ליואב שרון יש הרבה זיכרונות טובים מאבא שלו, שמואל פלאטו־שרון, אבל על זיכרון אחד היה שמח לוותר. כשהיה בן 12 הוא תפס את אביו ברגע אינטימי עם קלרה חורי, מי שהייתה אז מזכירתו הנאמנה, במיטה של הוריו באחוזה בסביון. "אמא ואני נסענו לחופש באילת וחזרנו הביתה יום לפני המועד המתוכנן", הוא מספר. "השער החיצוני לא נפתח, אז אמא נשארה במכונית ושלחה אותי פנימה, לחפש עזרה. הלכתי לכיוון חדר השינה שלהם, דפקתי בחלון של המרפסת, צעקתי 'אבא' וראיתי אותו במיטה עם החברה הכי טובה של אמא – קלרה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
- מנכ"ל דיזנגוף סנטר: "אמזון הוא אחד האסונות הגדולים בעולם"
- שיטת מצליח: ההמצאה הישראלית שדופקת את כולנו
הפרטים המדויקים קצת התערפלו ב־30 השנים שעברו מאז, אבל התחושה שהעולם שהכיר קורס סביבו עדיין חיה בתוכו כמו באותו יום. "זה היה רגע נוראי בשבילי. הם היו מכוסים. אבא עם קלרה בחדר השינה שלו ושל אמא, שמחכה לי מעבר לשער המקולקל. אבא צעק, קלרה צעקה וברחה מהחדר, אמא נכנסה וצעקה, הוא נעל את קלרה בחדר אחר. זו הייתה סצנה של שעה וחצי, בווליום גבוה. בלגן. גם המשטרה הגיעה".
מי צילצל למשטרה?
"עד כמה שאני זוכר אבא הזמין, בגלל שאמא הייתה עצבנית נורא. זו הייתה סצנה מאוד אמוציונלית ולצערי היא לא הייתה היחידה. פעם אמא ואני נסענו לקנות פיצה ובמסלול המקביל ראינו את אבא וקלרה במכונית. אמא התחילה לעקוב אחריהם, באיזשהו שלב הם נעצרו ואמא יצאה אליהם והיו צעקות. ואני, בסך הכל ילד, הייתי עד. ברור שזאת טראומה. אלה צלקות לכל החיים. מה גם שאחרי כמה ימים, כשנכנסתי לכיתה, ראיתי שמישהו תלה על לוח השעם את השער של 'העולם הזה', עם התמונות של הוריי וכל התיאורים. אחרי התקריות האלה הוריי עברו לישון בחדרים נפרדים".
כעסת על אבא?
"מאוד. הטחתי בו שבגללו אמא שלי בוכה, והיא בכתה המון. כשאבא עזב את אמא ועבר לגור עם קלרה, לא יכולתי לבחור בין שניהם, זה לא אנושי, אבל ניסיתי לעודד את אמא בכך שלא התייחסתי יפה לקלרה. כשהייתי בא למשרד של אבא אפילו לא אמרתי לה שלום".
כשהיה בחיים, פלאטו־שרון הביע לא פעם באוזני בנו את התקווה לראות את כל ענפי משפחתו מאוחדים סביב שולחן האוכל הגדול שבביתו. יואב זוכר היטב איך תמיד ענה לו: "זה לא יקרה, תשכח מזה, חבל על המאמץ, יותר קל להשיג הסכם שלום בין ישראל לאיראן, המשיח יגיע לפני שאנט, אמא שלי, תסכים לשבת לצד קלרה שלך".
אבל פלאטו־שרון המשיך לקוות ולנסות. לפני חמש שנים, ערב נישואיו לחורי, הוא כינס את שלושת יורשיו - קלרה, יואב והִילדה גוזלן, בתו מנישואיו הראשונים - במשרד של עורך הדין שלו, וביקש מהם לחתום על מסמך שבו הם מתחייבים לכבד את צוואתו ולא ליזום מחלוקות ומריבות. שלושתם חתמו, אבל זה לא מנע את המחלוקות והמריבות. ב־7 בדצמבר ימלאו שנתיים למותו של איש העסקים והח"כ לשעבר, אבל אין שום סימן לשלום בית. הילדה ויואב נפגשים מדי יום שישי בגינת ביתה בהרצליה פיתוח. את קלרה הם רואים בבית המשפט.
"בעצם, זה לא מדויק", מעיר יואב (42). "לפעמים יוצא לי לראות את קלרה במסדרון בדיזנגוף סנטר. המשרד של אבא, שבו ישבתי מגיל 28, כבר לא קיים מפני שעשינו שיפוץ והרחבנו את החנות הסמוכה. אני יושב במשרד שהיה צמוד לזה של אבא, יש בו תמונה גדולה שלו, וקלרה יושבת ליד, מעבר לקיר. אין לי מושג מה היא עושה שם".
ובפגישה מקרית, במסדרון, אתה אומר לה שלום?
"מה פתאום. אין שלום, יש מלחמה".
"קלרה נעצה לנו סכין בגב", טוענת הילדה (68), אם לשלושה וסבתא לשישה. "אני כועסת עליה לא רק בגלל שהיא תובעת נכסים שאבא לא הוריש לה, אלא בגלל שהיא בגדה באמון שלו. היא עושה בדיוק ההפך ממה שהוא רצה. אם אבא היה יודע הוא היה מתהפך בקברו".
"אולי הוא רואה ושומע ויודע", אומר יואב.
מיד לאחר מותו של פלאטו-שרון דווקא נראה היה שהחלום שלו על דו-קיום בשלום עשוי להתגשם. "בבית הקברות בסביון ניגשתי אל אנט", מספרת הילדה. "כל חיי ראיתי באנט שד שחור, המפלצת היפה שגנבה אותו מאמא שלי, ורק בלוויה יכולתי להסתכל עליה ולראות את מי שהיא – אישה לא צעירה, עדיין יפה, שהיא אמו של יואב, אחי. התחבקנו, בכינו והזמנתי אותה לשבעה שהתקיימה בבית שלי. את קלרה, אשתו השלישית, לא היה צורך להזמין. 30 שנה היא הייתה בת בית אצלנו, בכל שישי בערב היא ואבא אכלו על שולחננו, הנכדים שלי התייחסו אליה כמו לסבתא נוספת. קלרה ישנה אצלי בכל ימי השבעה. יואב דאג להביא צלחות לחדר שלה מפני שהיא אכלה כמו ציפור והייתה נורא חלשה".
יואב: "ביום האחרון של השבעה ניגש מישהו מהמשפחה ושאל אותי אם יש לי התנגדות שהוא ינסה לעשות סולחה בין אנט לקלרה. גיחכתי. אמרתי לו, 'למה שאתנגד? תנסה, בהצלחה'. הוא לקח את שתיהן לצד, אמר את מה שאמר ואחרי כמה דקות ראיתי את שתיהן מתחבקות".
שמחת?
"מאוד. למה להעביר את החיים במלחמות? פעם הן היו החברות הכי טובות ואחר כך, במשך 30 שנה, הן היו אויבות זו לזו. כששתיהן ניגשו אליי, יד ביד, לא האמנתי שזה קרה. לרגע שכחתי את העצב על זה שאבא נפטר. אחרי השבעה כל אחד חזר לביתו. הפגישה הבאה בינינו התקיימה במשרדו של עו"ד זאב הולנדר אחרי השלושים. במשך השנים, בכל פעם שאבא התחיל לדבר על מה שהוא עומד להוריש, אמרתי לו, 'עזוב, שתהיה לי בריא עד 120'. הגענו לקריאת הצוואה וכשזה נגמר, כולנו הלכנו למסעדה, להמתיק קצת את הכאב".
מי היה שם?
"הילדה ובעלה סרז' גוזלן, אני, קלרה ואחיה שאול חורי ועו"ד הולנדר. אבל עוד לפני שהמלצר הגיש לנו את התפריטים קלרה הטילה פצצה. 'אני לוקחת עורך דין לבדוק את הזכויות שלי'. במילים אחרות זה 'אני יוצאת למלחמה'. חטפתי הלם. זה מה שיש לך לומר עשר דקות אחרי הקראת הצוואה? זה מה שאת אומרת אחרי שחתמת מרצונך על 'ההבטחה'? אחרי ההכרזה הזאת היו כמה ניסיונות להגיע איתה להבנות, וזה לא הלך".
על מה המחלוקת?
“המחלוקת קשורה לבעלות על דיזנגוף סנטר”.
עו”ד בעז קראוס, שמייצג את יואב שרון והילדה גוזלן, מרחיב: “באופן עקרוני, ללא קשר למקרה הספציפי הזה, כאשר אדם מותיר בצוואתו הוראות מדויקות לגבי חלוקת עיזבונו, כל הנפשות המעורבות בירושה חייבות לכבד את הצוואה. בת הזוג אינה יכולה לטעון שמגיעות לה זכויות נוספות מכוח החיים המשותפים, שכן בפעולה זו היא שומטת את הקרקע מקיום רצונו של המנוח. לכן הבחירה בידיה – האם להסתלק ממה שהמנוח הוריש לה בצוואתו או לקבל את מה שהמנוח הוריש לה ולוותר על שאר תביעותיה”.
באיזה סכום מדובר?
יואב: "קשה לדעת מפני שאין לנו הערכות שווי מעודכנות, אבל מדובר בעשרות מיליוני שקלים, בנוסף למה שהיא כבר קיבלה. אני מקווה שהמשפט יסתיים מהר, אבל אנחנו לא לחוצים. יש לנו זמן".
"היא חוצפנית", אומרת הילדה. "אבא נתן לה ביד נדיבה. אילו קלרה הייתה מביאה לו ילד אני בטוחה שהיה מחלק הכל שווה בשווה בין שלושת ילדיו. הייתי גם טיפשה וגם עיוורת. טיפשה, כשדחפתי את אבא להתחתן עם קלרה ועיוורת, כשיואב הזהיר אותי לפני 15 שנה שלא יהיו לנו חיים קלים איתה ולא האמנתי לו".
את דחפת אותו?
"כן. אמרתי לו, 'פפה, אתה חייב לעשות את זה כדי להחזיר לה כבוד'. הזכרתי לו את אמא של קלרה, אישה עיראקית קשישה, שרוצה לראות את בתה מתחתנת. הרי אף אמא לא רוצה לראות את הבת שלה מבזבזת 30 שנה מהחיים שלה בתור פילגש. אהבתי את קלרה לא כמו בת הזוג של אבא שלי, אלא כמו אחות".
"כשאבא התמוטט, וקלרה הייתה במשך שלושה חודשים ליד מיטתו, למדתי להעריך אותה", אומר יואב. "באחד הימים הלכתי במסדרון באיכילוב עם אח של קלרה, שאול, שבא מלוס־אנג'לס, ואמרתי לו בשיא הכנות, 'שאול, למרות כל מה שקרה בין קלרה לאמא שלי אני שמח שאתם בחיים של אבא'. חשבתי שסוף־סוף נהיה משפחה, כמו שאבא רצה".
פלאטו־שרון נולד ב-1930 בלודז' שבפולין. אביו נרצח בשואה והוא הצליח להימלט עם אמו לצרפת. כשהגיע לישראל בתחילת שנות ה-70 הוסיף לעצמו את השם שרון. בנו רשום בתעודת הלידה כיואב שרון. "בהזדמנות הראשונה אקפוץ למשרד הפנים ואבקש להוסיף את פלאטו", הוא מבטיח, "מפני שאני גאה בשם הזה וחשוב לי להמשיך את השושלת שנקטעה".
הילדה גוזלן, בתו הבכורה של פלאטו-שרון, נולדה לו מנישואיו לאשתו הראשונה, הלן אפלבאום. בני הזוג התגרשו בצרפת כשהיא הייתה בת 17, אחרי שפלאטו פגש את אנט. "למרות שכבר הייתי ילדה גדולה לקחתי את זה קשה נורא", הילדה מספרת. "אמא שלי אהבה אותו בטירוף. ידעתי שהוא גבר שכל הזמן בוגד".
גם אמא שלך ידעה?
"אמא שלי לא רצתה לדעת. הרבה לפני שהם התגרשו אבא סיפר לי שהוא נפגש עם מישהי ושהוא רוצה שאכיר את אנט. עניתי לו שאני לא מוכנה להכיר אותה. לפני שעזב את הבית אבא אמר, 'זה לא ישנה את היחסים שבין שנינו'. בולשיט. זה שינה הכל. אבא עבר לגור עם אנט שהייתה בת 25, שבע שנים מעליי, ושנאתי אותה. לכן, כשהכרתי את יואב, כל כך הבנתי אותו. זה היה כמו שידור חוזר. מה שהוא הרגיש כלפי קלרה היה בדיוק מה שהרגשתי כלפי אנט. שנאתי אותה בגלל שהיא גנבה את אבא מאמא שלי. סליחה", היא פונה לאחיה.
"על מה?" הוא שואל.
"על זה ששנאתי את אמא שלך בלי שהכרתי אותה, בגלל שהיא גנבה את אבא מאמא שלי. את קלרה קיבלתי בזרועות פתוחות בגלל שהיא לא עשתה כלום, לא לאמא שלי ולא לי. ראיתי שאבא שלנו מבסוט אז אמרתי, 'שייהנה מהחיים'. אולי אפילו קצת שמחתי שאנט סוף-סוף נענשת על מה שהיא עשתה לאמא שלי".
אנט הייתה בת 33 כשילדה לפלאטו את בנו הבכור. "אני בכלל לא זוכר שהייתי ילד", יואב מספר, "נדמה לי שנולדתי בן 20. תמיד היו בבית אנשים מבוגרים — העוזרת, הנהג — ולא היו בו ילדים בני גילי. גדלתי כבן יחיד, לא היו בבית אח או אחות שיכולתי לריב איתם, רבתי עם הכלבים. כשהייתי בן שלוש, אורון ירדן, ילד בן שמונה מסביון, נחטף על ידי צבי גור שרצח אותו. אבא שלי, שכבר היה בכנסת, פחד עליי, אז הלכתי ל'גן חנה' עם שומר שעמד בחוץ".
פעם בחודש הוא מגיע לבית שבו חיו הוריו בעושר יותר מאשר באושר. גם במונחים של סביון, המילה "בית" קצת קטנה על האחוזה הענקית - 1,400 מ"ר בנוי, שיושבים על שטח של עשרה דונם שכולל חורשת עצים, פרדס, מגרש טניס ובריכת שחייה. פיל לבן, מצופה בשיש ובאבן ירושלמית, שפלאטו־שרון הוריש לשני ילדיו.
הוא עצמו עזב את הבית הזה כשעבר לגור עם חורי, והותיר אותו לאנט שנשארה לגור בו עד שהגירושים נחתמו סופית לפני חמש שנים. "הבית לא הפך לחורבה", מספר יואב, "אבל ברור שהוא כבר לא ארמון. כשאמא עזבה את הבית, הוציאו ממנו הכל, מהרהיטים ועד ליצירות האמנות, ומאז הוא שומם. אני קופץ לשם כדי לבדוק שהכל בסדר, שהברזים סגורים, שאין דליפות של גשם. הוא דורש שיפוץ מסיבי. אין הרבה אנשים שמעוניינים לגור בעשרה דונם. מי שיש לו כסף, מעדיף למכור את הבית שבו גידל ילדים ולעבור למגדל".
קשה לך להגיע לבית ילדותך?
"לא, זה הבית שלי. שם נולדתי וגדלתי. יש לי הרבה זיכרונות יפים ממנו".
מה אתה זוכר?
"אמא שלי חלמה ללדת בת, והיא גינדרה אותי. לבר המצווה היא תפרה לעצמה שמלה ורודה ומהשאריות תפרו לי פפיון ורוד ואבנט ורוד שלבשתי מתחת לטוקסידו. באחד מימי ההולדת שלי שימי תבורי וננסי ברנדס הופיעו אצלנו, אמא לבשה שמלה שחורה עם פייטים וגם אני לבשתי שחור. שמחתי שלפחות בבית הספר הייתה תלבושת אחידה".
מתי סלחת לאבא שלך על הפרידה מאמך?
"כשהייתי בן 18 אבא ביקש ממני להיות יותר סימפתי כלפי קלרה והתחלתי להשלים עם קיומה. מאוחר יותר אמרתי שאני חייב להיפתח אליה מפני שאם הם כל כך הרבה שנים יחד זאת לא אפיזודה חולפת. פעם, כשאבא וקלרה חזרו מחו"ל אפילו נתתי לה נשיקה בלחי".
אבא דחף אותך להיכנס לעולם העסקים?
"הוא לא דחף. מצד אחד הוא אמר, 'אני עבדתי מספיק קשה בשביל שהחיים שלך יהיו יותר קלים' ואחרי דקה זרק משהו כמו 'לשמור על הכסף זה הרבה יותר קשה מלעשות אותו'. ברור שהיו הבדלים מהותיים בינינו. כשאבא ברח מהגטו הוא הצטרף לחבורה של ילדים שגנבו לחם ותפוחי אדמה והסתתרו מהנאצים מתחת לאדמה. אני, לעומתו, גדלתי בסביון עם שומר ונהג. אילו נדרשתי לעבור אחוז אחד ממה שאבא שלי עבר, אני לא בטוח שהייתי שורד".
הוא התגאה בך?
"אני חושב שכן, אבל הוא לא אמר לי את זה בצורה ישירה, קיבלתי מחמאות דרך אנשים אחרים. אבא האמין באהבה קשוחה וחשב שהדרך הזאת תדרבן אותי להגיע למקומות יותר גבוהים. היה לו חוק, 'אני מעדיף כמה שאפשר לשלם פחות'. הוא אהב להתמקח. כשסיפרתי לו שקניתי משהו ב־300 שקל במקום ב־400, הוא ענה, 'זה ממילא לא שווה יותר מ־200'. כשאני מתעצבן משהו משתנה לי בפנים וברגעים האלה אני יותר דומה לאבא מבחינה חיצונית. ככה אומרים".
מה הרגשת כשכל בדרני המדינה חיקו את המבטא שלו?
"צחקתי בגלל שראיתי כמה אבא צוחק מזה. הוא לא נעלב מהחיקויים, להפך, הוא נעלב כשלא חיקו אותו. הוא היה חבר טוב של התקשורת".
התקשורת סיקרה גם פרקים פחות מחמיאים בביוגרפיה של פלאטו־שרון. אחרי שעלה לישראל הוא הואשם בצרפת בעבירות מס ומרמה, הוצא נגדו צו מעצר בינלאומי ונשלחה בקשת צו הסגרה. ב־1977 הוא נבחר לכנסת אחרי שרץ ברשימה עצמאית — בין השאר מתוך מחשבה שמעמדו כח"כ יבטיח שלא יוסגר — וכיהן ארבע שנים. לאחר שסיים את הפרק הפוליטי הוא הואשם והורשע בעבירות של הבטחות שווא שנתן לפני בחירתו לכנסת ונשלח לשלושה חודשי עבודות שירות.
פלאטו־שרון המעיט לצאת מגבולות ישראל מחשש שייעצר, אבל ב־1985, כשגילה ששמו הוסר מרשימת המבוקשים של האינטרפול, יצא לנסיעת עסקים באיטליה ומצא עצמו באזיקים. יואב זוכר את הביקור בבית המעצר במילאנו. "כשהביאו אותו לפגישה איתנו הוא התיישב מאחורי זכוכית ואני, בספונטניות של ילד, קפצתי מעליה וחיבקתי אותו. המון שומרים היו מסביב, עם נשק, אבל אף אחד לא אמר כלום". אחרי כמה חודשים במעצר פלאטו־שרון חמק לישראל בעזרת דרכון מזויף, כשהוא מחופש ושערו צבוע לבלונד.
קרה שהתביישת באבא שלך?
"אף פעם לא. תמיד ראיתי בזה רק כבוד".
ובכל זאת, הוא הורשע כאן וגם בצרפת ונאלץ לשלם עשרות מיליונים לחברה צרפתית.
"ביזנס זה ביזנס. הוא לקח כסף מהגויים והביא אותו לישראל. בעיניי זו מצווה. גם אלה שקראו לו פושע וגנב יודעים שכל מה שהוא עשה היה פסיק קטן לעומת מה שקורה בוול־סטריט או במקומות אחרים בעולם".
אחרי שסיים לימודי משפטים, שרון ג'וניור עסק בעריכת דין במשך כמה שנים, ואז עבר לעסקי נדל"ן לצד הניהול השוטף של דיזנגוף סנטר. הקורונה כמובן פגעה קשות במתחם, אבל הוא מדגיש ש"לא סגרנו אפילו ליום אחד. כ־70 חנויות מתוך כ־400 בתי עסק שפועלים בסנטר הוגדרו כחיוניות – בנקים, אופטיקה, מחשבים, סלולר, מזון ועוד - אז הוא נשאר פתוח במתכונת מצומצמת. כמובן שהמצב לא קל ואנחנו מתמודדים עם המשבר בקושי רב, במיוחד לאור העובדה שהסנטר הוא עסק יותר משפחתי, לעומת רוב הקניונים בישראל שמוחזקים על ידי חברות גדולות. בינתיים אנחנו יוצאים מזה בשלום. אנחנו שולחים מכתבים לראש הממשלה ולשרים ומנסים להסביר שהרבה יותר בטוח לפתוח בקניון מפני שיש בו יותר אפשרויות אכיפה מאשר ברחוב".
איך בדיוק?
"כשפותחים את חנויות הרחוב, אלה שמתים לעשות קניות נוהרים אליהן ונוצרים תורים ארוכים ולא מקפידים על מרחק שני מטרים וזה הופך למוקד הדבקה. אם יפתחו את הקניונים הלחץ יפחת. בקניון אנחנו יכולים לפקח. יש שומרים בכניסה וקב"טים שמסתובבים בשטח ויכולים להעיר למי שלא חובש מסכה. אנחנו גם עובדים על פטנט של סריקת ברקוד שתאפשר לנו לשמור את הנתונים של כל מי שנכנס".
הוצאתם עובדים לחל"ת?
"ברור. הרבה. קרוב למאה. אנחנו אחד מהמרכזים המסחריים הבודדים בישראל שלא משתמש בקבלני כוח אדם. כל העובדים שלנו מועסקים בהעסקה ישירה. נאלצנו להוציא רבים לחל"ת מפני שבמתכונת מצומצמת אין צורך בכל כך הרבה קב"טים ומנקים. במקביל הפחתנו את המשכורות של המנהלים. נקטנו בכל הצעדים ההכרחיים כדי לשמור את הראש מעל המים. מהמדינה קיבלנו מעט. אמנם כל סכום הוא סוג של עזרה, אבל מה שקיבלנו ממש לא משמעותי, על הגבול של לא עוזר בכלל".
הוא מעולם לא נישא, אבל לא מתלונן. "יש לי חיים פרטיים ובניגוד לאבא שלי אני מנהל אותם רחוק מהמצלמות והזרקורים. ככה טוב לי. ברור שאבא שלי רצה לראות אותי מתחתן, אבל קשה להגיד שקיבלתי ממנו דוגמה טובה לחיי נישואים. אצלנו בבית לא ראיתי חיבוקים ונשיקות, ולצערי זו תכונה שירשתי מאבא. כל בנות הזוג שהיו לי התלוננו שאני לא משתפך ב'אני אוהב אותך'. עובר זמן עד שזה יוצא לי מהפה. בגיל 20 הוא אמר לי, 'קח את הזמן, אל תמהר, חפש את האישה שתעשה לך טוב בחיים'. בגיל 35 הוא כבר אמר, 'תתחיל לחשוב מהראש, לא רק מהלב'. אף אחת מהנשים שהבאתי הביתה לא מצאה חן בעיניו. כששאלתי, 'היא חמודה?' הוא פחד שהיא רודפת כסף והזכיר לי שאין חתונה בלי הסכם ממון".
וכשתתחתן סוף־סוף, תעשה הסכם ממון?
"אני מעדיף לקרוא לו הסכם פרידה. הכסף הוא חלק קטן ממה שעלול לקרות. נראה לי שארצה לסכם, לפני החתונה, איפה הילדים יגורו ומה יהיו הסדרי הראייה. אני רוצה שהילדים שלי יסבלו כמה שפחות".
ואמא שלך לא לוחצת עליך להתחתן?
"לא, למרות שהיא רוצה מאוד לחבק נכד. לא מזמן ניסיתי לשדך לה מישהו, אבל היא לא מעוניינת. היא גרה לבד, מבשלת, נפגשת עם חברות והמקרר שלה תמיד מוכן לגדוד של צנחנים. אמא חינכה אותי להיות ג'נטלמן ומנומס, לפתוח את הדלת לבחורה, להביא פרחים או שוקולד. אני זוכר את הפעם הראשונה שבאתי למישהי עם זר. הייתי בן 17. הייתה לי עניבה ואבא שלה חשב שאני השליח".
קלרה חורי מסרה בתגובה: "אלו דברי כזב. אני זו שהגשתי את הבקשה לקיים את הצוואה ולא אף אחד מילדיו של סמי בעלי. לגבי תביעתי, זה לא שייך לצוואה. ובניגוד ליואב, אני מנועה עקב חיסיון מלפרט ולהתייחס למה שאני תובעת".
פורסם לראשונה: 07:37, 27.11.20
