כמה פעמים ספרתם עד עשר ועדיין לא מצאתם את שער שבע? או שתיים? או, לצורך העניין, דרך סבירה להגיע למפלס המשוער שבו עשויה להיות, או שלא, החנות בדיזנגוף סנטר שנדמה לכם שחיפשתם אבל ייתכן שמאז חלפו כמה עידנים גיאולוגיים?
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
אין לאדם בוגר עודף הזדמנויות ללכת לאיבוד במקום שאותו הוא מכיר, אבל הסנטר תמיד היה, ברמה הזו, חדר בריחה - שלא לומר קניון בריחה - שלם, שהניווט בתוכו, והחוצה ממנו, עשויים להתברר כהרפתקה מופלאה. אם יצא לכם, מתישהו ב־40 השנים האחרונות, להיות, נאמר, ישראלים, יש לכם זיכרון, או ערימה שלמה של זיכרונות, מהסנטר. הם כוללים, כנראה, לפחות פעם אחת שבה לא היה לכם מושג איך מגיעים שם לאן. ופעם אחת שכמעט התנשקתם שם.
כתבות נוספות למנויים:
המבוך המפותל, המשופע, הספירלי והמשתרג שהקימו בשנות ה־70 אריה פילץ ושמואל פלאטו־שרון יחד עם האדריכלית עליזה טולדו הוא עדיין הקניון הפועם שבו נכתבים מחדש, מדי יום, מאות שירים על גבר הולך לאיבוד - למעשה, לא מזמן הציב שם דן פילץ, הבן ומנהל המקום כיום יחד עם אחיו אלון, שלט דרכים המורה על רחוב Lost פינת רחוב Very Lost. זה מצחיק את פילץ כי גם הוא, שהתרוצץ בסנטר מאז היה פעוט, עדיין עוזר, על בסיס יומי, לאינספור אנשים שהלכו בתוכו לאיבוד.
רק שמאז הקורונה כבר לא מדובר בשום גבר; הקניון עצמו הולך לאיבוד. "הרבעון הנוכחי נראה רע מאוד. בעצם כל השנה. לא יכול להיות אחרת", פילץ אומר. "רוב ההוצאות שלנו המשיכו לתקתק - ביטוח, ניקיון, שימור מערכות, אבטחה, החזרי הלוואות - והכול כרגע במונחי שרידות. אנחנו לא גובים מהחנויות דמי ניהול בחודשים האלה, לא לוקחים שכר דירה מעסקים שלא עובדים, מי שעובדים משלמים ביחס לנפח הפעילות, ומהמדינה קיבלנו מעט מאוד - אולי נגיע להחזר על 4%־5% מהנזקים".
פתיחת חנויות הרחוב לפני שבוע איפשרה לחנויות מסוימות בקניון - אלה שגובלות בדיזנגוף, כולל חנויות הענק של נייק, אדידס, קסטרו וכלי זמר - להיפתח מחדש, אבל פילץ עדיין סוער: "אין שום היגיון בהפרדה הזו בין חנויות רחוב לקניונים. אם הנושא הוא חללים - החללים בסנטר עצומים, אין פה שום סכנה, יש לנו יותר יכולת לאכוף משמעת של התו הסגול, ואני פשוט לא מבין את הפוליטיקה של להשאיר את הקניונים בחוץ. הנזקים שנגרמים הם עצומים ברמה שקשה להבין. רק השבוע פורסם ש־40% מחנויות הרחוב פשוט אינן. המדינה גורמת לעשרות־אלפי אנשים לפתוח בניגוד לחוק ולהפוך לעבריינים, כי אתה לא יכול, גם במחיר סיכון בריאותי, לא לפרנס את המשפחה. אבל ההתנהלות של המדינה וקבלת ההחלטות שרירותית ולא הגיונית, ואתה רואה אצל אנשים את אובדן האמון".
פילץ (48) היה ונותר אחד היזמים הפחות שגרתיים בענף. יחד עם אחיו הם מנהלים את הסנטר - מוסד תל־אביבי מיתולוגי לפחות כמו המשפחה עצמה - באופן שמטמיע, בכל זמן, גישה הומניסטית וחברתית עמוקה שמגיעה, אולי, מהתמחותו של פילץ ברפואה אלטרנטיבית ובתורת המזרח. הקניון מעסיק מאבטחים ופועלי ניקיון כשכירים עם זכויות ולא כעובדי קבלן; דואג לקיימות ולהפחתת הפליטה הפחמנית שהוא אחראי לה; ומאכלס חקלאות הידרופונית על הגג - כולל כיתות לימוד של תיכוניסטים שהתחילו להגיע בימי הקורונה ביוזמתו של פילץ.
"המשבר הזה מביא הזדמנויות שלא קורות ביום רגיל - כי ביום רגיל לא קורה שמנהלת בית ספר פוגשת מנכ"ל קניון והם אומרים: בואו נלמד את הילדים משהו טוב ובוא נייצר מצב שבו הם גם נפגשים וגם לומדים על קיזוז פחמני, או דבוראות ביו־דינמית, או עטלפים", הוא אומר.
וזה, במידה רבה, טיפוסי. פילץ לא דומה בשום דרך למנכ"ל או למפעיל קניון כפי שהייתם מדמיינים, ומשמר איזו אכפתיות חברתית נצחית ותל־אביביות לב־עירונית גם כשהוא עצמו חי עם המשפחה זה מכבר ברמת־השרון. "אני נגנב כשאני רואה, גם בסנטר, אנשים שעבדו ושילמו מסים וביטוח לאומי כל חייהם, ומסיימים את החיים בעוני. אני רואה משגיח כשרות בסופר בסנטר בא, לא ממש עובד, מרוויח המון כסף שאנחנו משלמים - ועובדת בסופר שאני מכיר שנים, והיא מסורה, חרוצה, תקתקנית ועובדת קשה, ולא יכולים לתת לה תוספת של שני שקלים בשעה. זה לא הגיוני".
בהתאם, פילץ לא מהסס למקם את עצמו פוליטית - כולל, לאחרונה, השתתפות פעילה בהפגנות על הגשרים ובבלפור. "אני יודע שמגיעה לנו הנהגה שחושבת עלינו, על בני האדם, על האזרחים - והמצב רחוק מזה כרגע מאוד, וזה מקומם אותי אבל אני לא מיואש. כי המצב כל כך החריף, הגיעו פה למקום כל כך קיצוני, שאתה רואה המון אנשים יוצאים לרחוב. ובעיניי, הפגנות של מאות או אלפים בתל־אביב גם משמרות את הווייב של העיר בתקופה שבה אין דרך אחרת לשמר אותו".
הקורונה פוצצה את הבועה בתל־אביב?
"לא. המצב דומה בעיניי לתקופת מלחמה - המון סממנים דומים. יש צעירים וגם זוגות עם ילדים שחוזרים עכשיו להורים שלהם, והקפיץ נמתח ונמתח, אבל זה גם כמו שריפת יער - זה יתחדש".
זה דומה במשהו למשברים קודמים?
"ראינו וידענו כל מיני משברים. הגרוע ביותר היה אחרי הפיגוע ליד הסנטר: יום אחריו כל תנועת המבקרים והפדיונות נחתכו בחצי. לקח לנו שנים לחזור מזה, ותחושת הייאוש הייתה מאוד קשה. אבל אחרי כל משבר שראינו גילינו שיש מספר מצומצם של משתנים שהשתנו ממש. ובמשבר הזה כל כך הרבה משתנים חשובים השתנו, שקטונתי מלהגיד שאני יודע מה יהיה. התיירות - נכנסת ויוצאת - נעלמה, אנשים מקצרים זמן שהייה במקומות סגורים, מבוגרים חוששים לצאת מהבית".
אתה פסימי?
"לגבי הסנטר אני אופטימי, כי לפני הקורונה הוא היה בתנופת צמיחה והתחדשות, ואנחנו נערכים לחזרה מהירה. בשבוע שעבר השקנו פרויקט וירטואלי שהעלה את כל הסנטר למיינקראפט. זה כאילו גיקי, אבל אנחנו מתייחסים לזה מאוד ברצינות".
מצד שני, אין לכם פורטל אינטרנטי מסודר מסוג "טרמינל X".
"אנחנו כבר שמונה שנים מנסים לשלב את האונליין כחלק מהעסק, מביאים לפה פופ־אפים של חברות אונליין, ובדקנו הרבה פעמים הקמת מותג אונליין משלנו, רק שאנחנו לא רואים שאנחנו יכולים להתמודד עם הדבר הזה או להרוויח ממנו כסף. לעסק יש ליבה, ואני חושב שיש סיבה טובה מאוד מדוע עסקים פיזיים מתקשים לייצר עסקי אונליין, אבל הפוך זה מצליח - עסקים מהאונליין מצליחים לזלוג לתוך העולם הפיזי. כמו ש'עדיקא' הוא עסק שהגיע אלינו מהאונליין ומשך קהל חדש".
את דיזנגוף סנטר - שהקים הסב, אריה פילץ, מי שהיה אחראי לעוד כמה מיתולוגיות תל־אביביות, שהתחילו ב"קפה פילץ" והמשיכו בהקמת בית אל על, התחנה המרכזית החדשה והסנטר - קיבלו חמשת נכדיו בירושה לאחר שבנו אברהם ויד ימינו נפטר במפתיע בגיל 59. אלון ודן נשאבו לניהול בפועל והבינו כמעט אינטואיטיבית שהקניון לא יכול להיות רק קניון, ומוכרח להתערות בעיר.
"הסנטר תמיד ניזון מהחַיּוּת של העיר והצליח להשתלב בה כי לא הפך למשהו מנותק", פילץ אומר. "וכשהתחילו לדבר על זה שקניון חייב להיות אופנה־אופנה־אופנה ולהכיל לפחות 80% חנויות אופנה, אנחנו חשבנו שזה ממש לא נכון, ושהסנטר חייב לשמש עוד צרכים של תושבי העיר חוץ משופינג, להיות ממש קניון שכונתי עם כל הסידורים שאתה צריך - דואר, בנקים, מרפאות, וטרינר, אופטומטריסט, ויש לנו גם שלושה חייטים כאן".
בנוסף לשירותים, הסנטר הקפיד בכל שנותיו להכיל חנויות קטנות וייחודיות שהצמיחו סביבן קהילות. "יש פה יותר משבע חנויות קעקועים, ואת 'יער הפיות', 'קומיקזה', 'קוליו', 'פריק', 'ממותה' - כל החנויות האלה מביאות קהילות של גיקים, סקייטרים, גיימרים, אוהבי פנטזיה ומד"ב ומשחקי תפקידים", פילץ אומר, "וזה ערך מוסף ובידול כי זו קהילה, משהו שחי מעבר לשופינג - זה עוגן אמיתי כי אלו אהבות של אנשים".
זה עזר לכם בתקופת הקורונה?
"עירוב השימושים עזר לנו, כי בפועל אנחנו פתוחים, לא דוממנו מנועים וגם בתקופת הסגרים עברו פה 6,000 עד 8,000 איש ביום - לא לשופינג, אבל לסידורים - בזמן שקניונים אחרים פשוט ננעלו. אתמול כבר היו לנו קרוב לעשרת־אלפים מבקרים, שליש מהמספר ביום רגיל לפני הקורונה".
היה ביקוש לחנויות בתקופה הזאת?
"היו לנו 15 עסקאות בחודשים האחרונים, וכל מי שעזב בסגר הראשון כבר הוחלף. היו לא מעט עסקים שהגיעו אלינו מהרחוב כי בעל הנכס שלהם לא הסכים להתחשב במצב ואמר להם: לא אכפת לי, יש הסכם, תשלמו - והם מגיעים אלינו ואומרים: אנחנו רוצים ודאות, ולהיות במקום שאנחנו יודעים שגם אם יהיה קשה תהיה התחשבות. מצד שני, הייתה לנו עסקה גדולה - מלון עירוני שתוכנן פה - שהתפוצצה כי המשקיעים התחרטו".
איך תגמרו את השנה?
"שום דבר שדומה לשנה רגילה או לציפיות. אבל אנחנו במודע מערכת עם מעט מאוד מינוף ולכן אנחנו עסק סולידי שיחסית יכול לחטוף הרבה".
משהו כמו כניסה מז'ורית של אמזון לישראל יאיים עליכם?
"מאוד. אם אמזון ייקחו נתח שוק של 10%־20% זו תהיה פגיעה בכולם. אמזון היא אחד האסונות הכי גדולים של העולם, ואם לא ירסנו את האסון הזה הוא יקבור כלכלות ומדינות. בכל מקום שאליו הוא נכנס כמות האנשים והעסקים שמאבדים עבודה היא מטורפת. הם מוכרים בהיצף, והם גם קוברים את העולם במוצרים שלא באמת צריך אותם. בישראל גם אין לפוליטיקאים אומץ לבטל את הפטור על מס רכישה מתחת ל־75 דולר, ומי שנהנה מזה הם אמזון ועליבאבא. אבסורדי שהחברות האלה לא משלמות מע"מ ומסים בארץ, קופת המדינה מאבדת מיליארדים בשנה רק מזה, וצריך להגיד: מספיק זה מספיק. צריך כאן החלטות אמיצות".
שנות ה־80 היו זמן טוב לגדול בהן כבן למשפחה שהחזיקה בסנטר, שנדמה שהיה אז מרכז היקום המותגי בישראל. פילץ זוכר משפחה חמה ופעילה בשכונת נווה מגן ברמת־השרון. "כילדים היינו הולכים עם ההורים לטייל, לקטוף פטריות. את הבנים הוציאו לציד - בגיל 4 לימדו אותי לירות ברובה אוויר והיינו צדים חוגלות, ארנבות ויונים. החזקנו גם סוסים באזור גלילות, איפה שהיום הרב־מכר, ופה ושם לקחו אותנו לצוד חזירים ברמת הגולן".
בשנות ההתבגרות היה פילץ הצעיר בין הראשונים להצטרף לקהילת הגיקים הישראלית של "דאנג'נס אנד דראגונס". "היינו בין הראשונים שהייתה להם ערכה, והדבקתי חלק מהחבר'ה שלי".
הוא לא תיכנן בשום צורה להישאב לעסק המשפחתי. "למדתי רפואה סינית, וזאת הייתה התוכנית שלי - לטפל באנשים. הייתי טוב בדיקור וגם בשיאצו, אבל בסוף הצבא אבא שלנו חלה ונפטר, האחים שלי ארז ואלון כבר היו בעסק, ופשוט שקעתי בזה. אבא היה אדם מאוד דומיננטי בעסקים ואנחנו היינו רק ילדים, וזה עסק משפחתי בסופו של דבר, אז עושים מה שצריך".
נשאר לך משהו מהחלום ההוא?
"לקחתי מזה הרבה דברים שהולכים איתי תמיד - להתייחס לא במושגים של טוב ורע אלא של מערכת איזונים, כשהמרחק מהאיזון קובע. זו התייחסות אחרת לגמרי גם לעסקים. הרעיון הוא תמיד להגיע לדברים לא קיצוניים מדי אלא מאוזנים".
זה עשוי להסביר איכשהו את נטייתו לאזן עסקים ושירותים בסנטר, או את ההתמקדות המופגנת גם בעסקים קטנים ונישתיים, ובוודאי את שימור אופיו של הסנטר גם אם בפינות הוא עשוי לעיתים להיראות מיושן ונוצץ פחות מקניונים חדשים ממנו (כולם, בעצם, חדשים ממנו).
האיום שהפציע מול הסנטר בשנים האחרונות נרשם מכיוון קניון TLV האופנתי שנפתח לא הרחק ממנו. חודשים של חשש הסתיימו, בינתיים, בסוג של אנחת רווחה, כשהקניון החדש מתקשה להתרומם.
"יש אנשים שבאפיון שלהם ממש לא אוהבים את הסנטר", פילץ יודע. "אנחנו לא נתחפש למשהו שאנחנו לא. יש דברים שאנחנו לא יכולים לשנות - אם קומה אצלנו היא בגובה ארבעה וחצי מטרים, והיום בונים קומה מסחרית גם בגובה 8 מטרים, אני יכול רק לנצל את המבנה הארכיטקטוני הקיים".
לאיזה חנויות עבר אתה הכי מתגעגע?
"ל'בועות', שהיו בה מכלים ענקיים של סבון צבעוני ויכולת לשפוך לך לשקית; 'תומר מדבקות' - חנות שהיו בה מדבקות נוצצות וכל מיני דברים של רוק; 'קרוסל' - חנות פופ מדהימה; 'פרוזה' - חנות ספרים מעולה; 'בנטון', שפשטו פה רגל שלוש פעמים; ו'ראש אינדיאני' ו'טופר', ששם קנו לנו חולצות פולו כאלה, ואת הלוגו שלהם עם הקשת הקטנה אני עדיין יכול לצייר לך. אבל הכי אני מתגעגע ל'דיסק סנטר' הגדולה של פעם".
פורסם לראשונה: 07:31, 13.11.20
