אחמד שמס גר בכפר בוקעתא ברמת הגולן. הוא בן 47, נשוי ואב לבן ולבת. שמס הוא מחלוצי הסטודנטים בכפר שלמדו בטכניון, הנדסת מחשבים, ודווקא בזכות הקורונה הצליח למצוא ג'וב כראש צוות בחברת סמסונג נקסט - זרוע החדשנות של סמסונג, שפועלת בתל־אביב. "אני גר ברמת הגולן קרוב מאוד לחרמון, ואין כאן הרבה אפשרויות תעסוקה, אבל כשהתחילה הקורונה והבנתי שחברות ישראליות כבר הפנימו שלעבוד מרחוק זו לא בעיה, שמחתי", הוא אומר. "סוף־סוף לא הייתי מוגבל רק לצפון. התחלתי להתראיין להרבה מאוד חברות, עשיתי 15 או 20 ראיונות בזום, ולא פגשתי פיזית אפילו לא מנהלת כוח אדם אחת. כולן מגייסות היום בזום".
כתבות נוספות למנויים:
למרות שהעבודה מרחוק שיחררה אותו ממגבלת המקום, כשלוחצים עליו קצת שמס מודה שחוויית המשרד והמפגשים פנים אל פנים חסרים לו. "אין ספק, אני מעדיף להיפגש עם אנשים ולהכיר אותם פיזית. יותר קשה להכיר דרך הזום. במקום העבודה הקודם שלי, שבו עבדתי בתחילת תקופת הקורונה, חוויתי את זה גם כמנהל שגייס אנשים דרך הזום. לא רק שהייתי צריך להחליט דרך המחשב מי מתאים, אלא גם לשלב אותם בחברה, לחנוך אותם ולגרום לזה שיהיו פרודוקטיביים כמה שיותר מהר – והכל בלי לפגוש אותם אפילו פעם".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
ואיך עושים את זה מרחוק?
"אין ברירה, לומדים להחליף שפת גוף בשיחות, ומנסים לתקשר כאילו אנחנו יושבים באותו חדר. גם דאגתי להתקשר לאנשים אחרי שעות העבודה, לדבר איתם בטלפון, לשמוע איך הם מרגישים", אומר שמס ואז פתאום מהרהר ומודה: "אבל כשהפכתי להיות עובד שצריך להיקלט בעזרת הזום היה לי יותר קשה. פתאום הבנתי עד כמה זה מאתגר שזורקים אותך למים העמוקים של הזום ומצפים ממך להיקלט בחברה שאתה לא מכיר בה אף אחד, וגם אין לך דרך להכיר כי אין פינת קפה, אין סמול טוק. אין דרך לשבור את הקרח. למפגש הפיזי אין תחליף. בכמה מפגשים ביום של קפה במטבח אתה לומד את הבנאדם, לומד לצחוק איתו, מפתח ערוצי תקשורת נוחים, ושבועיים אחרי אתם כבר מחוברים. אז נכון שהחברה עושה היום יותר פעילות חברתית כדי שנכיר אחד את השני ונפצה על חוסר ההימצאות הפיזית ביחד, אבל אין מה להשוות".
איזה סוגים של פעילות?
"עכשיו למשל עושים לנו 'חבילה עוברת' בזום, כדי שנלמד להכיר אחד את השני. כל אחד קיבל מתנה קטנה וסמלית בתוך החבילה. ריגש אותי ששלחו לי את החבילה מהמרכז עד לרמת הגולן", מספר שמס, וקולו שמח. "הבנתי שחשוב למנהלים שלא נרגיש לבד. בחגים עושים הרמת כוסית וירטואלית. אני מתנחם בזה שאני לא לבד: הרבה אנשים התחילו לעבוד במקומות עבודה ואין להם מושג איפה זה. חוץ מהרקע של הזום הם לא מכירים כלום".
את החוויות והרשמים שסיפר לנו שמס שמענו מעוד ועוד עובדים מרחוק, שהגיעו לעבודה חדשה, נזרקו למי הזום ללא שום הכנה ונאלצו ללמוד לשחות לבד. אורית ולנט, מנהלת שיווק בחברת שמיר אופטיקה, אומרת שעוד יחקרו במשך שנים רבות את האופן בו השפיע הריחוק הזה על כולנו. ולנט הגיעה לחברה עם פרוץ הקורונה, וכבר תשעה חודשים היא מנהלת את הצוות שלה באמצעות הזום. "מעבר לכך שנכנסתי לתפקיד כאשר כל המערך העסקי העולמי שינה את פניו, הייתי צריכה גם להתחיל להכיר את העובדים שלי מרחוק, ולהתחבר ממרחק גם לקולגות ולעמיתים אחרים בחברה", היא מספרת. "לא הצלחתי להבין איך אני הולכת לעשות את זה בלי פגישות פנים אל פנים".
ולנט החליטה לא לוותר על פגישת הכרות אישית: "קבעתי עם כל אחד שעה וחצי בזום, ממש כמו שהיה אמור לקרות בעולם נורמלי, ודיברנו בצורה אישית".
איך פורצים את המסך הקר? איך מצליחים בכל זאת להכיר מרחוק? לפעמים באמצעות משימות מעושות, שבהחלט יכולות להפוך למאוסות, כמו להגיד לכל אחד להעלות תמונה שהוא אוהב ולספר למה בחר דווקא אותה. "כן, אני מודה שהמשימה הזו שנתתי לעובדים שלי היא קצת טכנית, אבל היא השיגה את המטרה, למדתי להכיר אותם. למדתי מה התחביבים שלהם ולאן המשפחה מטיילת, אז בהיעדר אופציה אחרת גם ההתנהלות הטכנית השיגה את המטרה", היא אומרת.
ומה עם שפת גוף? איך את קוראת שפת גוף בזום?
"בקריאה חלקית. רק עד היכן שרואים. אבל זה כמו שלוקחים לנו חוש אחד, ואז שאר החושים מתחדדים כדי לפצות. אני לא רואה את החלק התחתון של הגוף, ומתמקדת יותר בהבעות הפנים, באינטונציה של הקול, ולפי זה קולטת את האדם".
ואיך מייצרים מרחוק סמכות כלפי עובדים? ולנט אומרת שהכי חשוב זה להישאר גמישה וערנית, ולא להיכנע לקושי שבריחוק ולריפיון שיכול להגיע איתו. "ויש גם את הקטע של לנהל את עצמי ואת הצוות מורלית, כשהעובדים והקולגות נמצאים בתקופה לא טובה. הם נכנסים לבידודים עם הילדים, ואני צריכה גם מרחוק לתמוך בהם ולהרים אותם מורלית, וגם את עצמי. אז אני עושה המון שיחות אישיות, בודקת מה הם צריכים, גם בדברים שלא קשורים לעבודה, וזה עובד. גיליתי שכיוון שכולנו באותה צרה, אנחנו מחזקים אחד את השני".
יעד רום, בן 27, הוא מהנדס בחברת הטכנולוגיה Via, שמספקת תשתית דיגיטלית למערכי תחבורה לפי דרישה. רום עובד מהבית כבר שישה חודשים, ואת האנשים שעובדים איתו הוא מכיר רק דרך מסכי הזום והצ'טים בטלפון. ולא רק אותם הוא מכיר - כלומר, חלקית - אלא גם את בני המשפחה שלהם, וגם את אזור העבודה שלהם, שהפך להיות הנוף היומיומי.
"כבר פגשתי את הילדים של מי שעובדים איתי, כלומר במסך מולי, ולא אחת כבר יצא שבמהלך פגישת עבודה הילדים של עובד התיישבו לידו כדי לצייר או לעשות שיעורים, והפכתי להיות חלק מההתנהלות המשפחתית. הייתי צריך להיות סלחן כלפי הסיטואציה, להתעניין וליצור קשר קליל וכיפי איתו ועם הילדים".
אולי מוזר, אבל רום אומר שזו דרך נהדרת ללמוד משהו על הקולגות שהוא לא ממש מכיר ועוד לא פגש. "אני בהחלט עושה מאמץ להכיר את הקולגות דרך פענוח חדר העבודה שלהם. אני מתעניין ושואל מה זה שם על המדף, ועם כל שיחת זום אתה מכיר יותר את החיים האישיים שלהם". כמי שמתגעגע מאוד לאינטראקציה אנושית, הוא מקפיד בתחילת שיחות העבודה לשאול מה נשמע, כאילו המשרדים מעולם לא ננעלו ושיחות מסדרון הן לא סוג של זיכרון רחוק. "זה חסר לי", הוא אומר. "חסר לי לעבור במסדרון ולראות קולגה, והופס - פתאום זה מזכיר לי משהו שעשינו ביחד לפני כמה זמן, ומתוך זה מגיע לי פתרון לבעיה אחרת שאני נתקל בה. השיחות עכשיו מאוד ממוקדות. אני מתקשר למישהו רק כי אני צריך אותו, ואין לי סיכוי לפגוש אותו ככה סתם. והרי מתוך שיחות הסתם ומפגשי הסתם נולדים דברים נהדרים".
מה שמפצה על הכל, הוא אומר, זו שותפות הגורל. "כולנו תקועים בבית, ולכולנו נתקע מדי פעם האינטרנט, ולכולנו בני המשפחה נכנסים באמצע הזום ואנחנו סלחנים כלפי הסיטואציות, כי ברור לכל הצדדים שהכל לא אופטימלי. האנשים שנמצאים מאחורי המסך מבינים את הקושי ונרתמים כדי לתת לי תחושת שייכות, וזה מה שעזר לי בהתחלה. תמיד היה זמין מעבר למסך מישהו שהתנדב לעזור לי".
וכמו שאמר ליאונרדו דה וינצ'י, שההכרח הוא אבי ההמצאה, אז גם רום המציא כלי שהיה חסר לו - הוא פתח קבוצה של כל "החדשים" בחברה, שהתקבלו בזמן הקורונה. "התחלנו לתקשר בינינו ולפתור זה לזה בעיות, וגם חיפשנו טיפת שפיות במצב", אומר רום. מתוך הקבוצה נולדה גם תוכנית התנדבויות שרום הוביל, דרך הזום: "אנחנו מעבירים לקבוצות של בני נוער קורס הכשרה מרחוק בבניית אתרים, תפעול מחשבים וכו'".
תרצה לחזור לעבוד במשרד?
"אני חייב להגיד שלעבוד מהבית זה יותר יעיל, יש פחות גירויים ואני יותר מרוכז ומבזבז פחות זמן, גם בזכות ההתכתבויות המהירות. בנוסף, פתאום המרחקים לא משמעותיים. אפשר לעבוד גם מחו"ל. אבל למרות הנוחות, אני ארצה לחזור לעבודה יומיומית במשרד, כי החיבור האנושי חסר לי. אפילו יום־יומיים בשבוע".
ורדית זנזורי אומרת שבסופו של דבר התמיכה שזכתה לה מהקולגות הקלה מאוד על הקליטה בעבודה החדשה. זנזורי, בת 55, סבתא לשמונה עם צחוק מתגלגל, החלה במארס האחרון לעבוד כמנהלת חשבונות בתאגיד הקוסמטיקה אסתי לאודר – "והופס, מיד אחר כך העבירו את כולם לעבודה מהבית", היא מספרת. "זה היה הזוי. להתחיל פיזית עבודה חדשה, לעשות ביום הראשון סבב של משאבי אנוש, לקבל כרטיס סיבוס, בואי תכירי איפה את יושבת, וזהו – למחרת עובדים מהבית, שלום. אפילו חפיפה לא הספקתי לעשות. המזל שלי זה שאחת הבנות במחלקה גרה בפתח־תקווה לידי, והיא באה ללמד אותי מהבית, כי אי אפשר לקלוט הכל בזום ובסקייפ. הפרצופים של האנשים – לא הכרתי אותם. לא את הסחר, לא את הלוגיסטיקה, איך אפשר להיקלט ככה? ואיך שהתחלנו לעבוד מהבית, ביום שישי של אותו שבוע כל העובדים מקבלים חלות ועוגה לשבת. לפחות זה הכניס אותי מיד לאווירה כיפית והוציא אותי מההלם".
לאט־לאט היא התחילה להכיר קולגות. "התעלקתי על אנשים, אבל בנחמדות, והתחלתי לעשות איתם שיחות בווטסאפ. לא הייתה לי ברירה, הייתי חייבת לשבור את הקרח. ללקוחות שלחתי מכתב עם תמונה שלי ועם הנייד שלי. היום אני עובדת בשצף־קצף, אבל כשאני נזכרת בהתחלה אני מבינה עד כמה היה לי קשה ועד כמה עדיין חברתית לא קל. אני אדם חברותי, אוהבת לעבוד עם הסביבה שלי, ואת לא מכירה אף אחד. המזל הוא שכולם היו שם כדי לעזור ולתמוך, גם בעשר בלילה הייתי מתקשרת למנהל שלי ואומרת, אני לא מצליחה להתחבר למערכות, ועזרו לי. בסגר השני כבר הייתי יותר בעניינים".
גם המתכנתת לסלי מקייס, בת 43, נקלטה לעבודה שמונה ימים לפני שהוטל סגר. היא עובדת בחברת Chegg, שהחלה את פעילותה במתן שירותי השכרה דיגיטליים של ספרי לימוד והיום עוסקת במתן מענה דיגיטלי מכל העולם לשאלות של סטודנטים, באמצעות הרשת ובאמצעות אפליקציה. היא מספרת: "זה לא שעבדתי שם פיזית ואז הגיע הסגר ושלחו אותי הביתה. אפילו כל תהליך הקליטה היה מרחוק. אבל הם עשו את זה בצורה זריזה ועניינית, ותוך שבוע כבר הרגשתי שאני בתוך העניינים, בתוך הצוותים והתרבות הארגונית, ולא מרגישה שום חיסרון. כל הציוד הגיע, כולל משלוח של ממתקים, ולא הייתה לי שום תקלה בהתחברות לכל הממשקים". כבר יש לה "באדי", חופף, שצמוד אליה ואחראי גם להסביר לה את הבדיחות הפנימיות של הקבוצה, כדי שלא יהיה שום דבר שהיא תרגיש שהיא לא שולטת בו.
איך קולטים הומור פנימי מרחוק?
"קודם כל, בכל יום יש ישיבת בוקר עם הצוות. כולנו בווידיאו ואסור לכבות מצלמות. בכל פעם שיש בדיחות מסבירים לי בלייב, או שהבאדי מסביר לי אחר כך. דווקא בגלל שהעבודה היא מרחוק יש מאמץ להנגיש הכל בצורה נטולת אגו גם מצד העובדים וגם מצד המנהלים, שהתקשרו ואמרו לי: אל תעבדי כל כך הרבה שעות, קחי לך גם זמן לילדים, שבי לאכול צהריים. ואני לא ידעתי שזה ככה, כי במקום העבודה הקודם הייתי צריכה להיות זמינה מתשע עד שש, ופה אני רואה שמישהו אומר 'רגע, אני יורד לשעתיים, אני צריך להקפיץ את אמא של אשתי', ויש את המרווח, ויש את ההתאמה של העבודה לעובדים, כדי שיהיה איזון. ובנוסף לבאדי יש לי גם 'גילדה', זו קבוצה של עובדים שאני יכולה להתייעץ איתם על כל שאלה מקצועית מרחוק".
אז בשביל מה לבוא למשרד? יאללה, נעבוד רק מהבית.
"כי זה חשוב להגיע למשרד ולהכיר את כולם ולהיות בקשר יומיומי. יש בעבודה משותפת באותו מרחב פיזי משהו שאי אפשר לחקות מרחוק. צריך למצוא מודל היברידי שמשלב בית ומשרד".
דר לדור, בת 31, נשואה טרייה ("הספקנו להתחתן שבועיים לפני שפרצה הקורונה"), התחילה לעבוד לפני כחודש כ־Data Scientist (מדענית נתונים) בחברת סולוטו (Soluto) לפתרונות תמיכה טכנולוגיים. "עד היום לא פגשתי אף אחד מהאנשים שאני עובדת איתם", היא אומרת. "לפני שחתמתי על החוזה חיפשתי בגוגל תמונות של המשרד, כדי לראות איך הוא מעוצב. חיפשתי סרטונים ביוטיוב כדי להכיר את האנשים, כי בינתיים הם עבורי רק ריבועים בזום".
את עניין הריבועים בזום מנסים בחברת סולוטו לפתור בעזרת קבוצה שנקראת "הפסקת קפה": אחת לשבוע אלגוריתם שפותח לצורך העניין מצוות זוגות של עובדים באופן אקראי לפגישה אישית בזום. "זו שיטה מצוינת גם לתקופות שהן לא קורונה, כי זו שיחה כיפית שמאפשרת לי להכיר אנשים שבחברה ענקית כמו שלנו, שיש לה עובדים גם מעבר לים, אין לך סיכוי לפגוש. אז את פתאום יושבת מול מישהו שהוא בבית שלו, עם הקפה שלו, ואתם נינוחים ומדברים", אומרת לדור.
אבל את כן רוצה להתחיל לעבוד מהמשרד, אני מניחה.
"אני בהחלט מתגעגעת לקשרים אנושיים, להיות באופן ספייס ולבקש מההוא בעמדה מולי להחליש את המוזיקה, או שאת צריכה עזרה במשהו, לוקחת את המחשב ועולה קומה כדי לבקש עזרה. ברור, כל זה חסר, אבל אני גם מרגישה בנוח עם האנשים שמולי בזום, אולי כיוון שכולנו באותו מצב. כיוון שאני מתנדבת הרבה, אז העניין שעובדים מהבית משאיר לי גם המון זמן פנוי להתנדבות ולפיתוח אישי".
האדם הוא יצור חברתי - אמר אריסטו, וצדק. אנחנו צריכים סביבנו בני אדם אחרים, אבל כל אחד זקוק למידה אחרת של מענה על הצורך הזה. "יש מי שעוצמת הצורך החברתי שלהם גבוהה, ואם לא יעבדו באינטראקציה עם אחרים הפגיעה בעבודה והנזק הרגשי יהיו גדולים. ויש אנשים שהצורך שלהם להיות בקשר לא גבוה, ומן הסתם הפגיעה שיחוו בגלל עבודה מרחוק תהיה נמוכה", אומרת פרופ' ליאת קוליק, מומחית ביחסי עבודה מאוניברסיטת בר־אילן, ומוסיפה: "אנשים שנכנסו לחברה כעובדים חדשים בזום לא עוברים תהליך סוציאליזציה (חִבְרוּת) לארגון החדש ולתרבותו, ולכן תחושת השייכות שלהם לארגון לא תתגבש כהלכה".
גם ד"ר ליעד ברקת־בוימל, ראש התוכנית לתואר שני בייעוץ ופיתוח ארגוני במרכז האקדמי פרס, מודעת לבעייתיות הכרוכה בעבודה מרחוק. לדבריה, "בהתחלה ראינו יתרונות: ארגונים דיווחו שהעבודה יותר יעילה. לאורך זמן אנחנו מתחילים לראות את הגעגועים לחברים, ליחסים בין־אישיים שמבוססים גם על חברות ולא רק על משימתיות, והמפגשים הללו חסרים ומקשים מבחינה רגשית. המפגש האקראי ליד מכונת הקפה חסר. לכן ההמלצה שלי היא להחזיר את המפגשים היותר אישיים: להתקשר לעובדים ולשאול מה נשמע ואיך מסתדרים בבית, להקצות את הזמן שהיה פעם והלך לאיבוד כדי להתעניין באנשים ולשאול מה שלומם. אפשר להקצות בתחילת כל שבוע זמן כדי לשתף איך היה בסוף השבוע, ולהחזיר לפעולה את החיבור בין האנשים".
פורסם לראשונה: 07:38, 15.01.21
