כמעט כל ישראלי שגר בארה"ב יגיד לכם שהוא מתכוון לחזור מתישהו לארץ. לפעמים החזרה הזו יכולה להימשך עשרות שנים, בדיוק כמו במערכון של הגשש החיוור, "אֶז סוּן אֶז בועז יגמור את הקולג'". יש שיודעים שכבר לעולם לא יחזרו, יש שבאמת רוצים לחזור אבל אין להם ממש למה. ויש את אלה שנמצאים באופן קבוע עם רגל אחת על המטוס לנתב"ג, אבל המיתוס של אמריקה לא משחרר להם את הרגל השנייה. ואלה לפעמים צריכים אירוע משנה חיים כדי לקום, למכור את הבית המרווח ושתי המכוניות, לקחת את הילדים, שיש להם כבר מבטא אמריקאי, ולחזור לישראל.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מגפת הקורונה הייתה אירוע מונומנטלי כזה. לא רק כי אף אחד מעולם לא חווה סגר של שלושה חודשים בגלל וירוס, אלא בעיקר כי המגפה עשתה חורים גדולים בפנטזיה של המעצמה הגדולה, האימפריה, מנהיגת העולם החופשי, המדינה שרונלד רייגן כינה "העיר הזוהרת שעל הגבעה".
פתאום התברר כי מהרבה בחינות ארה"ב היא מדינת עולם שני, אחרי מדינות רבות במערב. מערכת בריאות כושלת, ממשל פדרלי לא מתפקד, מדינות שנלחמות זו בזו כדי להשיג ערכות בדיקה, רופאים בלי ציוד הגנה, אי־שוויון בלתי נתפס בין מי שיכול לעבוד מהבית לבין "עובדים חיוניים" שמקבלים שכר מינימום כדי למלא את מדפי הסופר ונדבקים במחלה בכמויות אדירות.
נכון לרגע כתיבת שורות אלה מתו בארה"ב 112 אלף איש מווירוס הקורונה, יותר מרבע ממקרי המוות בעולם כולו (אף שלמען ההגינות יש לומר ששיעור המתים לכל מאה אלף תושבים נמוך בשני־שלישים מאשר בבריטניה, צרפת, איטליה, ספרד ואפילו שבדיה). למרות שמחוף לחוף חוזרים החיים למסלולם והווירוס ירד כמעט לגמרי מהכותרות, ממשיכים למות בארה"ב כ־1,000 איש מדי יום. המגפה שמחייבת לצאת מהבית עם מסכה קרעה את המסכה מעל המיתוס של ארה"ב וגרמה להרבה ישראלים לשאול את עצמם היכן הם באמת רוצים לגור עכשיו. גם התעוררות האנטישמיות והתערערות הביטחון ברחובות עשו את שלהם.
לפי נתוני עמותת "נפש בנפש", שמסייעת בין היתר לעלייה של יהודים לישראל מארה"ב ומצפון אמריקה, חלה עלייה של יותר מ־70% בבקשות לעלייה ממדינות אלה באפריל־מאי 2020, בהם התפרצה הקורונה, לעומת החודשים המקבילים אשתקד. השנה הוגשו רשמית בחודשים אלו 1,237 בקשות עלייה, ובעמותה מספרים על עוד 1,816 משפחות שהחלו בתהליך אך טרם הגישו בקשה. זאת לעומת 719 בקשות שהוגשו בתקופה המקבילה אשתקד, ו־1,017 משפחות שהחלו בתהליך בחודשים אלו ב־2019. לדברי הארגון, חודש מאי היווה את שיא כל הזמנים מבחינה זו, בו חלה עלייה של 100% בהגשת בקשות לעומת מאי שעבר. והמגמה נמשכת: נכון לשליש הראשון של יוני הוגשו כבר מעל 400 בקשות עלייה, לעומת יוני 2019 שבכולו הוגשו 353 בקשות.
אלא שלסיפור הזה יש גם צד שני, פחות אופטימי ויותר מתסכל: אלפי אנשים ומשפחות מאלה שמבקשים לעלות או לחזור, בין אם בעקבות הקורונה ובין אם כאלה שהחלו את התהליך לפניה, נתקלים בחומות בצורות של בירוקרטיה, שמקשה עליהם להשלים את התהליך. גם בימים רגילים מדובר בבירוקרטיה מסורבלת, שבה גופים שונים מטפלים באנשים שונים לפי הגדרות שונות, ובתקופת הקורונה הכול נעשה הרבה יותר קשה, שכן קונסוליות ישראליות בארה"ב סגורות או פועלות במתכונת מצומצמת, וגם במשרד הפנים נוצר צוואר בקבוק. ואם זה לא מספיק, הרי שמשרד הפנים החמיר דווקא עכשיו את הדרישות מהעולים ומהחוזרים.
"דווקא בימים אלו מדינת ישראל צריכה לרצות שישראלים לשעבר יחזרו אליה. קשה לי להבין את האבסורד: זו בדיוק ההזדמנות להחזיר את הילדים הביתה לאחר שנים שחיו בארה"ב. אנחנו מרגישים בסרט רע", אומרת יוספה גרינשפן, אימו של רוני גרינשפן, שמבקש לחזור לארץ עם משפחתו ובינתיים תקוע.
מנגד אומר לנו בכיר במשרד הפנים: "פונים אלינו אזרחים ותושבים חוזרים שלא היו פה שנים רבות. הם חיו במדינה אחרת, הרוויחו כסף וחיו בטוב. חלק מהם גם לא רשמו את הילדים שלהם, כשנולדו שם כישראלים, משיקולי מס. חלק מהם חיים עם בני זוג שאינם ישראלים מלידה. בעת מצוקה פתאום כולם מחפשים את דרכם הביתה לישראל. איפה הם היו בזמנים בריאים? למה הם לא סידרו את כל המסמכים אז? עכשיו, כשנוח להם, אנחנו צריכים לעצור את העולם? הכול צריך להיות מסודר ומפוקח, וזה לוקח זמן בימים האלו".
מארק זאבי (52) הוא יו"ר ומייסד קבוצת "במבי", שפיתחה טכנולוגיה המאפשרת ליזמי נדל"ן למכור ולהשכיר דירות מרחוק. הוא היה בעבר מנכ"ל יד־2 והגיע לארה"ב ב־2017, יחד עם המשפחה, כי רצה להוכיח לעצמו שהוא יכול להצליח גם באמריקה. מארק, אביבה ושלושת ילדיהם התיישבו בטנפליי, פרבר מבוסס בניו־ג'רזי, שהוא ממש עיר ישראלית קטנה. שנה אחרי שהגיעו כבר קנו בית. זאבי לא התכוון להישאר בארה"ב, אבל כמו שקורה להרבה ישראלים שמגיעים "לשנתיים־שלוש", להחלטות האלה יש נטייה להתמוסס. "היה שלב שבו קצת נשביתי בחלום", הוא אומר, "כבר התחלנו לעבוד על הגרין קארד".
ואז באה הקורונה. זאבי הבין שלא באמת משנה היכן הוא נמצא, הוא יכול לעבוד מול המחשב בכל מקום, ואביבה רצתה לחזור. בני הזוג החליטו תוך כמה ימים לארוז הכול. "אמרתי לעורך הדין לעצור את תהליך הגרין קארד", אומר זאבי, "התחלנו למכור דברים ובחודש הבא אנחנו בארץ".
מה דחף אתכם?
"התחלנו להרגיש לא בטוחים. אנחנו גרים בפרבר שקט ובאיכות חיים גבוהה, אבל כשהתחילה הקורונה הייתה תחושת חוסר ביטחון כללי. יותר מזה, הסגר גרם לנו להבין שאנחנו לא צריכים כל כך הרבה. פתאום אתה מגלה שאתה לא צריך את כל המסעדות, אתה לא צריך להוציא כל כך הרבה כסף, כל המרוץ של החיים נעצר פתאום. הקטע של העצירה היה סוג של וואו. זה גורם לך לחשוב 'אתה כבר לא ילד, איפה אתה רוצה להיות?' - ואני רוצה להיות בישראל".
איך הגיבו הילדים?
"מאי בת ה־23 לא רצתה לבוא לכאן, אבל עכשיו היא היחידה שלא רוצה לחזור. היא מאוד התחברה לתרבות ונהנתה מזה שנותנים לך כאן מרחב לחיות. אלעד בן ה־18 ממש כאילו נולד אמריקאי וחלם תמיד לגור פה, אבל עכשיו הוא שמח לחזור וללכת לצבא. איתי בן 10, אז אין לו זכות הצבעה".
זאבי הוא מאלה שיכולים להרשות לעצמם לקום ולעזוב את ארה"ב באותה ספונטניות שבה החליט לעזוב את ישראל, אבל רוב הישראלים באמריקה לא יכולים לעשות זאת כל כך בקלות. "אנשים שהפרנסה שלהם כאן לא יכולים פתאום להעביר אותה לשם", הוא אומר. "ש לי חברים שחיים כאן עשרות שנים וכשהם שומעים שמישהו חוזר, הם ממש מקנאים כי הם לא יכולים. יש כאלה שגרים פה יותר מעשרים שנה ושלחו את הילדים ללמוד בארץ או לשרת בצבא. כל פעם עושים צעד קטן. יש גם אנשים שקצת התביישו לחזור ועכשיו קיבלו הזדמנות, הקורונה נתנה להם את הדחיפה. כשבאתי לפה הייתי 'עולה חדש', בלי ויזה, הכול היה לי זר. אתה גר פה, אבל חי בישראל. ההחלטה לחזור הייתה קלה לי מאוד".
עירא לאופר (40) הגיע לארה"ב שבוע אחרי שהשתחרר מהצבא, בנה בה חיים עם בן זוגו, והם מגדלים שלושה ילדים. הוא מנכ"ל חברת just WATER, המייצרת מים באריזה ידידותית לסביבה, ושייכת לוויל סמית ובנו ג'יידן, לא פחות.
"תמיד הרגשתי שאני חי במעצמה הגדולה בעולם", אומר לאופר, "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, זה למעשה מה שמשך אותי לפה. הביטחון והידיעה שפה הכול תחת שליטה יחסית ושום דבר לא באמת מהווה מכשול שאי אפשר להתגבר עליו. והנה באה הקורונה, וארה"ב, המעצמה הגדולה, מצאה עצמה עם המכנסיים למטה".
מה הפתיע אותך במיוחד?
"התגובה המאוחרת, חוסר הוודאות, חוסר המנהיגות, החשיפה של כשלי מערכת הבריאות. והכי צורם - הבדלי המעמדות. אנחנו יכולנו לשבת בבית ולעבוד עם שיחות זום, בזמן שחלק מהאוכלוסייה היה צריך לחשוף את עצמו לסכנות בריאותיות כדי לספק לנו שירותים. אז בחוויה האישית שלי נפתחו לי העיניים ודי התנפצה הבועה שייחסתי לארה"ב כמעצמת־על שמכתיבה את סדרי העולם התקין".
שקלת לעזוב?
"לא ממש, בכל זאת אני כבר גר פה יותר זמן ממה שגרתי בישראל, וכל החיים שלי כאן, אבל זה בהחלט שם דברים בפרספקטיבה אחרת, שברירית יותר. אני עובד עם אמריקאים שמאוד מתרשמים מהדרך שבה ישראל התמודדה עם המצב. אנחנו לוקחים כמובן מאליו שישראלים יודעים להתמודד עם מצבי חירום, ואני אישית שמח וגאה במה שישראל הראתה במשבר הזה. זה היה הרבה יותר טוב ממה שראינו כאן, וזה מעורר קנאה, אבל אתה לא חי באמריקה כדי לקנא במה שקורה בישראל".
קורל הרשליקוביץ (26) ובן גולדשטיין (31), הורים לריי יעקב בן 10 חודשים, חיים בארה"ב בשש השנים האחרונות. תחילה גרו בהוואי, וכשקורל נכנסה להיריון עברו למיאמי. היא עבדה בתחום המכירות והאופנה, ואחרי שילדה את ריי החלה לחוש קושי בחיים רחוק מהמשפחה, "ואז התחילה הקורונה וכבר לא נותר שום ספק שאנחנו רוצים לחזור", היא מספרת. "הבדידות כאן נהייתה קשה מתמיד. הרגשנו שבארץ אתה הרבה יותר מוגן ובטוח, במדינה שלך וליד המשפחה שלך. היה לי מאוד טוב בארה"ב, וביום אחד כל מה שבנית מתרסק לך מול העיניים. ואת רואה בחדשות איך מדינת ישראל מתמודדת מול שאר המדינות, ומרגיש גאווה ותחושה ששם יותר בטוח. יצרנו קשר עם סוכנת הנסיעות שלנו בארץ, שלמרות שהמשרד סגור מסייעת לנו בכל הלוגיסטיקה של החזרה ארצה. לא היה פשוט למצוא טיסה לארץ, ועוד היינו צריכים לשנות את מועד הטיסה כי הקטנצ'יק חלה. ריי ואני אמורים לנחות ביום שישי, ובן יישאר עוד קצת כדי לסגור דברים. התכנון הוא לגור בדירה שמחכה לנו בחולון, אבל קודם נהיה חייבים להיכנס ל־14 יום בידוד בבית של אמא שלי".
מה תעשי בארץ?
"לאמא שלי יש בוטיק מצליח, אז הכוונה היא לעשות משהו יחד איתה. לגבי גן לריי עדיין לא חשבתי, הכול קרה מהר מדי, אבל אני בטוחה שזה לא יהיה בעייתי".
כאמור, הצד השני של ההתעוררות הזאת של ישראלים שרוצים לחזור הביתה, וגם של יהודים שרוצים לעלות, הוא החומה שבה היא נתקלת כשזה מגיע למימוש. אחד הסיפורים, שנדמה כמשולל כל היגיון, שייך לנועם אוחנה, שמתגורר בימים אלו בניו־יורק עם רעייתו וארבעת ילדיהם (11, 9, 5, 2). אוחנה נולד בצרפת, ממנה עבר לארה"ב, ולאחר שסיים בניו־יורק תואר שני עלה לישראל. הוא הגיע ארצה בזמן האינתיפאדה השנייה, מתוך מניעים ציוניים, והתגייס לסיירת צנחנים. עם סיום השירות הצבאי, ב־2005, חזר לארה"ב, נישא לבת להורים ישראלים לשעבר שנולדה בצרפת, והם השתקעו בארה"ב והקימו שם את משפחתם ובנו את הקריירה. בשנים האחרונות עוסק אוחנה בהשקעות, לאחר שנים ששימש במערך הדוברות של הקונסוליה הישראלית בניו־יורק.
ב־2018 הגיעו בני הזוג להחלטה שהם עולים לארץ. "רצינו שהילדים יגדלו ויתחנכו בישראל", הוא מספר. אוחנה הגיע בינואר 2020 ושינה את הסטטוס במשרד הפנים לתושב חוזר. ב־1 במארס הגיע שוב כדי להצביע בבחירות וחזר, כשהכוונה הייתה להגיע לישראל בתחילת הקיץ ולרשום את הילדים למערכת החינוך. אלא שאז הגיעה הקורונה, והתהליך נתקע במשרד הפנים, שאינו מאשר את כניסתם לארץ.
"שלחתי מכתבים למשרד הפנים, הסברתי שהיינו בתהליך עלייה והוא נקטע בגלל הקורונה. צירפתי את תעודת התושב החוזר שלי. סיפרתי שבאתי להצביע בבחירות ואף ביקרתי בבית הספר שבו שלוש בנותיי עתידות להתחיל לימודים בספטמבר. אלא שבגלל שאשתי אינה תושבת ישראל עדיין, כדי להיכנס לישראל אנחנו זקוקים לאישור מיוחד ממשרד הפנים עבורה. אבל משרד הפנים לא נותן אישור, כי רק מי ש'מרכז החיים' שלו בישראל רשאי להיכנס לארץ. פעמיים הגשתי את הבקשה דרך הקונסוליה בניו יורק ופעמיים היא נדחתה".
ניסית לשוחח עם מישהו בישראל, כדי שיסייעו?
"אני מדבר עם החבר'ה שלי מהצבא, מסביר להם בכאב את המציאות, ואי אפשר לסייע לי. אני מוצא את עצמי עומד מול אשתי, שאומרת לי בצדק שהייתי טוב למדינה כשיכולתי לחזור בארון, אבל עכשיו המדינה הזאת סוגרת בפנינו את הדלת. זה כואב ומאכזב. במשך 15 שנה הגעתי כל שנה למילואים. את אות ההצטיינות האחרון שהוענק לי קיבלתי מהאלוף אורי גורודין, בזמנו מפקד האוגדה. אני מתקשר בכל יום לסוכנות היהודית, מחזיקים אותי על הקו שעה וחצי, כשברקע מתנגן השיר 'אין לי ארץ אחרת'. אני לא יכול להסביר במילים מה אני מרגיש באותו זמן. יש לי כבר 12 כרטיסי טיסה לארץ (קניתי שישה באל על, וליתר ביטחון קניתי גם שישה ביונייטד) ואף לא אחד מהם אושרר. אנחנו נמצאים במצב בלתי אפשרי, כי בעוד חודש מסתיימים חיינו בניו־יורק ואין לנו עוד 'מרכז חיים' פרט לישראל. לא יהיו לנו עבודות, לבנות לא יהיו בתי ספר, ולא תהיה לנו דירה לגור בה. כל מה שאנחנו עושים היום זה יושבים ומחכים שמישהו יסייע לנו".
גם חני ורוני גרינשפן, שמתגוררים בעשרים השנים האחרונות בלאס־וגאס עם חמשת ילדיהם, מרגישים ששכחו אותם בבית. הם תיכננו לחזור לישראל לפני הקורונה, וייעדו את החזרה למאי. מאז שהקורונה פרצה הם בבית, כשכל משפחתם בישראל והם אינם יכולים להגיע לכאן. הם הגישו בקשה להיות תושבים חוזרים, אבל אין ברשותם דרכונים ישראליים בתוקף, ואין מי שינפיק להם אותם בזמן הזה. "אמורים לסדר לנו ולילדים דרכונים בקונסוליה, אבל אנחנו מתקשרים מדי יום לקונסוליה בלוס־אנג'לס ולא עונים לנו. הבהירו לנו שזה ייקח הרבה זמן. אנחנו על מזוודות וארגזים ומרגישים חסרי אונים".
למה הבירוקרטיה כל כך מסובכת? ראשית, יש הבדל בין עולה חדש לתושב חוזר ולאזרח חוזר, כשבכל סטטוס מטפל גוף אחר. עולה חדש הוא מי שמבקש לעלות לישראל מכוח חוק השבות. תושב חוזר הוא אזרח ישראל (מעל גיל 17) שעבר להתגורר בחו"ל ושב לאחר שנתיים ויותר. זה יכול להיות גם ישראלי שנולד בחו"ל להורים ישראלים לשעבר. בעידוד עלייה לישראל מטפלת הסוכנות היהודית ומסייע לה ארגון "נפש בנפש" (הפועל בשיתוף ממשלת ישראל והארגונים היהודיים בעולם, ומחצית מתקציבו מגיע מהממשלה ומהסוכנות). בקליטת העולים מטפל המשרד לקליטת עלייה. ואילו את האישור הסופי נותן משרד הפנים.
העיכובים הארוכים נוצרים עכשיו בעיקר כאשר באותה משפחה ישנם בני אדם הנופלים תחת הגדרות שונות, ומטופלים על ידי גופים שונים, כמו במקרה של אוחנה, שהוא תושב חוזר ואילו אשתו נדרשת לאישור כעולה חדשה. בעיה נוספת נוצרת בגלל העובדה שישראלים רבים החיים בארה"ב לא רשמו את הילדים שנולדו להם שם בקונסוליה כבעלי אזרחות ישראלית, ולכן הילדים נחשבים אזרחים אמריקאים. כעת, כשההורים רוצים לשוב לארץ, הם נאלצים לבצע את הרישום – ולכו תחכו בתור בימי קורונה.
ואם זה לא מספיק, בתחילת מאי החליט משרד הפנים לדרוש מכל מי שמבקש לעלות או לחזור לישראל, מגיל 14 ומעלה, תעודת יושר על היעדר עבר פלילי, מכל מדינה שבה חי מאז היותו בן 14. כל העולים והחוזרים צריכים עכשיו להנפיק אישור מה־FBI יחד עם מה שנקרא "אפוסטיל" – אימות בידי נוטריון של כל התעודות הרשמיות. כאב ראש לא קטן בימים אלה.
"במהלך הקורונה פתאום החליטה הסוכנות היהודית לדרוש אפוסטיל מכל מי שמבקש לעלות או לחזור להתגורר בישראל", אומרת אסנת (שם בדוי) ממיאמי, שמבקשת לחזור להתגורר בישראל ולא מצליחה להתגבר על הבירוקרטיה בגלל שבעלה הוא יהודי אמריקאי שאמור לקבל את ההגדרה עולה חדש. "אין לנו בעיה להביא את תעודת היושר, אבל במהלך משבר הקורונה אין עם מי לדבר פה, או בישראל, כדי לקדם את התהליך. במקום שהסוכנות תגלה גמישות, היא מערימה קשיים. אולי כי הם חוששים מהגעה של אמריקאים לישראל, בגלל המספר העצום של חולי קורונה בארה"ב, אבל גם על זה אפשר להתגבר באמצעות הבדיקות והבידוד".
גם רינת (שם בדוי) מלוס־אנג'לס בודקת בימים אלה את האפשרות לחזור לישראל עם בעלה ושלושת ילדיהם (13, 10, 6). היא נמצאת בלוס־אנג'לס כבר כעשרים שנה. "יש פה קהילה של ישראלים ששירתו בצבא, תרמו לישראל, ועכשיו, כשהם רוצים לחזור לישראל, מערימים עליהם קשיים והופכים את התהליך לבלתי אפשרי, כי לילדים אין דרכון ישראלי, הקונסוליה סגורה ועובדת דרך מיילים, ומטפלת ברבע מהפניות היומיות. וגם כשהיא מנסה לסייע, בישראל מעמידים חומה בהוצאת דרכון ישראלי לילדים", היא אומרת.
יכולתם לפתור את הבעיה אם הייתם רושמים את הילדים כישראלים בקונסוליה כשהם נולדו.
"כ־95% מהישראלים שחיים כאן לא רשמו את הילדים כשהם נולדו. גם כי אפשר לרשום אותם בתוך 30 יום בלבד, ולא תמיד מספיקים, וגם כי לא רוצים לאבד זכויות אם וכאשר יחליטו לעלות לישראל בתור עולים חדשים. הקורונה הכניסה את הישראלים פה לבהלה, רוצים לחזור הביתה. הבנו שזה הבית שלנו. לכל מי שאין לו דרכון בתוקף יש בעיה. אני מקווה שיקלו עלינו את הבירוקרטיה".
ממשרד הפנים נמסר: "ממשלת ישראל הוציאה שורת תקנות לשעת חירום, כדוגמת חיוב הבידוד או איסור על כניסת אזרחים זרים לישראל. לאורך כל תקופת המשבר המשכנו ברשות האוכלוסין לתת שירות לקהל במקרים דחופים. יש הליכים מחייבים, כמו תעודת עולה, שלאחר מכן מקבל תעודת זהות. לאשר בקשה לוקח כמה חודשים, כי משרד הפנים מקבל את המסמכים מהסוכנות, לאחר שזו אישרה אותם, ואז מתחילים לטפל בבקשה. יש להתייחס גם לסייג בחוק השבות: שר הפנים לא חייב לאשר עלייה לישראל של כל מי שמבקש.
"מחובת המדינה לבדוק הכל בציציות. למשל, שהמבקש לא מהווה סכנה לציבור בממד פלילי, ולכן מבקשים את תעודת היושר. יש גם ראיון אישי, ובזמן הקורונה, כדי להקל, הסוכנות ערכה את הראיון בזום, וחלק קיבלו אשרות. במהלך הקורונה ובימים אלו הגיע זרם של עולים חדשים לארץ, לאחר שקיבלו את כל האישורים". לפי נתונים ששלח המשרד, בחודשים מארס־אפריל נכנסו לישראל 963 תושבים חוזרים ו־1,657 עולים (לעומת 6,473 תושבים חוזרים ו־4,792 עולים בחודשים המקבילים ב־2019).
שרת הקליטה, פנינה תמנו־שטה, מסרה: "לאחר שנחשפתי כי ישנם יהודים בארה"ב המבקשים לעלות לישראל אך מתקשים להשיג את אישורי העלייה בתקופת הקורונה, כינסתי ישיבה דחופה במשרדי בהשתתפות נציגי משרד החוץ, רשות האוכלוסין, הסוכנות היהודית וארגון נפש בנפש. בסיכום הפגישה הנחיתי את כלל הגורמים לייעל את התהליכים הדיגיטליים, לקצר בירוקרטיות ולשפר את הזמינות עבור העולים, ובתוך כך ליצור כתובת ברורה ואחידה עבור כלל הפניות בנושא. מדינת ישראל מחויבת לקדם עליית יהודים בעת שיגרה וגם בעתות משבר".
מ"נפש בנפש" נמסר: "בשבועות האחרונים אנחנו עדים לגידול מסיבי בבקשות עלייה לישראל. מדובר באתגר של ממש עקב המגבלות הידועות של טיסות ובידוד. רק השבוע קלטנו 50 עולים חדשים שנחתו בישראל ועברו תהליך קליטה מזורז לצד בדיקות רפואיות בנתב"ג, רגע לפני שעברו לבידוד בבתיהם החדשים בארץ. הרשויות השותפות לתהליך - לרבות משרד העלייה והקליטה, משרד הפנים והסוכנות היהודית - משתפות איתנו פעולה כדי לסייע לעולים אלה לעבור את התהליך הבירוקרטי המורכב באופן מזורז ויעיל".
