לא הרבה יודעים, אבל חברי הקיבוצים, שהם רק אחוז וחצי מהאוכלוסייה בישראל, אחראים לכ־60 אחוז מהתוצרת החקלאית בארץ. שנת הקורונה מאחורינו, ומצב החקלאות בישראל לא מזהיר: מחיר המים עולה, הממשלה לא תומכת, והחקלאים שעדיין זוכרים איך מנחם בגין כינה אותם ב־1981 "הקיבוצניקים המיליונרים עם בריכות השחייה" מרגישים רדופים ועזובים. הסערה סביב נחל האסי, העובר בשטח קיבוץ ניר דוד, רק הגבירה את התחושות הקשות שלהם. שלא לדבר על חקלאי הדרום, שסובלים כבר שנים ובימים אלה במיוחד משריפות, קסאמים ומתח ביטחוני.
ועדיין, צריך לציין כי חלק מהקיבוצים הפכו לעשירים מאוד בזכות מפעלים משגשגים (המפעלים בכללותם מהווים תשעה אחוזים מהייצור התעשייתי בארץ). שמונה גופים כלכליים משמרים את מעמדם: 23.5% ממניות תנובה, לדוגמה, שייכות לקיבוצים, והיתרה לחברת ברייטפוד שבבעלות ממשלת סין. מטעמי כדאיות כלכלית, הפעילות החקלאית עוברת בעיקרה למגדלים שמעבדים שטחים גדולים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
יעקב בכר, חבר קיבוץ מענית, הוא יו"ר הארגונים הכלכליים הקיבוציים: האיש שמרכז את הפעילות המשותפת של אחזקות הארגונים ברמה הארצית. בכר (58), נשוי פלוס ארבעה וחבר קיבוץ מענית, הוא בכלל יליד חולון שהגיע כנער לחברת הנוער בקיבוץ – ונשאר בו עד היום. הוא כיהן בשורה ארוכה של תפקידים: מזכיר הקיבוץ, מנכ"ל מפעלי גרנות, מנכ"ל התאחדות מגדלי הבקר.
בשיחה איתנו בכר מציג את תחושת הקיפוח של הקיבוצים והחקלאים. לטענתו, מאז נאום בגין המדובר הליכוד מסית נגדם, הפקידים אטומים לצורכיהם, ומקומה של החקלאות הולך ונשחק. בכר גם תוהה מי הבעלים האמיתיים של תנובה, שאותם לא פגש מעולם, ומסביר למה הקיבוצים לא יסכימו להנפקת מניותיה של החברה גם במחיר יציאה מהשותפות.
"שנים רבות שמעמד החקלאות דועך", הוא אומר בכעס מהול בעצב. "בהקמת המדינה החקלאות הייתה ערך. באה הקורונה, והראתה שחלק מעצמאות העם והביטחון שלו לא נבחנים רק בטנקים – אלא גם בביצים, עופות וחלב. אנחנו החקלאים נשחקנו לגמרי. הועברנו לקרן זווית בחברה הישראלית. זה גם קשור לאופי שלנו כחקלאים. המערכת הקיבוצית החקלאית נקלעה לקשיים פיננסיים בשנות ה־90, וכתוצאה מכך הייתה התכנסות פנימה. גאוות היחידה שלנו נפגעה, ובמקביל קם שלטון הימין. הכלל הידוע של הליכוד הוא: הכו בקיבוצים ותקבלו מנדטים. הליכוד לימד לשנוא את הקיבוצים. המשבר הפיננסי שעברנו וההשפלה בעקבותיו היו מלחמת יום כיפור של התנועה הקיבוצית. הקורונה שיפרה את מעמדנו".
הפרטת הקיבוצים הפכה אותם למעשה לעוד יישוב קהילתי. מה ההבדל היום בין קיבוץ לבין מצפה או מושב?
"הקיבוץ המופרט עדיין יותר שיתופי מכל צורת התיישבות אחרת במדינה. הוא מקיים ערבות הדדית, לא מזניח את החלש ומפריש חלק מרווחיו למערכות הסוציאליות שלו. אף יישוב למעט הקיבוץ לא סולידרי ככה כלפי חבריו. התנועה, מפעליה ותאגידיה הם מהעסקים המובילים במדינה ולמרות כל זה גוברת אצלנו התחושה שהפוליטיקאים, ובמיוחד פקידות האוצר, לא מבינים את החשיבות של הפריסה הגיאוגרפית הכפרית במדינה – ולא רוצים להקצות לנו את המשאבים הראויים.
"הפריפריה בשביל הפקידים והפוליטיקאים היא יעד לטיול בחגים. הם לא מבינים שלייקור מחיר המים לחקלאות כמו שהם מתכננים יש שלוש משמעויות שישפיעו לא רק עלינו, אלא גם על הציבור: הירקות יתייקרו, היבוא מטורקיה יגבר, והנורא מכל – אדמות יינטשו. אנשים יפסיקו לעבוד אותן מחוסר כדאיות כלכלית. אי־אפשר לשכנע אדם דתי שאין אלוהים ואי־אפשר לשכנע פקיד אוצר במשהו לטובתנו. האבסורד הוא שהאוצר, שמדבר על יוקר המחיה, רוצה להעלות לנו את מחיר המים. אז ברור שהעגבנייה תתייקר, יוקר המחיה יעלה, ומעבר לזה הכדאיות לחקלאי של גידול העגבנייה תרד".
אם יש נושא שמכאיב במיוחד לבכר, שהוביל את האקזיט המרשים של קיבוץ מענית (בסך מאות מיליוני שקלים) אחרי שמכר את אחזקות מענית במפעל גלעם ובחברת אנזימוטק, הוא התוצרת מחו"ל שמגיעה לארץ, ולטענתו פוגעת באופן אנוש במעמד החקלאי הישראלי.
"עוטף עזה זה אסם הירקות של ישראל, אבל אצלנו מאפשרים יבוא עגבניות מטורקיה, שתומכת בחמאס ומחסלת את פרנסת המגדלים המקומיים", הוא אומר. "לצערי יש שחיקה דרמטית של ערכים מכוננים של הציונות לגבי עצמאות בייצור ועצמאות בעיבוד הקרקעות. חוזרים לתקופה אפלה של היהדות בגולה: עורכי הדין הם המובילים בשרשרת, בעוד אנשי העמל והעבודה נמצאים בתחתית הסולם. בקורונה רוב הציבור הוקיר את החקלאים, אבל זה לא מחלחל להסכמים קואליציוניים, לוועדות הכנסת וגם לא לתוצאות הבחירות. עד כדי כך שאנחנו צריכים להסביר שהאויב הגדול של החקלאים זאת המדינה. מקשים עלינו ביצירת פרנסה, בהסבת שימושים. המדינה דורשת דרישות מופלגות".
יהיו אנשים מהקשת המזרחית שיגידו שלא מגיע לכם מה שאתם טוענים שמגיע. שאין לכם זכויות פריבילגיות על הקרקעות. ראה את מקרה נחל האסי.
"לא ראיתי אף אדם מהקשת המזרחית שמגיע למושב או לקיבוץ כדי להיות חקלאי. הטיעונים שלהם זאת דמגוגיה בגרוש. המדינה נתנה את אמצעי הייצור האלה כמקור פרנסה למשפחות בסְפר, ולא לצורכי התחשבנות של צדק חלוקתי. משודרת עכשיו תוכנית בטלוויזיה על יפו שמנחים חברי הקשת המזרחית, הם מציגים באיזה שיטות גירשו את הערבים מיפו. אותם אנשי הקשת המזרחית פועלים למעלה מ־20 שנה לגרש את חברי הקיבוצים מאדמתם, זה כן לגיטימי בעיניהם? עד לשם הטרלול הגיע. אני לא בן קיבוץ, נולדתי בג'סי כהן בחולון. יש לי פרספקטיבה. אני יכול לראות את המופנמות של חברי הקיבוץ. הם אלופים בתיקון עולם, אבל לא יודעים להיאבק למען עצמם. זה נוצל באופן ציני על ידי הקשת המזרחית והליכוד".
4 צפייה בגלריה
''הקיבוצים אלופים בתיקון עולם, אבל לא יודעים להיאבק למען עצמם''. הפגנה נגד הבעלות הסינית על תנובה
(צילום: אוראל כהן)
אתם נלחמים כעת במינהל לזכויות בנייה בקיבוצים, שמערים עליכם קשיים בבניית שכונות. איפה עומד המאבק?
"היום יש הקפאת בנייה בקיבוצים עקב מחירי הקרקע שדורש המינהל, זה יוביל אותנו לכך שבנים שעזבו יוחלפו על ידי עשירי המדינה – כי רק הם יוכלו לקנות במחירים האלה. אומרים לנו: 'למה מגיע לכם? אתם בונים וילות וחיים בצמודי קרקע'. התשובה שלי: כי חל איסור חמור במרחב הכפרי לבנות לגובה. המרחב הכפרי סובל מאין ספור התנגשויות מול המדינה, ששיאן הגיע בחוק קמיניץ, כשהתחילו לרדוף מושבניקים (על השכרת מבנים בחצר – נ.ז) והשמידו חלק ממטה לחמם. אני חושב שהגיע הזמן שהמרחב הכפרי ישקול להתגבש למאבק משותף. קבלת היתר בנייה בקיבוץ מעניקה לרשות מקרקעי ישראל סכומי עתק המדינה צריכה לקבע את מחיר הקרקע, לא יכול להיות שהיא עושה כסף על גבם של זוגות צעירים במרחב הכפרי. עלות הקרקע מגיעה ל־60 אחוז מעלות הבית. מחיר הקרקע צריך להיות עד 25% ממחיר הבית, ובתמורה יצופפו את הבינוי. לא ייתכן שהמדינה לא תאפשר לבנים לחזור למקום הולדתם".
בשנים האחרונות התנועה הקיבוצית מושקעת באנרגיה סולרית. זה משתלם?
"חלק מהפיתוח העסקי של הקיבוצים כיום מתמקד בשוק האנרגיה הנקייה. החקלאים היו ראשונים לשים גגות סולריים על רפתות ולולים והם בין המובילים בהקמת חוות סולריות. המדינה היא גוף מסורבל בהיבט הזה: על אף שהיא מעמידה יעדים פנטסטיים לאנרגיה ירוקה, היא לא מפסיקה להקשות ברגולציה.
4 צפייה בגלריה
''החקלאים היו הראשונים לשים גגות סולריים על רפתות''. גג סולארי ברפת
(צילום: יעקס וייס)
"יש למדינה סכיזופרניה תפקודית. מדינה שרוצה להפוך ומהר לנקייה מזיהום, חייבת לעודד ולתמוך בנו. אנחנו הפתרון. במקום זה היא דורשת מאיתנו סכומים מופקעים על הקרקע והליכי תכנון שאורכים שנים ארוכות וגורמים ליזמים לחכות שנים לשקל הראשון. מעט אנשים יכולים לעמוד בזה. טענו נגדנו שהפרויקטים הסולריים באים על חשבון שטחי חקלאות, פתרנו גם את זה בשיטה שפיתחנו: למעלה נמצאים הפאנלים הסולריים, ולמטה גידול החסה. זה עדיין לא אושר במוסדות התכנון. אנחנו כמדינת שמש הכי מפגרים בייצור אנרגיה סולרית. הממשל כל כך אנטי חקלאי, שהוא לא מסוגל לשלב ידיים איתנו".
בוא נדבר על תנובה, אחת ההשקעות הגדולות שלכם. פורסם לאחרונה שהחברה בדרך להנפקה.
"הבעיה העיקרית שלנו עם תנובה היא שאני לא מרגיש שהיא מחוברת אלינו כבעבר. עד היום לא ברור לנו מי הבעלים של תנובה – מעולם לא פגשנו אותם. לכאורה ברייטפוד היא הבעלים, אבל מעולם לא פגשתי מישהו בברייטפוד שקם ואמר: תנובה בבעלותנו, ואנחנו מקבלי ההחלטות. אני מצפה שיקום בעל הבית האמיתי (ממשלת סין – נ.ז) ויפגוש אותנו. מכירה את מיץ פטל והשאלה 'מי זאת החיה הזאת?' אז כך גם אנחנו שואלים. אומרים לנו שיש את חיים גבריאלי, יו"ר תנובה, והוא נציג הבעלים. אבל אני שמחזיק 23 אחוזים ממניות תנובה רוצה לשבת מול הבעלים עצמם, ולא מול נציגי בעלים, כדי לדון במדיניות החברה ולהבין אותה".
לטענתו של בכר, "זה לא קשור לעובדה שתנובה, עסקית, מתנהלת בצורה מעולה. אני מעריך את עבודתו של המנכ"ל אייל מליס. זו לא חברה חזירית ויש לה יחס הוגן ללקוחותיה, אבל יש רגע שבו בעלים צריכים להיפגש עם בעלים. אנחנו לא נסכים להישאר בתנובה אם תונפק בבורסה, ומאידך אנחנו לא באמת עוצרים את ההנפקה. עד כה הם לא עשו שום צעד אקטיבי בנושא. אם הם רוצים לצאת להנפקה – שיקנו את חלקנו. מבחינתנו תנובה היא אחזקה אסטרטגית הנחוצה לנו כדי לשמר את משק החלב בלמעלה מ־1,000 רפתות. אנחנו מחויבים לייצור ולא להון.
"הנפקה פירושה שכל עסקה עם הרפתנים היא עסקה עם בעלי עניין, שדורשת את אישור הרשות לניירות ערך, כי אנחנו גם בעלי מניות וגם ספקי החלב – וזה מבחינתנו לא הגיוני. אני לא אמור לנהל את העסקים שלי לפי מה שהסינים אומרים. אנחנו רוצים להיפרד באופן הוגן: הם לא באמת צריכים לקנות את חלקנו, הם יכולים לאשר לנו להנפיק את כל חלקנו בתנובה לציבור. אחרי הפרידה, אנחנו נקים לעצמנו קווי ייצור ומחלבה".
כמה לדעתך שווה היום תנובה?
"אני מאמין שיותר מעשרה מיליארד שקלים".
להקים מחלבה זה שונה לגמרי מלגדל פרות. נדרש הון עצום וגם ידע אחר. קוקה־קולה השקיעה למעלה מ־100 מיליון בטרה, ועדיין לא רואה מזה רווחים.
"טרה זה סיפור עצוב. אנחנו נבחן גם רכישת מחלבות קיימות. חלב זה מקור ביזנס שלנו ואנחנו רוצים להיות בכל חוליות השרשרת, מהפרה ועד המוצר הסופי לצרכן. במקביל אנחנו נלחמים ביבוא מוצרי חלב – ולא הצלחנו בכך. בישראל עדיין מייצרים את רוב מוצרי החלב בהיקף של 1.5 מיליארד ליטר. פגיעה של המדינה במשק החלב תהיה אסון לציבור, שנהנה מאספקה סדירה של מוצרי חלב בזכות התכנון במשק החלב הישראלי".
פורסם לראשונה: 08:00, 14.05.21
