אחת הדמויות המשפיעות ביותר בחיי המקצועיים הייתה אישה שפגשתי רק פעם אחת. בחופשת האביב של שנת לימודיי האחרונה באוניברסיטת דיוק טסתי הביתה לדאלאס, לביקור במטה IBM, החברה שעבדתי בה בחופשות הקיץ כסטודנטית. הייתה לי פגישה עם האישה שתהיה הבוסית שלי אם איענה להצעת העבודה במשרה מלאה שקיבלתי מהחברה, ואז עוד חשבתי שזה מה שאכן אעשה. האישה קיבלה את פניי בחום, הזמינה אותי לשבת במשרדה, ואחרי כמה דקות של שיחה מנומסת שאלה אותי אם אני מקבלת את הצעתה. הייתי קצת יותר לחוצה ממה שציפיתי, כשעניתי, "האמת היא שמתוכנן לי עוד ריאיון אחד, חברת תוכנה קטנה בסיאטל".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
היא שאלה אם אני יכולה להגיד לה באיזו חברה מדובר, ואמרתי, "מיקרוסופט". התחלתי להגיד לה שאני עדיין מעוניינת בהצעה של IBM, אבל היא קטעה אותי ואמרה, "אם את מקבלת הצעת עבודה ממיקרוסופט, את חייבת לקחת אותה".
הייתי המומה. האישה הזאת עשתה קריירה שלמה ב-IBM, לכן הייתי חייבת לשאול, "למה את אומרת את זה?". היא ענתה: "יהיו לך שם אפשרויות קידום מדהימות. החברה שלנו נהדרת, אבל מיקרוסופט הולכת לצמוח בקצב מטורף. אם את מוכשרת כפי שאני חושבת שאת, הסיכוי שלך להתקדם שם כאישה יהיה מטאורי. אם אני הייתי במקומך, הייתי נענית להצעה".
זה היה רגע מכריע בשבילי, רגע שמסביר בין השאר מדוע אני פעילה נלהבת למען קידום נשים בתעשיית הטכנולוגיה - אני רוצה להעביר הלאה את הנדיבות של הנשים שהיו לי מנטוריות ומודל לחיקוי.
כשהתחלתי לעבוד, ראיתי מיד שהמנטורית שלי מ-IBM צדקה. במיקרוסופט קיבלתי הזדמנויות שבשום אופן לא הייתי מקבלת במקום אחר. שלושה שבועות אחרי שהתחלתי, אני, בחורה בת 22, טסתי לניו-יורק לפגישה שאותה ניהלתי בעצמי. מעולם לא הייתי קודם לכן בניו-יורק, מעולם אפילו לא עצרתי מונית!
***
כעבור זמן צחקנו על זה, אבל אז זה היה מפחיד. ידיד אחד סיפר לי שהמנהל שלו נכנס ואמר, "אני רוצה שתבדוק השכלה גבוהה", והוא שאל, "מה זאת אומרת, לבדוק השכלה גבוהה?", והמנהל אמר, "מה זאת אומרת מה זאת אומרת?". זה לא היה מקום לאנשים שצריכים הדרכה צמודה. טיפסנו על ההר בלי מפה, ובנינו את ההר בלי הוראות הרכבה. וכולנו התלהבנו בטירוף מכל הדברים שיכולנו לתכנת כדי לעזור לאנשים.
הלקוחות שלנו היו נלהבים לא פחות, וההזדמנויות לחולל שינויים באו בזו אחר זו. התחלתי כמנהלת מוצר בוורד, ובהמשך עבדתי כמנהלת מוצר בסדרה של מוצרים. אחר כך נעשיתי מנהלת שיווק למערך גדול יותר של מוצרים ("מוצרים", דרך אגב, היה המונח שלנו לתוכנות). בהמשך מוניתי למנהלת של קבוצת שיווק. אחר כך רציתי להתמקד במוצר עצמו, לא רק בשיווקו, אז נעשיתי מנהלת יחידת מוצר Microsoft Publisher. ניהלתי צוותים שעסקו בבדיקות ובפיתוח ובכל שאר הדברים שעושים כשיוצרים תוכנה. והפלא ופלא - כשאנשים צעירים מאוד זוכים בהרבה הזדמנויות, זה כולל גם הזדמנויות לטעות, ואני ניצלתי את אלה היטב! הייתי מנהלת קבוצת המוצר של התוכנה Microsoft Bob (מישהו זוכר?!), קיווינו שהממשק יהפוך את Windows לתוכנה ידידותית יותר למשתמש. זה היה כישלון. מבקרי טכנולוגיה קטלו את היישום.
כל החוויות וההזדמנויות האלה הסבירו לי למה דחקה בי המנהלת ההיא ב-IBM לקחת את העבודה במיקרוסופט. זה היה מלהיב ומאתגר, ולמדתי בלי סוף, אבל היה שם משהו שלא התאים לי. שנה וחצי אחרי שהגעתי התחלתי לחשוב על עזיבה. לא בגלל העבודה וההזדמנויות, זה היה אדיר, אלא בגלל תרבות העבודה של החברה. היא הייתה פשוט חצופה מדי, וכחנית ותחרותית כל כך, עם אנשים שנלחמו מלחמת חורמה על כל טיעון ועל כל נתון שעלה לדיון. כאילו כל ישיבה, רגילה ככל שתהיה, הייתה חזרה גנרלית לסקירת אסטרטגיה אצל ביל. אם לא התאבדת על הטיעונים שלך, כנראה לא שלטת במספרים, או שלא היית חכם מספיק, או שזה לא בער לך מספיק בעצמות. כל אחד היה צריך להוכיח שהוא חזק, וזו הייתה הדרך לעשות זאת. לא אמרנו תודה זה לזה. לא החמאנו זה לזה. לא היה פרגון הדדי. ברגע שמשהו נעשה, לא בזבזנו זמן על חגיגות. אפילו כשאחד המנהלים הטובים ביותר עזב את החברה, הוא פשוט שלח מייל לכולם והודיע שהוא עוזב. לא הייתה מסיבה, לא היה שום אירוע פרידה משותף. זה היה מוזר. סתם מהמורה שהאטה לרגע את יום העבודה המהיר שלנו. זה היה הסטנדרט הדרוש כדי להצליח שם - וזה חלחל בחברה. יכולתי לעמוד בזה. עמדתי בזה. אבל זה היה מתיש, ונמאס לי מההתגוששות הגסה והשוחקת.
***
באמת אהבתי את השליחות ואת החזון של מיקרוסופט, ולכן חשבתי שלפני שאני עוזבת את המקום המדהים הזה, כדאי שאנסה לראות אם אני יכולה למצוא דרך לעשות את כל הדברים שהם חלק מהתרבות של החברה - להעז לדבר, להכיר את כל העובדות, לנהל ויכוח משולהב - אבל לעשות את זה בסגנון שלי. מאז שהתחלתי לעבוד שם, במקום להיות עצמי חיקיתי את סגנונם של הגברים שלתפיסתי הצליחו בחברה. השאלה עלתה בדעתי כהתגלות: האם אני יכולה להישאר בחברה בלי להיות מישהי אחרת? עדיין להיות קשוחה וחזקה, אבל גם להגיד כל מה שאני חושבת ולהתנהג בטבעיות ובפתיחות - להודות בטעויות ובחולשות במקום להעמיד פנים שאני לא מפחדת משום דבר ושאני חפה מפגמים, ויותר מכל, למצוא אחרים שרוצים לעבוד כמוני? אמרתי לעצמי, "את לא האישה היחידה בחברה הזאת, ולא יכול להיות שאת היחידה שמתנהגת בצורה מלאכותית כדי להשתלב". התחלתי לחפש נשים וגברים שהתקשו כמוני למצוא את עצמם בתרבות הזאת.
***
כל חברה וחבר שרכשתי עזרו לשנות את התרבות במקום העבודה שלי, אבל אם היה לי רגע של פריצת דרך במאבק להיות עצמי במיקרוסופט, זה קרה כשפאטי סטונסייפר נהייתה בוסית שלי, מנטורית ומודל לחיקוי עבורי.
פאטי הייתה כוכבת כבר בימיה הראשונים במיקרוסופט. היא באה עם סגנון משלה, ואנשים עמדו בתור לעבוד אצלה. אנשים באו לצוות שלה ורצו להישאר בו כי הם הרגישו שיש להם תמיכה. יכולנו לדבר בכנות על החוזקות ועל החולשות שלנו... התחלנו להצמיח בתרבות העבודה של מיקרוסופט מגמה שתמיד הייתה שם אבל עכשיו הובלטה - היכולת לומר "טעיתי". עכשיו יכולנו להודות בחולשות ובטעויות בלי לדאוג שהן ישמשו נשק נגדנו. וזה היה מדהים.
***
כך שיניתי את הסביבה שלי במיקרוסופט - הייתי נאמנה לעצמי ומצאתי את קולי בעזרתם של נשים וגברים שעבדו איתי, לימדו אותי ושימשו לי מודל לחיקוי. שמירה על נאמנות לעצמך נשמעת מתכון קצת קיטשי ומתקתק להצלחה בתרבות אגרסיבית, אבל זה הרבה פחות מתוק ממה שזה נשמע. פירוש הדבר לא להתנהג בצורה מלאכותית רק כדי להשתלב, אלא לבטא את הכישרונות שלנו, את הערכים שלנו ואת דעותינו בסגנון שלנו, לעמוד על זכויותינו ולעולם לא להקריב את הכבוד העצמי. זה פירושו של כוח.
אם הייתי צריכה לסכם את מה שלמדתי במיקרוסופט, המקום שהתחלתי לעבוד בו לפני יותר מ־30 שנה, הייתי אומרת שהמנהלת שלי הייתה אישה שתמכה במאבקי לעבוד בסגנון שלי בתרבות שתגמלה על תוצאות, ולכן יכולתי להתקדם בחברה ולהצליח בה. אם הייתי מנסה לעשות זאת לבדי, בלי העמיתים שעודדו אותי והבוסית שתמכה בי, הייתי נכשלת. הגיבוי שקיבלתי במיקרוסופט לפני דור שלם היה משהו שראוי שכל הנשים ייהנו ממנו היום.
***
תנועת MeToo# וכן כל אישה וארגון שתורמים לה וצומחים ממנה צוברים ניצחונות חשובים לנשים וגם לגברים. אבל זו רק ההתחלה. אם ברצוננו להרחיב ולשמר את ההתקדמות, עלינו להבין כיצד היא התרחשה.
מה קרה? למה נדרש זמן רב כל כך כדי לחולל שינוי, ומדוע הוא הגיע בפתאומיות כזו? כשאנו הנשים שומעות את קולנו בסיפורה של אישה אחרת, האומץ שלנו גדל, וקול אחד יכול להפוך למקהלה. כל עוד המצב היה "הוא אמר ככה/ היא אמרה ככה", האישה לא יכלה לנצח. אבל כשהמצב השתנה ל"הוא אמר ככה/ היא אמרה ככה/ היא אמרה ככה/ היא אמרה ככה/ היא אמרה ככה/ היא אמרה ככה", לשקיפות יש סיכוי, ואור יכול להציף את המקומות שבהם פורחת התנהגות פוגענית.
ב־2017 הפוגעים עוד המשיכו לשקר, אבל המגוננים עליהם הרימו ידיים. הם לא יכלו לעצור את האמת, והסכר נפרץ. כשנשים ראו שיותר אנשים עומדים לצד המאשימות מאשר לצדם של הפוגעים, הסיפורים הרבים שהודחקו נשפכו החוצה בבת אחת, והפוגעים נאלצו להתפטר.
כששינוי מיוחל מגיע סוף-סוף, הוא מגיע מהר. אבל מדוע שלטו הפוגעים זמן רב כל כך? סיבה אחת אפשר לייחס לחשש של נשים שמא לא יתמכו בהן כשהן יקומו לדבר. לא פעם צריך שהרבה נשים יקומו וישלבו ידיים כדי לעורר בנשים אחרות את האומץ לדבר.
***
לפני שהכרתי את ביל הייתי במערכת יחסים לא בריאה. בן זוגי אז עודד אותי במובנים מסוימים, אבל הוריד אותי בכוונה בתחומים אחרים. הוא לא רצה שאאפיל עליו. הוא לא ראה אותי כאישה עם חלומות, תקוות וכישרונות משלי. הוא ראה אותי כמישהי שיכולה למלא תפקיד מועיל ושימושי בחייו, והוא רצה שאעשה זאת בדרך מסוימת, וכשלא הייתי מה שהוא רצה שאהיה, הוא הגיב בגסות מוגזמת ופוגענית. אני בטוחה שזאת אחת הסיבות לכעס שמתעורר בי כשאני רואה גברים שמדכאים נשים או כולאים אותן בתפקידים מסוימים. אני רואה בהן את עצמי.
כשהקשר בינינו התחיל, הייתי צעירה, ובאותה תקופה בחיי עדיין לא הייתה לי הזדמנות להיות מי שאני ולמצוא את קולי. הייתי מבולבלת. הרגשתי נורא, אבל לא הבנתי למה. היו מספיק רגעים של תמיכה כדי לרצות להעלים עין מהפוגענות ולהתייחס בביטול לתחושה שאני רוצה לעזוב אותו. בדיעבד, ברור לי שאיבדתי באותה תקופה הרבה מהקול שלי ומהביטחון העצמי שלי, ונדרשו לי שנים להבין כמה איבדתי ולהשיג את זה בחזרה.
אפילו אחרי שהקשר נגמר, עדיין לא לגמרי הבנתי מה קרה שם, עד שחוויתי מערכות יחסים בריאות בהמשך. עם זאת, לא ממש הפנמתי את כוחה החולני של מערכת היחסים הפוגענית שנים רבות אחרי שהיא הסתיימה, כשנכחתי באירוע התרמה של YWCA למקלט לנשים ולמשפחות. אישה בחליפת עסקים אלגנטית עמדה על הבמה וסיפרה את סיפורה, וזו הייתה הפעם הראשונה שאמרתי לעצמי בהבנה מלאה, "הֵיי, זה מה שקרה לי".
אני מאמינה שנשים שעברו התעללות יכולות לשתוק תקופה מסוימת, אבל אנחנו לא מפסיקות לחפש את הרגע שבו המילים שלנו ישפיעו. ב־2017 מצאנו את הרגע שלנו. אבל לא מספיק לזהות את הפוגעים, אנחנו צריכים לרפא את החברה החולה שתומכת בהם. תרבות פוגענית, לדעתי, היא כל תרבות שמרגישה צורך לבודד קבוצה מסוימת ולהדיר אותה. היא תמיד תהיה חברה פחות יצרנית, כי האנרגיות שלה מושקעות בדיכוי אנשים ולא בטיפוחם. זה כמו מחלה אוטואימונית, כשהגוף רואה באיבריו שלו את האויב ומתחיל לתקוף אותם. אחד מהסממנים הנפוצים ביותר לתרבות פוגענית הוא היררכיה מלאכותית שמציבה את הנשים מתחת לגברים. לפעמים זה אפילו גרוע יותר - כשהנשים לא רק מתחת לגברים בהיררכיה אלא ממש נחשבות לחפצים.
במקומות עבודה בכל העולם נותנים לנשים הרגשה שהן לא טובות מספיק או לא חכמות מספיק. נשים מקבלות משכורות נמוכות יותר מאשר גברים. נשים שאינן לבנות מקבלות אפילו פחות מהן. אנחנו מקבלות העלאות במשכורת וקידומים בעבודה לאט יותר מגברים. אנחנו מקבלות פחות הדרכה, הכשרה וחסוּת מגברים. מבודדים אותנו זו מזו יותר מאשר את הגברים, לכן לנשים נדרש זמן רב יותר להבין שלא הן אשמות בחוסר ההתאמה שהן חשות אלא התרבות.
***
לצערי, המאמצים ליצור תרבות שמקדמת אינטרסים של נשים נתקלים במחסום עיקש: המחקרים הצביעו גם על כך שנשים מפקפקות בעצמן יותר מגברים, שנשים נוטות להמעיט ביכולותיהן, ושגברים נוטים להפריז בהערכתם העצמית. נקודת המבט הזאת נתמכת בקו אחר של מחקרים, שבהם נטען כי נטייתן של נשים לשתוק נובעת לא מהיעדר ביטחון אלא מחישובים. מאמר במגזין "אטלנטיק" מ־2018 מצטט מחקר שלפיו נשים עם ביטחון עצמי הצליחו להשפיע "רק כשהן הציגו גם את המוטיבציה להיטיב עם אחרים״. אם נשים הציגו ביטחון עצמי בלי אמפתיה או אלטרואיזם, הן סבלו מתופעה שזכתה לשם Effect Backlash - "סנקציות חברתיות ומקצועיות על סירובן להתיישר לפי הנורמות המגדריות". הפחד מהתופעה הזאת, לפי מחקר אחר, הוא מה שמונע מנשים מלעמוד על שלהן.
נשים יכולות להיות פחות אסרטיביות בגלל חוסר ביטחון או חישובים, אבל תרבויות שליטה גברית הן עדיין הסיבה שעומדת בבסיס שני המקרים. החברה מקבלת יותר נשים שלא מבקשות הרבה, שמפגינות פקפוק עצמי, שלא שואפות לכוח, שלא מדברות, שמבקשות לרַצות.
לציפיות המגדריות האלה הייתה חשיבות רבה בחיי שלי ושל נשים רבות שאני מכירה, כי הן מחזקות תכונות שמובילות לפרפקציוניזם - הניסיון לפצות על רגשי נחיתות באמצעות חתירה לשלמות. אני מכירה את זה מניסיון. פרפקציוניזם תמיד היה חולשה שלי.
ברנה בראון, שהיא גאונה בניסוח עקרונות אמת עמוקים במילים ספורות, לכדה את המניע ואת הלך הרוח של הפרפקציוניסט בספרה Daring Greatly. "אם אני נראית מושלם ועושה הכל מושלם, אני יכולה להימנע מתחושות מכאיבות של בושה, שיפוטיות ואשמה, או להפחיתן למינימום".
זה המשחק, ואני שחקנית. אצלי הפרפקציוניזם נובע מההרגשה שאני לא יודעת מספיק, שאני לא חכמה מספיק, שאני לא חרוצה מספיק. הפרפקציוניזם מחבל ביכולת שלי כשאני נכנסת לפגישות עם אנשים שלא שותפים לדעותיי, או כשאני מרצה בפני מומחים שיודעים יותר ממני על נושא ההרצאה - וזה קורה הרבה בימים אלה. כשאני מתחילה להרגיש שאני לא יודעת מספיק והפרפקציוניזם נכנס לפעולה, אני מתחילה לאסוף עובדות. זאת אחת הפעולות שאני עושה, ואינני מתכוונת לעבודת הכנה בסיסית. אני מתכוונת לאיסוף עובדות אובססיבי שמניע את אותו החזון שאסור שיהיה משהו שאינני יודעת. ואם אני אומרת לעצמי לא להשתגע עם עבודת ההכנה, קול אחר אומר לי שאני סתם עצלנית. בום.
בסופו של דבר, בשבילי המשמעות של פרפקציוניזם היא הסתרה של מי שאני. אני מתחפשת כדי שאנשים שאני רוצה להרשים לא יחשבו שאני לא חכמה ומעניינת כמו שהם חשבו שאני. זה נובע מצורך נואש לא לאכזב אחרים, לכן אני מגזימה בעבודת ההכנה, ואחד מהדברים המעניינים שגיליתי הוא שכשאני מוכנה יתר על המידה, אני מקשיבה פחות. אני שועטת קדימה עם כל החומר שהכנתי, בין שהוא מתקשר לאותו רגע ובין שלא. אני מחמיצה את ההזדמנות לאלתר ולהגיב היטב למשהו מפתיע. אני לא ממש שם. אני לא לגמרי אני.
הוא התיישב לידה בארוחה, היא ניצחה אותו במשחק מתמטי.
ביל הקים את החברה ב-1975. אני הצטרפתי למיקרוסופט ב־1987, והייתי האישה היחידה בין בוגרי תואר שני במִנהל עסקים שהתקבלו. הכרנו זמן קצר לאחר מכן, באירוע של החברה. הייתי בנסיעת עבודה לניו-יורק, ושותפתי לחדר (אז עוד היינו שתיים בחדר כדי לחסוך בתקציב) הזמינה אותי לבוא לסעודה חגיגית שלא ידעתי עליה מראש. הגעתי באיחור, וכל השולחנות היו מלאים חוץ מאחד, שהיו בו שני כיסאות פנויים זה לצד זה. התיישבתי באחד מהם. כעבור דקות אחדות ביל הגיע והתיישב בשני.
דיברנו במהלך הארוחה באותו ערב, והייתה לי הרגשה שהוא מתעניין בי, אבל לא שמעתי ממנו לאחר מכן. ואז נפגשנו במקרה יום אחד במגרש החניה של החברה. הוא יזם שיחה והזמין אותי לדייט שהיה אמור להתקיים ביום שישי כעבור שבועיים. צחקתי ואמרתי, "זה לא מספיק ספונטני בשבילי. תשאל אותי קרוב יותר לתאריך", ונתתי לו את המספר שלי. כעבור שעתיים הוא התקשר אליי הביתה והזמין אותי לדייט באותו ערב. "זה מספיק ספונטני בשבילך?", הוא שאל.
גילינו שיש לנו מכנה משותף רחב מאוד. שנינו אהבנו פאזלים, ושנינו אהבנו תחרויות. אז עשינו תחרויות פאזלים ושיחקנו משחקי מתמטיקה. אני חושבת שעוררתי את סקרנותו כשניצחתי אותו במשחק מתמטי, וגם ניצחתי בפעם הראשונה ששיחקנו "הרמז", משחק לוח שצריך לגלות בו מי רצח, באיזה חדר ובאיזה כלי נשק. הוא אמר שאני חייבת לקרוא את "גטסבי הגדול", הספר האהוב עליו, ועניתי שכבר קראתי אותו פעמיים. אולי זה היה הרגע שבו התחוור לו שהוא מצא יריבה שקולה. במישור הרומנטי, הוא נהג לומר. אני ידעתי שפגשתי את שלי כשראיתי את אוסף המוזיקה שלו - הרבה פרנק סינטרה ודיון ווריק. כשהתארסנו, מישהו שאל את ביל, "אז מה מלינדה עושה לך?", והוא ענה, "זה מדהים, אבל היא עושה לי חשק להתחתן". ביל ואני היינו שותפים גם לאמונה בכוחו ובחשיבותו של תכנות מחשבים. ידענו שכתיבת תוכנה למחשבים אישיים תעניק לכולם את כוח המחשוב שעד אז רק מוסדות נהנו ממנו, ושדמוקרטיזציה של המחשוב תשנה את העולם. זו הסיבה שהתרגשנו כל כך להגיע לעבודה בכל בוקר ולפתח תוכנות חדשות בקצב מסחרר.
ליקטה והביאה לדפוס: נגה שביט-רז
