "לפני שהיה מחשבון, אנשים היו צריכים ללמוד את לוח הכפל ואיך מוציאים שורש. מישהו זוכר היום איך מוציאים שורש? המחשבון ייתר את הצורך בעבודה הסיזיפית הזאת. במקום להתמקד בשאלה איך לחשב, אנחנו יכולים להתמקד בשאלה אילו חישובים לעשות. היום מדענים לא צריכים לפתור משוואות. מחשב עושה את זה. תן למחשב לעשות את העבודה במקומך".
אני יכול לדמיין מצב שבו כותב מאמר אקדמי, אמרתי. אני מתקשה להבין איך יכתוב סיפור.
"ניקח את העבודה שלך", אמר שעשוע. "תוכנת מחשב תקרא את כל הטורים והכתבות שכתבת. היא תתרגם את הסגנון שלך לשפה מתמטית. עכשיו, אתה רוצה לכתוב כתבה על אמנון שעשוע. יש לך רעיונות. ייקח לך חמש דקות לכתוב אותם, ואז המחשב יהפוך אותם לכתבה בסגנון שלך. זה מה שחברת 21 AI , שאני, לצד יואב שוהם, פרופסור מסטנפורד, ואורי גושן, שותפים בה, מפתחת כרגע. ויש גם צד הקריאה. המחשב, בעזרת בינה מלאכותית, יוכל לקרוא במקומך מסמכים ולתמצת אותם על פי הצרכים שלך. הבינה המלאכות הופכת את המחשב מכלי לחבר, לשותף.
אני מעדיף חברים מסוג אחר, אמרתי, שלא לדבר על שותפים.
"תן לי שם של אמן", אמר.
ואן גוך, אמרתי.
"מחשב יכול ללמוד את כל התמונות של ואן גוך ולייצר תמונה חדשה בסגנון ואן גוך", אמר. "אתה יכול להסתכל על זה כעניין שלילי או כעניין חיובי. שלילי, הרסת את האמנות; חיובי, אמן יכול להשתמש בתוכנה כבייסליין, כקו התחלה, ועל הקו הזה להכניס את היצירתיות שלו.
"מחשבים לא יחליפו בני אדם. הם יעזרו לבני אדם לעלות לרמה גבוהה יותר. הם יסחבו את שקי החול במקומנו".
יחד עם מריוס נכט, עוד מיליארדר מתחום ההיי־טק, אתה מקים עכשיו בנק, אמרתי. האם בנק זה מה שחסר לך בחיים?
"אני לא הולך להיות בנקאי, זה בטוח", השיב. "מהפכות, זה מה שמעניין אותי, מהפכות שעושות דברים טובים. יש כרגע 40,000 עובדים בתעשיית הבנקאות בארץ. העלות שלהם היא בערך 17 מיליארד שקלים בשנה. יש שבעה מיליון פיקדונות. תחלק אחד בשני, ותבין שכל פיקדון משלם 2,500 שקלים בשנה רק כדי לשרוד. עכשיו, הבנקים מרוויחים".
מרוויחים הרבה, אמרתי.
"הרבה יותר מ־2,500 שקל לפיקדון", אמר. "אבל המספר עדיין מדהים. אתה מודע לכך שלוקחים ממך 2,500 שקלים בשנה? הבנקים לוקחים מאיתנו את הכסף בדרך מאוד מתוחכמת. את העמלות הם הורידו לאפס, אבל הם מצאו דרכים לגבות מאיתנו את הכסף במקומות אחרים.
"בנק דיגיטלי יכול להתנהל עם 200 עובדים. עלות השכר תגיע למאות שקלים לפיקדון, לא ל־2,500. זה בדיוק מה שאני מחפש, זה הגיים צ'יינג'ר".
אבל הבנקים עצמם, אמרתי, עושים את זה עכשיו - סוגרים סניפים, מפטרים עובדים, גם בחסות הקורונה.
"בשיטה הקיימת אתה לא יכול להגיע מ־40,000 עובדים ל־400", השיב. "צריך בנק חדש. והדבר השני - טכנולוגיית המידע של הבנקים הקיימים הוא טלאי על גבי טלאי. הלקוח לא באמת מחובר. הם לא מסוגלים לתת שירות שיאפשר לך להבין איך החשבון שלך מתנהל ולייעץ לך איך לחסוך כסף. שני שלישים מהאוכלוסייה נמצאים במינוס כל הזמן, אבל שני שלישים מתוכם לא צריכים להיות במינוס: ההוצאות שלהם קטנות מההכנסות. הם במינוס רק בגלל ניהול לא נכון של הכספים שלהם. מערכת עם בינה מלאכותית יכולה להזהיר אותך, שים לב, ההתנהלות שלך קצת שונה מהסטנדרט, אתה תיכנס למינוס בעוד שבועיים".
אבל לבנק יש אינטרס שאתה תהיה במינוס, אמרתי.
"בסדר", אמר. "הדרך המודרנית לעשות כסף היא לומר, אני אקח ממך תשלום חודשי, כמו נטפליקס, כמו מינוי לעיתון, אבל זהו. אני שקוף איתך. לא גונב ממך. גונב זאת לא המילה הנכונה. לא לוקח ממך כל מיני תשלומים מהצד. הקושי הוא לשכנע את הציבור שהוא צריך את זה".
למה זה מעניין אותך, שאלתי.
"אני אוכיח", אמר, "שבאמצעות טכנולוגיה אפשר לחסוך לציבור המון כסף ועדיין להיות ביזנס ראוי. ברגע שאסיים את זה גמרתי - אני לא רוצה להיות בנקאי".
שעשוע זכה באחרונה בפרס דן דוד, פרס מאוד יוקרתי, שלצידו סכום כסף מכובד. את סכום הפרס, חצי מיליון דולר, הוא יתרום למלגות לסטודנטים שמקדישים את לימודיהם לתחום הקרוב לליבו, בינה מלאכותית. חברת מובילאיי החליטה לתרום עשרה מיליון שקלים לעמותות חברתיות שנפגעו ממשבר הקורונה. ההרשמה נסגרה בשבוע שעבר. שעשוע מרבה לתרום. על הדרך הוא מבקש להציל את העולם.
פורסם לראשונה: 09:04, 08.04.20
