ב-26 ביולי 1920 נחשפה התרמית. תחקיר עיתונאי של ה"בוסטון פוסט" העלה שאלות קשות וחשף את המציאות הכואבת: צ'ארלס פונזי, האיש שהבטיח להפוך את תושבי בוסטון לעשירים במהירות הבזק ובמאמץ אפסי, הוא לא יותר מנוכל ממולח.
רבים סירבו להשתכנע. עבורם פונזי עדיין היה קוסם פיננסי והמושיע שלהם. כשיצא מבית המחוקקים של מסצ'וסטס אחרי שנתן עדות בנוגע לקרן ההשקעות המפוקפקת שלו, חיכו לו בחוץ לצד משקיעים זועמים גם לא מעט מעריצים נלהבים ומסונוורים. "אתה האיטלקי הגדול בהיסטוריה", הם קראו לעברו. "לא", הוא ענה להם, "כריסטופר קולומבוס היה גדול יותר, הוא גילה את אמריקה". גם הבעת הצניעות המזויפת של פונזי לא שכנעה אותם. "אבל אתה גילית את הכסף!", הם אמרו לו.
צ'ארלס פונזי הוא האבא הרוחני של הנוכלים ואמני ההונאה. שיטת המרמה שלו הפכה עם השנים לפרקטיקה מקובלת אצל נוכלים, וזכתה לכינוי "הונאת פונזי". גם ברני מיידוף, אולי גדול הנוכלים של העידן הנוכחי ומי שנשלח ב-2009 ל-150 שנות מאסר, ביצע למעשה הונאת פונזי בממדי ענק.
עוד מראשית חייו חיבב פונזי את החיים הטובים – ופחות חיבב עבודה קשה. הוא נולד באיטליה ב-1882, למד באוניברסיטת רומא אבל לא ממש השתלב בחיים האקדמיים, זאת אומרת אלו שכוללים שינון לקראת מבחנים וכתיבת תזות. "הייתי אז בדיוק בנקודה בחיים שבה אין דבר מושך יותר בעולם עבור גבר צעיר מלבזבז כסף", הוא סיפר.
נחוש להרוויח כסף לבזבוזים החליט פונזי לעזוב את ארץ המגף ולהפליג אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ארצות הברית. על פי סיפוריו, שבהתחשב באמינותו הכללית מי יודע עד כמה הם חופפים לאמת, הוא הרבה לקחת חלק במשחקי קלפים על הספינה – ונפל קורבן לרמאים שגרמו לו להפסדים גדולים. כתוצאה מכך הוא הגיע לארצות הברית עם 2.5 דולר בלבד בכיסו. "הגעתי עם 2.5 דולר בכסף מזומן – ומיליון דולר בתקוות. התקוות הללו לא עזבו אותי מעולם", הוא סיפר שנים לאחר מכן בריאיון ל"ניו יורק טיימס".
עם הגיעו לארצות הברית החל פונזי לעבוד בעבודות מזדמנות, נישא לאישה אמריקנית וגם הסתבך בעבירות פליליות. הוא נשלח למאסר פעמיים: פעם אחת כשזייף חתימה על המחאה שמצא כדי לפדות אותה לזכותו, ופעם שנייה על מעורבות בהברחת מהגרים בלתי חוקיים בגבול ארצות הברית-קנדה. המוניטין המפוקפקים של פונזי לא שיחקו לטובתו במישור העסקי, והבנק סירב לשתף פעולה עם החלומות שלו. כשביקש הלוואה של אלפיים דולר לצורך השקה של אחת מהיוזמות העסקיות שלו, הוא נענה בסירוב. אבל כמו שקורה לא מעט, דווקא מתוך הכישלונות הגיע רגע ההארה, התפוח שהכה בראשו של ניוטון, שהצית בראשו של פונזי את התוכנית הגאונית לרווח כספי עצום ומהיר.
פונזי סיים לקרוא מכתב שקיבל מעיתונאי ספרדי שהתעניין באחת מהיוזמות העסקיות שלו – ולפתע הבחין בפרט שולי לכאורה ששינה את חייו לנצח. המכתב מספרד הגיע בצירוף של שובר תשובה בינלאומי. מדובר היה אז בדבר מקובל: אם היית שולח מכתב למדינה זרה, יכולת לרכוש בסניף הדואר שובר תשובה שהיה חוסך מהנמען לאת התשלום על בול כדי לענות לך. לחלופין, הנמען יכול היה לפדות את השובר בתמורה למחיר של בול במדינתו. כאן נפל לפונזי האסימון. הימים היו ימי האינפלציה שאחרי מלחמת העולם הראשונה, מטבעות קרסו ונוצרו פערים גדולים בשווי של מטבעות מסוימים ביחס לדולר. פונזי הבין שהוא יכול לרכוש באיטליה, למשל, שוברי מענה במחיר זעום ולפדות אותם ברווח ניכר בארצות הברית. לטענתו, הרווח הזה הגיע עד ל-400% לאחר ניכוי הוצאות. התוכנית לא הייתה רק גאונית אלא גם חוקית לגמרי - פונזי פשוט ניצל פרצה כלכלית לעשיית רווח.
מאוהב ברעיון המבריק שלו, פונזי נסחף והחל לחשוב בגדול. הוא הקים חברת השקעות בשם Securities Exchange Company והחל לגייס משקיעים. זו גם הייתה נקודת המפנה שבה הפכה היוזמה של פונזי לנוכלות לכל דבר ועניין. פונזי הבטיח למשקיעיו רווח מהיר – תוך שהוא מרפד אותם בטענות בדויות על רשת של סוכנים בכל רחבי אירופה, הרוכשת עבורו שוברי תגובה שאותם יפדה ברווח. פונזי הבטיח למשקיעים רווח של 50% מסך ההשקעה בתוך 45 יום. חלקם אכן קיבלו את הכספים שהובטחו להם – רק שאלו הגיעו מכספם של המשקיעים שהגיעו אחריהם ולא מפדיית שוברי תגובה. זהו בעצם העיקרון שעומד מאחורי הונאת פונזי - ההחזר למשקיעים לא מגיע מהשקעות, אלא מהכסף של המשקיעים הבאים.
הסבב הראשון של המשקיעים המרוצים, שאכן קיבלו את כספם, הביא לסחף עצום של משקיעים נוספים. על פי ההערכות, כ-40 אלף איש השקיעו אצל פונזי, שהחל לפתוח סניפים של חברת ההשקעות שלו ברחבי ארצות הברית. פונזי האיש, שהגיע לכאורה עם 2.5 דולר לארצות הברית, הפך בן-רגע לאדם עשיר. בתקופת השיא הוא הרוויח כ-250 אלף דולר ביום. הנער שאהב לבזבז היה כעת למבוגר שיכול היה לבזבז ללא הכרה – והוא עשה זאת במלוא העוצמה. פונזי רכש לעצמו אחוזה בת 12 חדרים עם בריכה מחוממת, והעסיק בה משרתים. הוא נהג להסתובב בכבישי בוסטון בלימוזינה, והיה יוצא מהרכב בלבוש מהודר כשהוא אוחז במקל מזהב מעוטר ביהלומים. מעבר לשדרוג באורח חייו הנהנתני, פונזי גם היה חדור נקמה ונחוש לפעול נגד אלו שזלזלו בו בתקופה שבה היה עני מרוד. כך למשל, הוא השתלט על הבנק שסירב בעבר לאשר לו הלוואה – ורכש חברת סחר במניות רק כדי לפטר את מי שהיה בעבר הבוס שלו.
בתחילת יולי 1920 הפונזימאניה הייתה בשיאה. התקשורת הרבתה להתעסק במיליונר האיטלקי הכריזמטי. "אם שטרות של 5 דולרים היו פתיתי שלג, פונזי הוא סערת שלגים שנמשכת ימים", נכתב עליו ב"בוסטון טראוולר" באותה תקופה. ה"בוסטון פוסט" פרסם כתבת שער מחמיאה על פונזי – שהביאה לגל ענק נוסף של משקיעים.
אלא שבד בבד עם ההצלחה המסחררת החלו להיערם החשדות סביב ההתעשרות המטאורית. ג'וזף דניאלס, סוחר רהיטים, הגיש תביעת ענק בסך מיליון דולר נגד פונזי בטענה לחוב ישן. חלק מהמשקיעים הרימו גבה ותהו: כיצד ייתכן שפונזי העשיר מסובך בחובות? אבל את המכה הכואבת באמת ספג פונזי מה"בוסטון פוסט". אותו העיתון שהחמיא ופרגן לו פרסם יומיים מאוחר יותר כתבה שונה בתכלית. בעזרתו של האנליסט הפיננסי קלרנס בארון, ה"בוסטון פוסט" פרסם נתון מדהים על קרן ההשקעות של פונזי: על פי הבדיקה שעשו, כדי לממש את ההשקעות שהבטיח פונזי היה צריך לרכוש 160 מיליון שוברי מענה(!), ואילו בפועל הוא רכש בסך הכול 27 אלף.
התחקיר המסעיר זיכה את ה"בוסטון פוסט" בפרס פוליצר לעיתונות – ואת חלק מהמשקיעים, אלו מביניהם שעיניהם נפקחו, הוא הוציא זועמים לרחובות. המשקיעים דרשו לקבל את כספם חזרה, ופונזי הנחה את הפקידים שלו להחזיר כסף לכל מי שיציג בפניהם שובר השקעה. על פי הדיווחים בתקשורת, ביום אחד פונזי החזיר למשקיעיו יותר ממיליון דולר – אבל זו עדיין הייתה טיפה בים ביחס לכספים הרבים שהוא היה חייב להם. כשמשקיעים נוספים הגיעו בימים הבאים, כל שהוא יכול היה לעשות היה להציע להם סנדוויץ' וקפה. "בית הקלפים שלי קרס", כתב פונזי על התקופה ההיא באוטוביוגרפיה שלו, "הבועה התפוצצה והפסדתי הכול. איבדתי מיליוני דולרים, את האמינות שלי, את האושר ואת החירות שלי. הדבר היחיד שלא איבדתי היה האומץ".
ב-12 באוגוסט 1920 נעצר פונזי בידי המשטרה והואשם ב-86 סעיפים של הונאת דואר. הוא הורשע ונשלח לחמש וחצי שנות מאסר בכלא פדרלי, מתוכן ריצה שלוש שנים וחצי. מיד עם שחרורו הוא הואשם פעם נוספת, הפעם על ידי בית המשפט של מסצ'וסטס, ששלח אותו לתשע שנות מאסר. פונזי נמלט לפלורידה כדי להתחמק מעונש – ושם, כאילו לא למד דבר, הוא החל בהונאה חדשה, הפעם של מכירת קרקעות. מפלורידה נמלט פונזי לטקסס, גילח את ראשו, גידל שפם והתחזה לאיש צוות באוניית משא. פונזי נתפס בסופו של דבר, ונשלח חזרה למסצ'וסטס לרצות את עונשו. ב-1934 הוא שוחרר וגורש לאיטליה. בריאיון שהעניק אחרי השחרור הוא סיפק את הציטוט המזוהה ביותר עימו, שאולי מסכם במשפט אחד את מהות חייו: "חיפשתי צרות ומצאתי אותן".
סופו של פונזי היה מר. מאז שגורש מארצות הברית, הוא לא ממש הצליח למצוא כיוון בחייו. הוא עבר מאיטליה לברזיל, שם מצא עבודה, אך שכרו היה זעום והוא חי כעני מרוד. בגיל 66 הלך לעולמו אחרי שחווה שבץ מוחי. גם בימיו האחרונים, הוא לא ממש הביע צער או חרטה על מעשיו, ואפילו כינה בפני עיתונאי את פרשת ההונאה שלו כ"מופע הטוב ביותר שבוסטון ידעה מאז הופעת הצליינים" (כינויה של הבוסטון רד-סוקס, קבוצת הבייסבול המקומית - א"ד). למרות נפילתו הגדולה, סיפורו לא היווה לקח עבור נוכלים לעתיד - אלא יותר בכיוון של השראה. רמאים כמו אלכסנדר סטביסקי, אלכסנדר סטנפורד וברני מיידוף שצוין כאן אימצו את שיטתו של פונזי, שכללו אותה והצליחו להונות בעזרתה שורה ארוכה של קורבנות אומללים.
