מיכל נגרין, 63, נולדה בקיבוץ נען, שהוריה שרוליק ועדה גרין היו ממקימיו. שני אחיה, בועז ועמוסי גרין, כבר אינם בין החיים. בגיל 28 נישאה למאיר נגרין והשניים הביאו לעולם בת יחידה, יסמין. ב-1987 עזבה משפחת נגרין את הקיבוץ ועברה להתגורר ברחובות, שם החלה מיכל לייצר תכשיטים ולמכור אותם. ב-1990 עברה המשפחה לתל־אביב ושם נפתחה החנות הראשונה. בשנות השיא הגיע מספר החנויות ל-70, כ-40 מתוכן נפתחו בחו"ל. בספטמבר 2019 הודיעה נגרין על סגירת הרשת.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
- מנכ"ל וירג'ין אטלנטיק על המשבר: "זה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים"
- האם משתלם לקנות ירקות ופירות ישר מהחקלאי?
- למה החלב בישראל יקר יותר מבאירופה?
שישי בצהריים, סוף האביב של השנה שעברה. בסלון ביתה רחב הידיים בשכונת נווה צדק בתל־אביב, שהעיצובים הרומנטיים שלה המזוהים איתה כל כך מקשטים כל פינה בו, מיכל נגרין יושבת, מעשנת. הקשיים בעסק שוב צפים, האפשרות לסגור ולהוריד את כל הלחץ עולה על השולחן.
כמה חודשים לאחר מכן, בדיוק לפני שנה, בספטמבר 2019, יצאה ההודעה הדרמטית על סגירת רשת חנויות האופנה של מיכל נגרין אחרי 30 שנות פעילות. הודעה שהפתיעה רבים, אבל לא אותנו, החברים הקרובים. כולנו ידענו כבר שהאור בעיניים שלה כבה. שמשהו בעסק כבר לא עובד כמו שהייתה רוצה.
שלהי הקיץ הנוכחי. הפעם אנחנו בקיבוץ נען, הבית שבו גדלה מיכל ואליו חזרה אחרי השנה המטלטלת. בחודשים האחרונים, יחד עם מאיר, בעלה, היא הקימה כאן סטודיו קטן ואישי, שאליו צמוד בית קפה שיגיש את העוגות שלה, כמו שתמיד חלמה. ולחלומות עוד נחזור. גם לאלה שהתרסקו וגם לאלה שנובטים.
את זוכרת את השיחה שניהלנו אז?
"אבל איך יכולתי לסגור? רק המחשבה על זה שהרשת עלולה להיסגר והאחריות שיש לנו על מאות העובדים שלנו, גרמו לי במשך חצי שנה לא לישון בלילות".
מתי הספקתם להקים כאן כזאת גלריה בכתב ידך המזוהה?
"את מאמינה שהמקום הזה היה פעם מחסן ולפני זה הוא היה מוסך? הקמנו את כל הגלריה הזאת יש מאין, במו ידינו, בזיעתנו, בכאבים שלנו. את הכורסאות והשולחנות ריפדנו וצבענו בעצמנו, חלק מצאנו וחלק קנינו ממכירות של פשיטות רגל, את כל השנדלירים הרכבתי מחדש מחומרים שהיו לי, ואת תעלת השמן שהייתה כאן, ופחדתי שאנשים ייפלו לתוכה – הפכתי לפס זכוכית מואר ומעוצב ששקוע ברצפה לאורך הגלריה, ומספר סיפור ויזואלי קסום. מי שנכנס לכאן אומר לי דבר ראשון שמרגישים שחזרתי לעצמי, שחזרתי הביתה".
אז בסוף, כשנופלים ומתרסקים, חוזרים הביתה?
"כן, אני חזרתי הביתה. גם לעצמי וגם לנען. עכשיו אני כאן, בסטודיו שהוא שלנו והוא מבחינתנו נס. אנחנו מרגישים כאן שאנחנו בסוג של טיהור. בלי זכיינים, בלי מנהלים, בלי רשת חנויות ברחבי העולם, שבולעת אותי לתוכה. אני מרגישה הקלה עצומה כי כבר יותר מעשור אני יודעת בתוך תוכי שהעסק לא עובד כמו שאני רוצה. כבר יותר מעשור שאני יודעת שהלכתי בתוכו לאיבוד, שהוא גדול מדי ומסואב מדי ובולע אותנו לתוכו וכבר לא רציתי יותר את כל הבלגן הזה על הראש – ייצור יקר בארץ, עובדים, מחויבות. תמיד היה לי חלום שליווה אותי כל השנים לעשות גלריה־קפה אחת, קטנה, שבה אמכור דברים שאני אוהבת".
לא קצת תבוסתנות? הייתה לך אימפריה חובקת עולם.
"ממש לא תבוסתנות. הייתה לי אימפריה אבל בסוף הלכתי לאיבוד בתוכה יותר מדי שנים".
יכול להיות שנכשלת בהבנה של השוק?
"העובדה שנאלצנו בסופו של דבר לסגור, גרמה לי להבין שלא זרמנו לכיוון שאליו היינו צריכים לזרום. הבנתי שגדלנו יותר מדי והרגשתי שהעסק משתלט עליי ומנהל אותי במקום שאני אנהל אותו. אבל לא הייתה לי את היכולת לעצור, כיוון שהכל היה כבר גדול מדי וזז קדימה והייתי חייבת להיענות לדרישות של הזכיינים מבחינת היענות לטרנדים ולאופנות ולהתיישר עם הדרישות המסחריות של השוק שהלכו והעמיקו, ופתאום הבנתי שאני פחות ופחות מיכל נגרין. שנים נלחמתי על הרצון שלי לעשות את הדברים בדרך שלי, עד שהפסקתי להילחם ועשיתי מה שכולם מסביב רצו, ופחות ופחות את מה שאני רציתי. ואם מדברים על תבוסתנות, אז זה נקרא בעיניי תבוסתנות. ומה שאני עושה עכשיו, כשאני מקימה לי את המקום הקטן והאינטימי והאותנטי שלי, זו ממש לא תבוסתנות - ואני לא רואה את זה כנפילה, אלא כהזדמנות שניתנה לי להתחיל הכל מחדש".
רומנטית היית ורומנטית נשארת.
"נכון. מאיר ואני, אחרי תקופה מאוד-מאוד קשה, קמים סוף-סוף בכל בוקר בתחושה של הודיה על מה שניתן לנו פה, בנען ובכלל. ממש מול הגלריה נמצא בית הקברות עם אמא שלי ואבא שלי והדודים שלי וכל המשפחה, כולם צופים בי משם כל הזמן. הידיעה שהם כאן, במרחק דקה של הליכה, עושה לי הרגשה מאוד טובה".
ממה בעצם רצית לברוח? מול מי עמדת עד שלא נשאר לך כוח?
"מול הבקשות הבלתי פוסקות של הזכיינים השונים, שלא מכוונות רעות אלא באמת מתוך צורך אמיתי, כל אחד במדינה שלו, השתלטו על הניהול האמנותי של העסק, והפכו אותי לספקית סחורה שלהם. במקום שהזכיינים יזמינו את הקולקציות שעיצבנו כמו שהן וימכרו את הדגמים בחנויות, הרגלנו אותם שאפשר להגיע עם דרישות מיוחדות ושכל אחד מקבל את מבוקשו – שמלות יותר ארוכות, שרוולים פחות קצרים, עם מחשוף, בלי מחשוף - וכך במקום לעשות כל דגם פעם אחת ודי, היינו נכנסים לסחרור של הסטודיו ומעצבים מכל שמלה דוגמאות כבקשתך. זה נראה לך נורמלי? זה נראה לך כלכלי? איך עסק יכול להתקיים ולהרוויח ככה? היו גם דרישות לעשות דברים זולים ומסחריים, שבזה לא היה לנו שום יתרון כאשר אנחנו מייצרים בארץ בעלויות ייצור ותקורה גבוהות, לעומת ייצור זול במזרח ותחרות קשה בשוק המסחרי מבלי ששמרנו על יתרון הייחודיות. בדיעבד, הייתי אמורה להבין את האיתות, ולקלוט שהעולם משתנה והולך לכיוון ייצור זול יותר ומסחרי יותר, כי גם השוק כבר לא רצה לקבל את הדברים הייחודיים שעשינו. הזכיינים חזרו אליי ואמרו שהם דורשים פריטים מסחריים וזולים כמו כל הרשתות, אבל אותי זה פחות עניין".
יש עוד סיבות שבגללן לדעתך העסק התמוטט?
"בהחלט, עלויות הייצור הגבוהות שלנו כמפעל יצרני בארץ, העומס בחנויות שנבע מכך שבעלי החנויות התעקשו שהפריטים הכי נמכרים יישארו תמיד על המדפים וכך אי-אפשר היה להבחין בקולקציה חדשה שנכנסה, ויש עוד אלף ואחת סיבות אחרות שלא כאן המקום לפרט אותן, אבל יצרו תסכול גדול מאוד שלי כיוצרת, כאדם ששם את שמו הפרטי על השלטים של העסק. זה היה מפעל חיים שהיו לו זמנים מאוד טובים ופתאום הגיעו זמנים פחות טובים עם תחרות מאוד גדולה של שוק מסחרי שעשה דברים דומים, ובעצם כל היתרון שלנו נמחק".
אז למה לא לצאת לייצר בחו"ל במקום לשלוח הביתה מאות עובדים?
"חשבנו על זה אבל כבר היה מאוחר מדי, כי במשך תקופה מאוד ארוכה כבר הבאנו כסף מהבית כדי לאפשר את המשך הפעילות של העסק. מאיר היה לחוץ מאוד ובצדק שהעסק שותה חזרה את כל הכסף שעשינו ממנו כל השנים רק מפני שאנחנו מאמינים בו ומתעקשים להחזיק אותו בחיים. אני הייתי מתוסכלת מזה שלא יכולתי להמשיך ולעצב כמו שאני רוצה, מכך שהלכתי הרבה יותר מדי רחוק מעצמי ולא הייתי קרובה לרחשי ליבי, ומזה שהעסק הוא כבר לא משפחתי ולא הרמוני".
אבל הוא הפסיק להיות משפחתי כשפתחת את החנות העשירית.
"לא יודעת מתי בדיוק זה קרה. לא חשבנו שתהיה לנו כזו אימפריה, שכל כך נגדל. זה בכלל לא היה ברצונות ובמאוויים שלנו. התחלנו כתחביב שלי, אנשים אהבו כי זה היה חדש ואחר וצבעוני. כשפתחנו כמה חנויות עוד שמחנו והתרגשנו, אך במשך השנים הדברים יצאו משליטה".
וכמה זמן המשכת עם אובדן השליטה הזה והתנהלת מכוח האינרציה?
"בעיקר בשנים האחרונות. בתחילת הדרך, מאיר ואני הקמנו את החנויות הראשונות ביחד עם שמחת נעורים רק שנינו. כשהבת יסמין גדלה לתוך העסק היא גם התחילה לעבוד איתנו והוא הפך לעסק משפחתי שהיה לנו טוב מאוד בתוכו. אירגנו מסיבות שלא היו כמותן. בתחילת הדרך הזכיינים היו חברים שלנו, וככל שהעסק גדל הזכיינים באו יותר ממקום עסקי ופחות רגשי ומן הסתם זה הפך לפחות משפחתי".
איך את מתמודדת עם זה שאין יותר את המותג מיכל נגרין?
"אין בי יותר מדי נוסטלגיה. אני בן-אדם של כאן ועכשיו. אני מרגישה היום הרבה יותר קרובה ונאמנה לעצמי, ואני יכולה לחשוף כאן שבעצם המותג עומד להמשיך בדרך חדשה".
כלומר?
"יצרה איתנו קשר חברה משפחתית בשם אלבר־מור, והיא קיבלה מאיתנו את הזיכיון להמשיך ולייצר תחת השם מיכל נגרין שנשאר שלנו. אלבר־מור תייצר ותמכור תכשיטים בעיצוב שלי ברמה גבוהה הרבה יותר ובמחירים סבירים ובהמשך גם אופנה והלבשת הבית שיעוצבו לפי כתב היד שלי. אני אעבוד איתם כיועצת ואני מאחלת לשיתוף הפעולה הזה הצלחה גדולה".
חזרת להיות שכירה אצל זכיין שקנה את הזכויות להשתמש בשם מיכל נגרין. שוב זכיין?
"אבל באופן שונה לגמרי. העסק ממשיך, השם מיכל נגרין ממשיך, אבל בלי שהאחריות תהיה עלינו. אנחנו לא רוצים יותר להתעסק במשכורות, בשכירות, בהזמנות, בפרנסה של כל כך הרבה אנשים".
לאורך החודשים האחרונים, לא בכית? לא נשברת? לא שאלת, 'למה זה מגיע לנו'?
"הימים הראשונים היו הזויים וכואבים מאוד, אבל הרגשתי גם סוג של שחרור שהבלון הזה התפוצץ ושאפשר לנשום ולהתנתק מהדיבורים סביבנו של 'מיכל נגרין, איזו אימפריה, יש לה חנויות בכל העולם, העשירים האלה'. בזמן שאנחנו יודעים, כאמור, שבכל חודש אנחנו מזרימים לעסק כסף מהבית ושעוד רגע לא נשאר כלום".
והגיע באמת שלב שבו לא נשאר כסף.
"על הנייר, היינו במצב כלכלי קשה כבר מזמן, ולכן כשנגמר הכסף הפרטי שלנו והחברה הייתה בהפסדים, הבנו בדיוק לפני שנה, שאחרי החגים כבר לא יהיה לנו כסף למשכורות לשלם לעובדים, והיינו חייבים להיות אחראים ולסגור. משכתי הרבה מאוד שנים כדי לא לסגור. כשכבר הבנו שהמצב גרוע, לקחנו אנשי מקצוע שיעזרו לנו ואולי יצליחו להציל את העסק, הוצאנו את הייצור מאיתנו למקומות יותר זולים עדיין בארץ, אבל ברגע שהבנו שזה הסוף ושחייבים לסגור, אמרנו מיד את האמת".
אמרת לי לא מזמן שאלוהים אהב אותך כי גרם לכם לסגור לפני הקורונה.
"הקורונה בטוח הייתה גורמת לנו לסגור את העסק, כי לא היינו מוכרים שום דבר בחנויות, ואז היינו צריכים גם לשלם שכירות וגם לשלם משכורות ולא היינו עומדים בזה. בפועל, העובדים קיבלו משכורות וזה חשוב".
את בקשר עם העובדים? איך הם קיבלו את זה?
"ביום שהודענו שסוגרים, העובדים עמדו בלובי של המפעל בבת-ים ולא רצו ללכת. הם אמרו לנו, 'נישאר לעבוד איתכם בלי כסף, רק אל תסגרו את העסק, אנחנו כאן בגללכם, אנחנו אוהבים אתכם'. קיבלנו מהם תמיכה כזו מדהימה שנתנה לנו הרבה מאוד כוח בהתחלה, במקום הנמוך שבו היינו".
במעמד הזה בטוח בכית.
"כן, אבל לא הייתי יכולה לשקוע בבכי שלי. יש לי אחריות כלפי המשפחה הקטנה שלי – יסמין ומאיר – ואני צריכה לדאוג לבית שלי. הייתי חייבת להמשיך לתפקד".
ואיך הושפעתם בתוך הקן המשפחתי?
"לפני שהחלטנו על סגירה היינו בחרדות גדולות, כי ידענו שהכסף שלנו הולך להיגמר והיו המון לבטים שבהם גם שיתפתי אותך בשיחות שלנו באותה התקופה. ובאמת אחרי שאמרת לי, 'אז תסגרי, למה את לא סוגרת', הלכתי למאיר באותו יום שישי ואמרתי לו, 'בוא נסגור, בוא נגמור עם העסק הזה כבר. אתה לא אוהב את מה שהפכנו להיות, אני לא אוהבת, זה לא מה שהתכוונו'".
ולקח לך המון שנים להבין את זה.
"כי זה מסובך. זה לא שיש לנו שלוש חנויות שמחליטים וסוגרים. זה מלא זכיינים, זה עובדים ומשפחות שתלויים בדברים שאנחנו מייצרים. איך אומרים להם שהכל נגמר? זה נראה לנו בלתי אפשרי לחלוטין".
אז איך חיית בתוך הקונפליקט הזה כל כך הרבה זמן?
"הרגשתי שאין לי ברירה, שאני צריכה להחזיק את העסק. ברגע שקיבלתי את הדרישות מהזכיינים ניסיתי לעשות אותן הכי טוב שאני יכולה. אני לא יודעת לחשוב רק על עצמי, האני שלי קשור בעוד כל כך הרבה אנשים".
כמה שנים ידעת שזה לא מה שאת רוצה?
"כמה שנים טובות, אבל את חייבת להבין שאני לא יכולה רק לבוא בטענות לעסק שהיה לנו. העסק הזה היה מעבדת החלומות שלי. הוא נתן לי מענה כמעט לכל הפנטזיות שהיו לי. מאיר וההנהלה של העסק - כולם התמודדו עם כל החלומות שלי שסחפתי לתוכם הרבה אנשים. נכון שחלק מהחלומות הללו לא צלחו ולא הגיעו לחנויות, אבל הדרך שעשינו והדגמים שהצלחנו לעשות היו מאוד מרגשים. היום את רואה את הדגמים הללו כאן אצלי בגלריה, אלה הפריטים שעשיתי הכי מדויק וקרוב למיכל, עד שממש לא בא לי למכור עכשיו כלום".
איך מחזיקים זוגיות במערבולת כזו?
"לא פשוט, אבל מאיר ואני, כמו שני ילדים שקשורים אחד לשני, עברנו כל כך הרבה דברים ביחד, ואנחנו משלימים. החברות מנצחת גם את הדברים המאוד לא פשוטים שאנחנו עוברים".
עכשיו בואי נשים את הסיסמאות בצד. אני שואלת על המקומות שבהם היה שבר, היה כעס הדדי, היה קושי בלתי נסבל.
"ברור שהיה, כי מאיר היה על הכספים ואני עם כל המאוויים והרצונות שלי וההתעקשות לעשות חלק מהפריטים בדרך שלי שהיא יותר יקרה. מאיר ראה את כל ההוצאות שיש והוא מכיר את העסק טוב כי היה מנכ"ל שלו הרבה שנים ומבין כמה זה לא רווחי. מצד שני לא רצינו לריב, אז כל הזמן התפשרנו. גם בתקופה שלפני ואחרי הסגירה, היה לי מאוד חשוב שהכל בינינו ייעשה בהסכמה, בלי מריבות. עברנו טלטלות רבות והתלבטויות קשות ומבלבלות".
אני לא אשכח את ערב ראש השנה, כשקפצתי אליכם בבוקר, ופתאום התקשרו מהבנק להודיע שהחשבון האישי שלכם מוגבל.
"זה באמת היה אחד הימים הקשים. כשהחלטנו לסגור את העסק נשאר לנו 900 אלף שקל בחשבון הפרטי, וכאשר התקבלה הודעת הסגירה, הבנק מיד הלאים את הכסף שבחשבון הפרטי, כדי לכסות את החלק שהיה בחשבון העסקי".
אז ממה אתם חיים עכשיו?
"עזרה שאנחנו מקבלים מהמשפחה. לא ביקשנו. הם נתנו. בשנים שבהן הרווחנו יפה הרגשנו שאנחנו לא צריכים יותר מדי כסף ושמחנו לעזור לאנשים שסביבנו, ועכשיו אנחנו מרגישים שהקארמה חוזרת וזה מרגש אותנו בכל פעם מחדש. כסף זה לא הכל. נשארתי עם מאיר ועם יסמין ועם קורת גג ועם הבריאות ועם הרבה דברים שמקיפים אותי ועם החברים המדהימים והמשפחה, שלא עוזבים אותנו לרגע. אני מסתכלת על מה שיש, לא על מה שאין, ואני כל הזמן בהרגשה של הודיה".
ומה עם הכעס או העצב על מה שנלקח ממך?
"לא מתעכבת על זה ולא חושבת על זה בצורה הזאת. מבינה את הסיטואציה וממשיכה הלאה".
אבל את לא חושבת שכולכם צריכים ללכת לטיפול משפחתי ולדבר על זה?
"זה יגיע, אין לי ספק, וגם כל התהליך שאנחנו עושים עכשיו - זה מאוד מטפל. אנחנו לומדים כל פעם איפה לא להיכנס אחד לשני ולמרות השנים שעברו, לומדים את עצמנו כל הזמן".
יסמין מבינה שלא תהיה לה ירושה ושממקום של ילדה נטולת דאגות כלכליות, היא לא תירש עסק מצליח?
"נו, וזה רע שלא תהיה לה ירושה, ושהמציאות היא אחרת ושהיא תצטרך להתמודד עם מה שקרה? ככה ייצאו ממנה דברים שאולי היא לא הייתה יודעת שקיימים בה. כולנו עכשיו יותר על הקרקע, חיים את החיים האמיתיים, עם הקשיים והאתגרים שמוסיפים לחיות ולחיוניות".
את באמת הכי רגועה שראיתי אותך אי פעם.
"כי החזרתי לעצמי את השליטה על החיים שלי. כל מה שעברתי, כל הטלטלה הזאת גילתה לי שיש בי כוחות שלא חשבתי שנמצאים בי. פתאום אחרי כל כך הרבה שנים, גיליתי שאני יותר חזקה ממה שחשבתי. שאני מסוגלת לעבור דברים שלא תיארתי לעצמי שאשרוד. כשהחלטנו לסגור שאלתי את עצמי איך אתמודד עם כל מה שצפוי לי. זה נראה כמו ים שחור משחור ולא ראיתי בו קרן אור, ודי מהר המצב הכריח אותי לקחת חלק ולפעול ולעשות דברים. הבנתי שלהחזיר לעצמי את השליטה עוזר לי לתפקד".
בקיצור, בעקבות קריסת הרשת ויתרת על החיים בלה לה לנד.
"נכון ופתאום פגשתי את המציאות וזה היה מלחיץ, אבל זה לא היה פחד ששיתק אותי, אלא גרם לי לפעול. זה החזיר אותי למיכל של פעם. קודם הייתי כבויה, לא יכולתי לדבר, לא יצאו לי מילים מהפה, הייתי בן־אדם שלא הכרתי, ועכשיו אני חוזרת לעצמי, כי הגלריה הזאת בנען היא מאוד בדמותי ומאיר חוזר לקבל ביטחון שהוא יכול לסמוך עליי. והנה יצרתי את המקום הזה שהוא כל כך מרגש אותי, ויצרתי אותו בכוחות עצמי ופתאום אני מרגישה שאני נושמת".
ועל מה את מתחרטת? אני יודעת מה תגידי.
"מה?"
שלא סגרת עשר שנים קודם.
"נכון. אם היינו סוגרים לפני עשר שנים היינו היום במצב אחר לגמרי מבחינה כלכלית. אבל כל מה שקרה כנראה היה צריך לקרות וזו הדרך שלנו ואני כל הזמן מקבלת סימנים שמראים לי שזו הדרך הנכונה. מאיר משתגע ממני. כל הזמן אני אומרת לו, 'אתה רואה? זה סימן, וזה גם סימן'. אבל עכשיו גם הוא מבין שזה נכון. הרי כל הגלריה הזאת בנען היא נס אחד גדול".
כלומר?
"כשהחברה התפרקה קיבלנו מהנאמנים קרטונים ענקיים מלאים בדגמים שיצרנו. פנינו לקיבוץ וקיבלנו מחסן, ומאיר מיקם בו את כל הארגזים. גשם מטורף שירד הרטיב הכל ולא היה לנו מושג מה לעשות, אבל אז הגיע הנס: טלפון משאול ורדי, שהיה פעם מרכז המשק וניהל בעבר את מפעל הפורצלן שהקמנו, ומיד הציע את המחסן שלו, לא רק עבור הסחורה, אלא גם כדי שנקים גלריה ונחזור למכור את הדברים שלנו ויהיה לנו ממה לחיות. אין לנו מספיק מילים להודות לשאולי ולקיבוץ נען שקיבלו אותנו בזרועות פתוחות".
אז הלקח ממה שקרה לך זה שאסור להתרחק מעצמנו?
"נכון. ושאם לא נשים לב שהתרחקנו מעצמנו, אז היקום יגרום לנו להבין את זה בדרכים שלו. כאשר אנשים בתחילת הדרך שואלים אותי מה העצה שאני יכולה לתת להם, אני עונה לכולם, 'אל תגדלו יותר מדי. אם אתה גדל, אתה צריך לדאוג לניהול מדויק למידותיך. ולא תמיד זה מצליח. עדיף להתפרנס בקטן ובכבוד, לעשות את מה שאתה אוהב בחיים, וזהו'. לי אלוהים נתן הזדמנות שנייה לעשות את זה בקטן, ואני מודה על כך מאוד. אני מרגישה בסופו של דבר שקיבלנו את החיים שלנו בחזרה".
פורסם לראשונה: 06:53, 27.09.20
