איך העביר גיל שויד, כנראה בכיר ההייטקיסטים בישראל, את 20 השנים האחרונות? טוב תודה; כפי שהעביר את השנים שלפניהן: 'צ'ק פוינט'. שהמשיכה לגדול. ואם ההיי־טק הישראלי הוא קטר צמיחה, שויד מאכלס, ללא עוררין, את מושב הנהג, וחוזה דרך החלון הקדמי בפריחה מכל עבר: 1,210 אקזיטים בהיקף כולל של מעל ל־111 מיליארד דולר רשם ההיי־טק הישראלי רק בעשור האחרון, שווי החברות והיקפי הגיוסים זינקו במאות אחוזים, יותר מתשעה אחוזים משוק העבודה הישראלי מתנקזים כיום להיי־טק, וענקיות טכנולוגיה בינלאומיות רועות וצדות כאן על בסיס קבוע.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
שויד, מצידו, בעיקר מתבונן. כבר 27 שנים שהוא לא מוכר את צ'ק פוינט או יוצא למסעות רכש מגלומניים משלו. 2020 לא הייתה שונה מבחינה זו. אולי רק טיפה שונה – היה העניין הזה עם הקורונה שריתק מדינה שלמה לבית, רק שבמקרה של שויד בואו נגדיר מחדש את המונח בית; מדובר ב־2,000 מ"ר בנוי על שלושה דונם באפקה, כולל כל מה שמתחשק לכם לדמיין – לכו על זה, תדמיינו – ששויד רכש ב־2014 מאריק ורדי תמורת סכום מדווח פנומנלי של כ־140 מיליון שקל, תוך שהוא מתרגז שקצת יקר לו.
4 צפייה בגלריה
''אני והילדים יכולים להיות חצי שנה בבית בלי לצאת כי יש בו הכל''. גיל שויד
(צילום: יובל חן)
"היום זה הדבר הכי נכון שעשיתי בחיים", הוא מחייך. "כי לחיות בקורונה בדירה – גם אם הכי יפה – אין מה להשוות את זה לבית עם גינה, ואני והילדים יכולים להיות בבית גם חצי שנה בלי לצאת כי יש שם הכל. אבל באותה מידה, מי שגר בקיבוץ נהנה מאותו דבר, מאותם יתרונות, אולי אפילו קצת יותר חברה".
27 שנה שהוא מוביל את צ'ק פוינט. הרצינות וההתמדה של שויד הן חסרות תקדים או תחרות בעולם ההיי־טק הישראלי. מי שבגיל שמונה התחיל לתכנת קצת, בגיל 14 התקבל ללימודי מדעי המחשב באוניברסיטה, ובגיל 52 שווה, על פי הערכות, 2.7 מיליארד דולר, יושב כבר שנים על תקן המגדלור המסמן להיי־טק הישראלי את חוף המבטחים והיציבות האפשרית בתוך אוקיינוס סוער ובלתי צפוי. יותר מזה: שויד הוא, גם בגילו, נער הפוסטר של מסלול ההיי־טק הישראלי הקלאסי: תיכון ליד האוניברסיטה בירושלים, לימודי תכנות אוניברסיטאיים כבר כנער, יחידה 8200 והיידה – לסטארט־אפ ולהתיישבות. הייתם חושבים שמדובר, בשלב זה, במסלול כמעט צפוי, אלא שכפי שפירסם יוסי יהושוע ב'ידיעות אחרונות' רק לפני שבוע, אין בו שום דבר טריוויאלי במקרה שאתם מגיעים מיישובים מבוססים פחות בארץ, שסטטיסטית כמעט ואינם נוכחים ביחידות כמו 8200 ובעתיד הגדול הצפוי לבוגריהן.
האם לנערים מהפריפריה יש סיכוי שווה להתקבל ל־8200?
"אני לא מתווכח עם הנתונים, השאלה היא אם יש אפליה או אין הזדמנות. אני מעורב בהרבה תוכניות לעידוד מצוינות וסיוע לילדים בקצה התחתון של הסקאלה, והילדים מחקים את המודל שהם רואים בבית. אם אבא שלך עובד נורא קשה, יהיה גם לך דרייב לעשות את זה. אם הוא באיזי, גם אתה תהיה. אגב, לא שזה בהכרח רע לחיות באיזי – אנחנו עובדים מבוקר עד ערב. ואני רואה חברים שעובדים הרבה יותר באיזי ורמת החיים שלהם נמוכה יותר כלכלית, אבל מגיעים הביתה בארבע־חמש ולא בשמונה כל ערב. אז יש בחירה. השאלה היא כמה המדינה יכולה לשנות לאנשים את המוטיבציה".
אז אנחנו צריכים לכוון ילדים ספציפית למקומות כמו היי־טק?
"כן, אבל יש גבול לכמה אפשר להילחם בזה. מה שאנשים רוצים וטוב להם זה בסדר. לא צריך להכריח אותם. לחלק טוב להישאר איפה שהם וחלק רוצים לבלוע את החיים ולעבוד קשה. מאוד ברור לי שמי שנמצא בהיי־טק זה אנשים שעובדים מאוד קשה, התאמצו באוניברסיטה ובצבא ונמצאים כל יום הרבה שעות בעבודה. זה לא ש'וואי, נפלתי במקרה על משרה שמכניסה 20 אלף שקל וחבר שלי נפל במקרה על משרה שמכניסה 8,000', זו בחירה ועבודה קשה ויום־יומית. בסקטור שלנו יש כל הזמן דרישה, שנראית לנו טבעית, להצטיין, להצליח, לעשות לך כל הזמן חקר ביצועים ולראות שאתה עושה עוד. אלה החיים שלנו, זה לא החיים של כולם".
אבל אתה מסכים שיחידות כמו 8200 הן מועדון סגור של יישובי האליטות?
"ממש לא. בצ’ק פוינט אני רואה אנשים מכל היישובים והרקעים. אני לא מתיימר לדעת מה קורה ביחידות הצבאיות, אבל. ברור שיש מתאם גבוה: ילד שגדל בבית שהמודל שלו לחיקוי הוא השכלה ועבודה קשה יחפש את זה".
צריך אפליה מתקנת ביחידות האלה, כמו שאמר בני גנץ?
"צריך ליצור את ההזדמנויות. אם יש חוסר באנשים, צריך לעודד עוד מקומות לייצר את האנשים האלה. הצבא מאוד נהנה מאנשים שמביאים מהבית את החינוך ולימודי המחשבים שלהם עוד לפני הצבא, ואני אומר: למה שארגונים שאני מעורב בהם יצטרכו להביא תרומות לילדים האלה? למה שמשרד הביטחון שמקבל אותם בסוף, וזה חוסך לו המון הכשרה, לא יהיה התורם העיקרי ויתרום לא עשרה אחוזים אלא את כל מה שנדרש? אפשר לעשות תוכניות כאלה בהרבה מקומות ולייצר את ההזדמנויות. צריך להרחיב את רשתות החיפוש, ודווקא לצבא יש גישה לכל האזרחים, והוא צריך להתמקד בלאתר אותם בכל מקום ובהכשרות שיקדמו אותם".
אלא שבינתיים, הפערים בין אומת הסטארט־אפ – חברות טכנולוגיה ששוויין מוערך במיליארד דולר ויותר – לבין ישראל 2020 רק הולכים ומתרחבים. עד כמה מוטרד שויד מהמרחק ההולך וגדל בהתמדה בין מאות מתעשרי ההיי־טק החדשים לבין מרוויחי השכר הממוצע בישראל – סביב 12,000 שקל? לא מאוד.
"בגדול אני חושב שזה טוב", הוא אומר. "אלה שהתעשרו מתחילים לא פעם עוד חברות ומייצרים עוד משרות, ואלה האנשים שבסוף ממלאים בתי מלון ומסעדות ותרבות ונסיעות וכל זה. ושמע, מניסיוני, התנהגות של ישראלים שהתעשרו בהיי־טק מאוד שונה מזו של עובדים ממדינות אחרות. כשעשינו הנפקה של צ'ק פוינט לפני 20 ומשהו שנה, היו כמה עשרות עובדים שהתעשרו פתאום, ועובד שלנו בסיליקון ואלי שהרוויח, נגיד, חצי מיליון דולר, למחרת ראית ב־מ־וו או מרצדס בחניה שלו. כאן לא תראה כלום. אנשים חסכו, חלק קנו דירות, כולם נשארו לגמרי עם הרגליים על הקרקע. ועד היום זה ככה. לא תבחין אצלנו בין העובדים הבכירים לרגילים. הכי בכירים מגיעים לעבודה בקורקינט או אופניים, ובחניה תראה שני ב־מ־וו או מרצדס על 2,500 עובדים, וגם הן לאו דווקא של המנהלים הבכירים".
אבל חברתית הפערים אצלנו ממשיכים להתרחב.
“רוב האנשים שהתעשרו לא הגיעו מאיזה רקע כלכלי גבוה, אלא ממעמד ביניים, ומימשו את הפוטנציאל שלהם ועבדו קשה. בת הזוג שלי מגיעה מאופקים, ואני מסתכל לאו-דווקא על המשפחה שלה אלא על החברים שלהם, האנשים שמסביב, ואני רואה שחלקם, מצבם הכלכלי נורא ואני לא מבין למה הם לא בונים לעצמם עתיד טוב יותר או למה נגזר עליהם לחיות ככה. אבל רמת החיים הכללית לא רעה, הם נוסעים לחו”ל, הם מבלים, הם עושים דברים. זה לא אומר שאין מסכנים. אבל ההזדמנות ניתנת היום כמעט לכולם, והקורונה, באופן אבסורדי, מגדילה את זה, כי אתה יכול עכשיו לגור באופקים או בצפון או בכל מקום ואולי גם לעבוד בהייטק, לא תצטרך אפילו לעבור לתל אביב, ויש לנו עובדים בצ’ק פוינט מהדרום עד אחרי נהריה, ולאנשים האלה עכשיו החיים יהיו הרבה יותר קלים כשהם לא יצטרכו להגיע כל יום למשרד”.
אחרי 27 שנה, שויד הוא אולי שומר החותם המובהק של ההיי־טק הישראלי, מי שראה כמעט הכל – כולל פרס ישראל – ושום דבר, בינתיים, לא הסיט אותו ממסלולו. מפוליטיקה – או זיהוי פוליטי – הוא מתרחק כמו מחומת אש, ומסרב עקרונית להיפגש עם פוליטיקאים או להזדקק להם. "זימן אותי פוליטיקאי בכיר מאוד לפגישת היי־טק או סייבר, ועשיתי כל מאמץ לא לקחת חלק בפגישה הזו. בסוף לא הייתה לי ברירה", הוא נזכר ביוצא הדופן.
האם הוא מודאג מהאווירה הפוליטית בישראל? שויד מודאג, אבל לא ידבר על זה להוציא "כדאי שלמדינה יהיה שלטון יציב ולא כזה שמתחלף כל כמה חודשים, וברור שצריך תקציב ובשבילו צריך שדרה של עובדי מדינה מקצועיים, וחשוב שתהיה ממשלה עם אג'נדה ברורה, והיום אין אף אחד מהדברים האלה".
אתה שותף לתחושה שנשקפת סכנה לדמוקרטיה בישראל?
"עצם העובדה שהשאלה נשאלת כל בוקר אומרת שיש דברים שמטרידים".
תסיקו מזה את מה שאני מסיק מזה, אבל לא תוציאו משויד גם במלקחיים שום דבר מפורש יותר. קל יותר לשמוע ממנו על הקושי ההייטקיסטי להישאר פה – או במינוח הפחות סקסי: מדיניות מיסוי. "אנחנו צריכים מדיניות שתגרום לחברות לרצות להיות פה – כי את אותן טכנולוגיות אפשר לפתח גם עם חברה אמריקאית, בריטית או שווייצרית. מדיניות מסים היא מאוד אפקטיבית בהקשר הזה, והמדיניות הזאת מאוד נשחקה אצלנו בגלל שמדינות אחרות – קודם באירופה ואז בארה"ב – הבינו שהן צריכות להיות אטרקטיביות ולמשוך את חברות ההיי־טק לגור אצלן".
אנחנו מנצחים או מפסידים בתחרות הזאת?
"מבחינת מיסוי, כיום אנחנו לא מנצחים. לאמריקאי צריך להסביר טוב־טוב למה כדאי לנו להיות ישראלים: כי יש פה פחות רגולציה, כי יש פה מסים אפסיים כך שכדאי לו להעביר את הכסף – ואז הוא יגיד בסדר, ואז המטה יוכל להיות בישראל. ומטה ישראלי שומר על העובדים שלנו פה ויוצר עוד משרות פה. ואם המטה אמריקאי – אתה כמעט תמיד אומר: אלה שרחוקים ממני, אותם אני מפטר קודם כי אני לא רואה אותם. זה עובד גם בכיוון ההפוך: לי יש 2,400 עובדים בישראל ועוד 3,000 עובדים מחוץ לישראל, ואם אני מקדיש 20 שעות בשבוע לדאגה לעובדים שלי – ובקורונה זה ככה – אז 80 אחוז מהן זה דאגה לעובדים בישראל, כי זו האינטראקציה שלי".
בעוד עשור, צ'ק פוינט עדיין תהיה ישראלית?
"אני מאוד מקווה שכן".
אתה עצמך?
"אני נמצא פה באמת מבחירה. אני אוהב את המדינה, ואני פתוח ומסתכל ורואה מה יש בחוץ, ויש לי את ההזדמנות לחיות במקומות אחרים, כולל שניים שמאוד לחצו עליי לא לגור בישראל, ולא היו לי מגבלות, וסירבתי. כי באמת ראיתי את עצמי פה. הערכים של לא לרדת מהארץ מוטבעים בי נורא חזק".
כשחברות טכנולוגיה ישראליות כמו NSO עוסקות בסייבר התקפי ותוכנות ריגול ומשווקות לכל העולם, זה מפריע לך?
"זה לא מאוד שונה מסחר בנשק – זה סחר באמצעי מודיעין – ואני מאוד לא אוהב את זה. אני חושב שזה מוציא לנו שם לא טוב בעולם".
כלומר שאנחנו מבריקים טכנולוגית אבל מפוקפקים מוסרית?
"אפשר לתת פה כל מיני תירוצים, למשל שאולי עדיף שהטכנולוגיות האלה יגיעו ממדינות עם קצת פיקוח ומוסר כמו ישראל, מאשר שיבואו ממדינות מופקרות לגמרי שאין בהן שום פיקוח".
אז זה נכון מצד ישראל לאשר רשמית לחברות האלה למכור את הטכנולוגיות?
"יש פה משהו מאוד בעייתי, כי אם לא תיתן להן, הן יעבירו את אותה פעילות לארץ אחרת. באיטליה למשל, אין מגבלות, וחברה כזאת יכולה בקלות להעביר לשם את הפעילות, ואז לא תהיה לנו את היכולת לוודא שמאיטליה זה לא מגיע לארצות אויב. בישראל לפחות יש לך דרך לפקח שזה יגיע לממשלים שאנחנו מאשרים, ואפשר לשמור את הדברים האלה תחת שליטה" (מ־NSO נמסר שהם בוחרים לא להגיב).
ישראל, כמדינה, ערוכה למתקפות סייבר?
"לא. כי אנחנו כמו עם מדיניות איסוף המודיעין: יודעים לזהות איומים אבל לא למנוע. אם מגפת הקורונה, בתקופה הכי גרועה, הכפילה את עצמה כל שלושה ימים, במגפת סייבר זה יקרה תוך כמה דקות, ובדקות האלה לא נספיק לפתח ולהתקין תוכנה על כל המחשבים והרשתות בארץ. העניין הוא שבסקטור המדיני בכל העולם – לא רק בישראל – רמת העניין בזה מאוד נמוכה. מדינות אומרות: עזבו אותי מזה".
וחברות פרטיות? ראינו מה קרה ב'שירביט'.
"תראה, בסוף שירביט היא חברה של כמה מאות עובדים, זה לא הטופ של המטרות העולמיות, אבל מנסים כל הזמן לפרוץ לכולם. זה מתחיל מכלים אוטומטיים שסורקים את הרשת; זה פיתיון על חכה, וברגע שנתפס דג אומרים: בוא נראה איזה דג זה וכמה שווה להתאמץ עליו. כמובן שמוסדות פיננסיים הם תמיד מטרה חזקה, ובחודשים האחרונים אנחנו רואים עלייה גדולה בהתקפות על בתי חולים, שזה מפחיד מאוד, ובסך הכל יש עלייה במתקפות בכל העולם ובהרבה מאוד סקטורים".
איפה מתחילה הבעיה?
"בחברות גדולות שאומרות: מי יבוא אליי, למה שיחפשו אותי, מה יש אצלי. אני שומע את זה הרבה. אז גם אם אתה רק חברת ביטוח, אולי יש אצלך את כל תעודות הזהות של עובדי המדינה וכוחות הביטחון. ואם אתה אדם פרטי ולא מגן על הטלפון הנייד שלך כי לדעתך אין עליו כלום, חכה שמישהו יתחזה אליך וידבר בשמך עם החברים שלך וייקח לך את חשבון הבנק. ואנחנו רואים עלייה מטורפת בכמות ההתקפות על טלפונים ניידים. הטכנולוגיה נגד ההתקפות זמינה, אבל בחלק מהמקרים ארגונים פשוט לא משתמשים בה. זה כמו להגיד: קניתי וולוו משוכללת אבל אני לא שם חגורת בטיחות".
הקורונה – ברמה העקרונית הפרעה גמורה לחייו של וורקוהוליק כמו שויד, שפחות או יותר התגורר במשרדי צ'ק פוינט ובמטוסים – מצאה אותו, במפתיע, מסתגל בקלות וגם מקפיד עד עצם הרגע הזה שלא לקיים פגישות פיזיות. "אני מתבייש להגיד, אבל אני מסתדר עם זה לא רע", הוא לא מתבייש. "מאז מרץ אני עובד מהבית, וזה הניסוי הכי מעניין, כי אני עובד מאז גיל 12, 40 שנות קריירה, ומעולם לא עבדתי בבית. אפילו לא היה לי מחשב בבית. וזה משנה את יום העבודה, הוא יותר ארוך אבל יש לך הזדמנות לראות את הילדים ולעשות ספורט". ששת הילדים – שלושה מאשתו הראשונה, חמוטל איינהורן, ושלושה מהנוכחית, עורכת הדין הפלילית מיטל דנינו – נהנים מאז הקורונה מנוכחות אבהית מוגברת דרמטית. אפילו הזום היומי שלהם, הוא אומר, היה לו נחמד. "מה שלוקח לי זמן זה פרוצדורת ההשכבות בערב, כשאני צריך לעבור שישה חדרים ולראות איפה כל אחד. אבל דווקא בקורונה מצאתי זמן לכל ילד. עם הגדולים – בני 12 ו־14, למשל – מצאתי שהזמן שלי הוא אחרי אחת בלילה. כל הקטנים ישנים, סיימתי לעבוד, אשתי נרדמה, פתאום 'אבא, אני רעב'. הוא סיים את המשחקים שלו, אנחנו יושבים שעה ושעתיים ומדברים, עד שאני אומר: יאללה, צריך לקום גם מחר בבוקר".
4 צפייה בגלריה
''הילד אמר את הבולונז של אבא אנחנו הכי אוהבים''. שויד ואשתו מיטל דנינו
(צילום: דנה קופל)
לפחות קנית לעצמך משהו מעודד לאורך התקופה?
"קניתי לא מזמן אופניים והתחלתי לנסוע. בימים טובים אני נוסע מצפון תל־אביב לראשון ומצלם דברים בדרך".
פעם התגאית שאתה מבשל הרבה.
"בקורונה זה קורה פחות, כי אשתי כל הזמן בבית והיא משתלטת על התחום. אבל כשהילד שלי בא בשבוע שעבר ואמר: ‘אמא, תדעי, את האוכל של אבא אנחנו הכי אוהבים’ – זה היה אושר. ואשתי מבשלת בצורה פנומנלית, אבל הילד אמר: אנחנו יותר אוהבים את הבולונז שאבא מכין".
מה עם רשתות חברתיות?
"אני באינסטגרם ולא במקומות אחרים. לפייסבוק אף פעם לא הצלחתי להתחבר – נורא מפחיד אותי שכל מיני אנשים כותבים לי ואני צריך לענות להם".
האם ומתי תחתוך מצ'ק פוינט למקום אחר לגמרי?
"אין לי מושג. אני מאוד אוהב את מה שאני עושה ועדיין יש לי אתגרים. זה קצת כמו משפחה: אתה כל הזמן אומר וואללה, אולי יום אחד הילדים יגדלו, ייצאו מהבית ואני אשתחרר, ומצד שני אתה אומר: אני רוצה לחבק את זה, זה שלי, ויש לי עוד המון מה לעשות והילד שלי עוד צריך אותי".
אם אתה נער בן 17 בישראל הנוכחית, לאן אתה הולך?
"ההיי־טק נשאר התחום הכי אטרקטיבי במדינה. זה מתוחכם, אתה עובד עם אנשים טובים ואתה חשוף לעולם. כך שהייתי ממליץ גם היום לכל בן 17 להיות בהיי־טק".
