לפני כמה חודשים הגיעה אל אינה ארצי מטופלת חדשה. "היא ובעלה, זוג צעיר, רכשו דירה חדשה. הם התחייבו על משכנתא ועשו תחשיב מאוד-מאוד מדויק של כמה כסף הם יכולים להוציא בכל חודש לפני שהם נכנסים לברוך. אלא שבאותו השבוע שבו הם חתמו על המשכנתא, היא בזבזה יותר מעשרת אלפים שקלים על בגדים. למרות הסיכון והבלגן שזה יצר, למרות תחושת הכישלון והאכזבה ועל אף שהיה פיצוץ נורא גדול במשפחה, היא בחרה לצאת למסע קניות. היא הרגישה צורך עז ולא יכלה לעצור את עצמה". וזה גם היה הרגע שבו המטופלת הבינה שהיא צריכה עזרה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
חדש! לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
אם נבצע סקר אקראי, סביר להניח שהרבה מאיתנו מכורים לקניות או לפחות נמצאים על הספקטרום. לכאורה זה גם לא כל כך מופרך, הרי כמעט כולנו מתפתים לקניות אימפולסיביות, מעבירים שעות במילוי עגלות קניות וירטואליות בזמן שסדרת נטפליקס מתנגנת ברקע וגורפים בתור לקופה עוד כמה פריטים חסרי תכלית, רק מפני שהם במבצע. אבל לפני שאנחנו מבקשים את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתנו לשנות ומכריזים על גמילה, נראה שלפחות רובנו יכולים לנשום לרווחה ולהמשיך באותם הרגלי צריכה.
"בעצם כולנו קונים וכולנו מבטאים את עצמנו בצורה כזו או אחרת דרך קניות. כמעט כולנו נהנים מקניות, ואין בזה שום דבר רע", מסבירה ארצי, מטפלת בכל סוגי ההתמכרויות, מנהלת תחום התמכרויות במרכז דר ומרצה במכללת עמק יזרעאל. "זו מתחילה להיות בעיה כשזה פוגע בתפקוד, כשעושים דברים שמפריעים לאורח חיים נורמטיבי, וכשאנחנו מוציאים כספים לא כי אנחנו צריכים לקנות, אלא כי אנחנו רוצים להרגיש משהו אחר".
אני מניחה שכשמכור קונה הוא בטוח שהוא צריך לקנות.
"זו סוגיה מאוד מורכבת, כי אנחנו חיים בעולם שבו הצרכים שלנו הם לא באמת הצרכים שלנו. אנחנו לא צריכים לאכול חמאה. אנחנו לא צריכים לאכול במסעדה. השובע במסעדה לא יהיה שונה מהשובע בבית. אז כל ההגדרה של צרכים בעולם של היום היא הגדרה אחרת ממה שהיא הייתה לפני 50 שנה, ומנגנון הצרכים הוא הרבה יותר רחב והרבה יותר מורכב. ולכן אם מישהי אומרת שהיא קנתה שמלה שבדיוק הייתה חסרה לה לצרכים ולסגנון שהיא מחפשת, אני לא אתווכח איתה. אבל אם היא תגיד לי שהיא קנתה שמונה שמלות מאותו דגם, אני אגיד לה שבטוח היא לא צריכה את זה. או שהיא תגיד שהמלתחה שלה כוללת 300 שמלות שהיא לא מספיקה ללבוש, והיא זורקת בגדים עם טיקטים ובכל זאת ממשיכה לקנות, זה כבר יהיה יותר מורכב לדבר על הקנייה כצורך. ולכן כשמתמודדים עם קנייה כפייתית, כמטפלים וכחברה, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה מקובל ומה לא לגיטימי. וזה באמת מאוד מורכב".
7 צפייה בגלריה
''יש לא מעט נשים שמדי פעם משאירות את השקית במכונית כדי שהבעל לא יידע מה הן קנו''
(תמונה: shutterstock)
אז לא כל מי שקונה הרבה נמצא בבעיה?
"יש מקומות של חוסר שליטה, יש לא מעט נשים שמדי פעם משאירות את השקית במכונית כדי שהבעל לא יידע מה הן קנו. כולנו חווינו את זה בצורה כזו או אחרת. אבל כמה מאיתנו גנבו כסף מהילדים, כמה גנבו כסף מבני משפחה או ממקום העבודה, או לקחו הלוואות על הלוואות? אם אני בוחרת לנתב את הכסף לשמלה במקום לפנסיה, זה תעדוף. אם אין נטילת סיכון ואם אין שקרים ומניפולציות, כנראה שזה בגדר הנורמה".
על פי ארגון הבריאות העולמי, התמכרות לקניות עדיין לא מוכרת באופן רשמי. לדבריו של פרופ' שאולי לב-רן, מייסד ומנהל אקדמי של המרכז הישראלי להתמכרויות, בשפה המקצועית עדיין מדברים עליה כעל התנהגות כפייתית בלבד. "חלק מהמטרה של אבחנה זה לזהות מי זקוק לטיפול ומי לא, ואם נתייחס לכל נטייה מופרזת כהתמכרות, בלי הרקע המדעי והמחקרי, ייצא שכולנו סובלים מהתמכרות כלשהי. ואז אם 100% מהאוכלוסייה סובלים ממשהו, האבחנה היא ריקה. כדי שמשהו ייחשב להתמכרות באופן פורמלי, צריך מחקר שיראה שגם המנגנונים המוחיים וגם הסימפטומים המעשיים דומים להתמכרויות אחרות, ובמקרה של קניות אין מספיק מחקר כזה. עדיין".
עם זאת, לב-רן מודה שבקליניקה יש יותר ויותר פניות מצד אנשים המעידים על עצמם כמכורים. "הם מספרים, למשל, שיש להם שני חדרים בבית מלאים בגאדג'טים, או חדר של בגדים ותמרוקים שלא השתמשו בהם. אז יש פער בין מה שרואים בשטח לבין ההגדרה הפורמלית".
למרות המציאות בשטח, יעבור זמן עד שקניות כפייתיות ייחשבו להתמכרות. רק ב-2013 הכלילו התמכרות התנהגותית כאבחון פסיכיאטרי, וזו הייתה התמכרות להימורים. עד אז נכללה רק התמכרות לחומרים, כמו סמים, אלכוהול ותרופות מרשם. ממש בקרוב ארגון הבריאות העולמי צפוי להכריז גם על התמכרות למין, "אז למעשה כבר פתחו לנו את הדרך לא רק להתמכרויות התנהגותיות, אלא גם להתמכרויות שהמטרה הטיפולית בהן היא ויסות ולא התנזרות, ממש כמו המטרה הטיפולית בקניות".
גם ללא המונח הרשמי, המחקרים מעידים שכ-2%-8% מכלל האוכלוסייה סובלים מקניות כפייתיות, וניתן לאבחן אותם כפי שמאבחנים מכורים הסובלים מהתמכרויות התנהגותיות, בעזרת שלושה פרמטרים עיקריים: "ככל שעובר הזמן, צריך יותר כדי להרגיש את אותו האפקט. כבר לא מספיק לקנות חולצה בשבוע, זה הופך לשתי חולצות ביום. ולא מספיק לקנות שתי חולצות ברשת רגילה, זה הופך להיות חולצות של גוצ'י. ככל שהזמן עובר צריך שהגירוי יהיה יותר משמעותי, מבחינת ההוצאה או התדירות. אם זה לא מתאפשר, מתחילים לסבול מתסמיני גמילה, שהם בעיקר פסיכולוגיים, כמו מצב רוח ירוד ועצבנות, אבל יכולים להיות גם פיזיולוגיים, כמו אי שקט גופני והפרעות בשינה.
"הפרמטר השני הוא עיסוק כפייתי, כלומר שההתמכרות מתבטאת לא רק בזמן הרכישה או בזמן שאני בקניון, אלא בזמן ובאנרגיות שאני מקדיש לזה גם במחשבה ובכל התהליך מסביב, בחיפוש, ברכישה, בהתאוששות, באשמה, בפנטזיה על הפעם הבאה. זה מתחיל לתפוס יותר ויותר מקום בחיים ולבוא על חשבון דברים אחרים כמו חברים, פעילות גופנית ופעילות פנאי.
"הפרמטר השלישי לאבחון הוא שממשיכים לעשות את זה למרות נזקים נלווים. ספציפית בקניות, הנזקים מתנקזים לשניים עיקריים: כלכליים ומשפחתיים. לכן, אחת הדרכים לאבחן קניות כפייתיות זה לשאול את המטופל אם הוא עושה מאמץ שההורים או בת הזוג לא יגלו כמה הוא מוציא, אם יש לו חשבון נפרד או כרטיס אשראי נפרד. ככל שיש יותר הסתרות, הסיכוי שבאמת מדובר בהתנהגות עם מאפיינים התמכרותיים הוא יותר גבוה".
אז מי שיש לו הרבה כסף, ואי לכך אין לו נזקים, לא ירגיש לעולם שהוא בבעיה?
"לא, מכמה סיבות. ראשית, כי הכול יחסי. ההתמכרות שלו יכולה להיות לרכישת שעוני רולקס במקום לשטויות מעלי אקספרס. כדי להרגיע את הדחף הכפייתי הוא יצטרך רכישה משמעותית במושגים שלו. מעבר לזה, נזקים רבים אינם רק כלכליים – הזכרנו את הנזקים המשפחתיים, ובנוסף עצם החוויה שהחיים שלי מנוהלים סביב קניות גורמת להרבה מאוד סבל".
לב-רן מבחין בין כמה סוגים של קונים כפייתיים: "יש את אלה שמתמכרים לחפצים חסרי משמעות שקונים אותם בכמויות, למשל אדם שקונה כיסויי טלפון זולים בכמויות קיצוניות, לעומת מטופלת שההתמכרות שלה היא לקניית בגדים ממותגי יוקרה, ואז זה כולל גם יותר עניין של סטטוס, ולפעמים של רצון להרגיש ש'אני מאלה שיכולים לרשות לעצמם', גם אם המחיר הקשה נמצא מעבר לפינה". די כצפוי, נשים הן 80%-95% מהקונים הכפייתיים, ונראה שהן מעדיפות לרכוש בגדים, תמרוקים ותכשיטים, בעוד שלגברים יש העדפה לגאדג'טים ולמוצרי חשמל.
מאפיין מגדרי נוסף הוא ירידה בחשק המיני. "הרבה נשים שקונות בכפייתיות הפסיקו בשלב מסוים לקיים יחסי מין", אומרת ארצי. "התגמול והרצון באינטימיות, ובעצם כל הדחפים, מנותבים לקנייה. את הסיפוק הגדול הן שואבות מהחולצה ולא מהקשר, ורוב המטופלות שלי חיו חיי נזירות בתחום הזוגי והמיני, גם אם הן חיו בזוגיות".
אבל לא רק בן או בת הזוג סובלים מהקניות. פעמים רבות זה משפיע גם על מעגלים רחבים יותר במשפחה. קרן (השם המלא שמור במערכת) מפתח תקווה, למשל, מתמודדת עם הקניות הכפייתיות של אימה. "לפעמים היא מגיעה עם אוכל או שולחת אליי משלוחים שאני לא צריכה. יכול להיות מצב שיום אחרי שהייתי בשוק ומילאתי את המקרר, היא תשלח אליי ארגזים של ירקות ופירות שלא יהיה לי איפה לשים. הכול סתם יירקב וייזרק, אבל זה לא ימנע ממנה לעשות את זה שוב".
קרן מספרת שאחרי הלידה הראשונה היא קיבלה בהפתעה מדיח. לאחר הלידה השנייה, אימה רצתה לקנות לה מייבש כביסה. "אמרנו לה שאין מקום ושמכונת הכביסה שלנו עם פתח עליון, ובכל זאת בוקר אחד מגיע סבל עם מייבש שהוא העלה ארבע קומות בלי מעלית. אני הייתי זו שצריכה לשלוח אותו בחזרה לחנות כמו שהוא בא".
ואיך היא הגיבה?
"היא כעסה עלינו שתכננו את הבית לא נכון".
7 צפייה בגלריה
''בני המשפחה מפספסים את המצוקה הגדולה ואת הריקנות שמביאות לכפייתיות''
(תמונה: shutterstock)
גם הנכדים מושפעים מהמצב. "כל מה שאחד מהם רק מזכיר במילה, היא מיד הולכת לקנות, בלי פרופורציות או קשר לגיל וליכולת שלהם. למשל הילדה בת החמש הזכירה חלילית, היא מיד הלכה וקנתה לה שלוש חליליות – אחת לבית שלנו, אחת שתהיה לה בבית של הגרוש ועוד אחת שתהיה אצל סבתא. אבל הילדה בכלל לא יודעת לנגן, ועוד לא החליטה אם היא רוצה ללמוד. היא גם יכולה לקנות את אותו צעצוע פעמיים כדי שהילדים לא יריבו".
ואיך הילדים מגיבים כשהם רואים שסבתא קונה ואמא לא?
"אני קונה להם את מה שצריך. אני משתדלת לתווך להם: נלך לקנות ביחד את מה שחסר, נחליט מראש עד איזה סכום מותר לקנות. אני מסבירה להם את המציאות הכלכלית שלנו, ושכדאי לקנות דברים בהנחה וללכת לחנות עם מבצעים. בשבוע שעבר, למשל, חיפשנו לילדה שמלה ליום ההולדת והיא רצתה גם נעליים, אז אמרתי לה שהיא יכולה לבחור אם היא רוצה לקנות שמלה או נעליים".
את מוטרדת מהמצב שלה?
"כן. לפני כמה שנים אחותי העירה לתשומת ליבי שאם היא תמשיך ככה, היא תגמור ברחוב. הבאנו לה יועץ כלכלי, אבל היא כל כך מפוזרת שהוא הצליח לגנוב לה כספים. בסוף אחותי סידרה את זה, אבל מאותו הרגע אני יצאתי מהתמונה. אני כבר לא מאמינה שאפשר לפתור את זה, כי היא בעצמה לא מבינה את חומרת המצב".
ארצי מסכימה שהמחלה היא משפחתית ופוגעת בכולם, במיוחד כשבני הזוג או ההורים מוצאים את עצמם כשותפים במימון בעל כורחם, אך עם זאת הם לא תמיד ערים מספיק לבעיה שמאחורי הסימפטום. "בדרך כלל נשים מגיעות לטיפול כשהבעלים או ההורים שלהן מציבים להן אולטימטום. הם מדברים על דחף ועל פינוק, אבל הם לגמרי מפספסים את המצוקה הגדולה ואת הריקנות שמביאות לכפייתיות. פעם אמרתי למטופלת שלי 'כל שקית שלך מדברת'. התמכרות לקניות יושבת על קשיים פסיכולוגיים עמוקים. בדיוק כמו שהרבה אנשים שותים, הרבה אנשים מגזימים בשתייה, הרבה לא יודעים לעצור בזמן, אבל לא הרבה יאבדו שליטה לגמרי והחיים שלהם ינוהלו על ידי האלכוהול".
על פי לב-רן, אותם קשיים פסיכולוגיים הופכים את הקנייה לאובססיה מתמשכת. "הרכישה עצמה, במיוחד אונליין, יכולה לקחת דקה. אז למה שאני אשב ארבע שעות בעלי אקספרס? כי עצם העיסוק בזה הוא חלק מהתהליך, מהניסיון הכואב לברוח מהרגשות השליליים. הדבר דומה למשל להתמכרות למין - רוב האנשים יכולים להגיע לאורגזמה ב-30-15 דקות, למה שבן אדם יבלה ארבע או שש שעות בקרוזינג בחיפוש אחר פרטנר אקראי? מכיוון שבשעות האלו הוא כבר בתוך הפעולה הממכרת, כי בזמן שהוא מחפש באפליקציות הוא כבר בורח מהרגשות השליליים. לכן הבסיס של הטיפול חייב לכלול התמודדות עם הרגשות השליליים שההתמכרות באה לכסות או לחפות עליהם. בבסיס, אנחנו מתמודדים לא רק עם ההתמכרות אלא עם האדם - והרבה פעמים לאדם הזה יש פוסט-טראומה או דיכאון, או הפרעת קשב וריכוז והיפראקטיביות משמעותית. ובלי לטפל בבעיות האלו, הסיכוי למגר את ההתנהגות הוא קטן".
איך הפרעות קשב והיפראקטיביות קשורות להתמכרות?
"חלק ממה שמאפיין הפרעת קשב וריכוז והיפראקטיביות זה חיפוש ריגושים. אז אם לא בניתי חיים שמתאימים לזה, אני עדיין צריך איזשהו מוצא לצורך שלי בריגושים. בנוסף, לסובלים מהפרעת קשב וריכוז והיפראקטיביות יש הרבה פעמים קושי בשליטה על דחפים ובוויסות שלהם, יש להם קושי בדחיית סיפוקים, ואז המרחק בין היד לכיס ולכרטיס לאשראי הוא קטן יותר. ויש עוד סיבות – לדוגמה, לעיתים קרובות הפרעת קשב וריכוז והיפראקטיביות שלא טופלה מלווה בחוויות רבות של תסכול, ולפעמים תחושת כישלון מול דרישות הסביבה, החל מגיל בית הספר. אדם שגדל או חי בתחושת חוסר מסוגלות ודימוי עצמי נמוך, עלול לחפש מזור רגעי כדי להקל על התחושות האלו, וקניות יכולות להיות סוג כזה של מזור".
לצד המניעים הפסיכולוגיים, כיום כבר ידוע שהתנהגות כפייתית מושפעת גם מתהליכים במוח. "צריך להגיד שלמרות שחסר מחקר בתחום המוח, אנחנו יודעים שכשמבצעים רכישה, במיוחד כשהחוויה נתפסת כצ'ופר, זה גורם להפרשת דופמין, שזה תהליך שתפקידו האבולוציוני הוא לשדר אל המוח שלנו שעשינו משהו טוב, כמו לאכול ולהזדווג, כדי שאנחנו נשרוד ונתרבה. בעקבות כך אני הופך להיות יותר ויותר תלוי בקנייה בשביל הפרשת הדופמין, ואז הרבה פעילויות אחרות לא מספקות אותי. אני רוכב על אופניים וזה נחמד, אבל זה לא נותן לי תחושה דומה כמו קניות. אני יוצא לסרט עם בת הזוג שלי וזה נחמד, אבל זה לא כמו להיכנס לחנות".
מיטל פלטי, אם לשלושה מאילת שעוסקת בהדרכה רוחנית, מכירה את התרחיש הזה היטב. היא מספרת שתמיד הייתה לה נטייה לבזבז. "כבר כצעירה, כשרק התחלתי לעבוד, תמיד בזבזתי את כל המשכורת שהרווחתי. הייתי רואה בפרסומת דוגמנית לובשת שמלה יפה ורציתי להיראות כמוה. אכלתי המון בחוץ וקניתי בגדי מותגים, וככה התחלתי להיכנס למינוס. בעצם חייתי ממינוס למינוס. אחרי שהתחתנתי וילדתי, הפסקתי לקנות לעצמי וקניתי בעיקר לילדים".
בעלך ידע?
"כן, והוא כל הזמן אמר לי שאני צריכה לקנות פחות כי ניכנס לבעיות. הוא היה מאוד מודאג וניסה לעזור לי להפסיק, אבל היה חסר לי משהו רגשי שאותו מילאתי בקניות. וגם כל פעם הייתי ממציאה לו תירוצים כדי לקנות, נניח שלילדה יש מסיבה אז היא צריכה עוד שמלה ועוד נעליים, או שלילד חסר בגד ים.
"זה הגיע למצב שנכנסנו לחובות מאוד גדולים והיינו צריכים להגדיל את המסגרת בבנק. כשלא אפשרו לנו יותר להשתמש באשראי, הבנתי שמשהו לא בסדר. המצב הלך והידרדר, וכבר לא היה לנו כסף לקנות אוכל. נתמכנו על ידי עזרה מבחוץ, קרוב שלנו שקנה לנו אוכל. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי העזרה הזו, כי אין לנו תמיכה כלכלית מהמשפחה. זה כבר היה האור האדום שלי".
מיטל מצאה ברשת קורס להתנהלות כלכלית והחליטה להירשם אליו. "זה היה הצ'אנס האחרון שלי להצליח. בהתחלה היה לי מאוד קשה, אבל החלטתי שאני הולכת על זה עד הסוף. הקשבתי לכל שיעור כמה פעמים ועשיתי בדיוק כל מה שאמרו. אחרי חודש ההוצאות התחילו להצטמצם, ואחרי חצי שנה כבר יצאנו מחלק מהחובות.
"במהלך התהליך קניתי רק מה שצריך, ולפני כל הוצאה שאלתי את עצמי מיליון פעמים אם אני באמת צריכה אותה. לכל קנייה הלכתי עם רשימה מסודרת. לקחנו מחברים בגדים לילדים, ועם הזמן התחלנו גם לשים כסף בצד. מרוב שהשינוי שלי היה גדול, המדריכה של הקורס הציעה לי להתחיל לעבוד אצלה. אחרי כמה חודשים שם זה נתן לי מוטיבציה להתחיל עם העסק שלי".
הקורס הציע גם עזרה נפשית?
"כן, הוא היה יותר פסיכולוגי מאשר כלכלי. זה שילוב שמאוד עזר לי. במקום למלא את הצורך הרגשי שלי בחומר, מילאתי את הצורך הרגשי שלי בלימודים, וזה מה שתרם להתפתחות שלי".
ואיפה את כיום?
"במצב מעולה. יש לנו חסכונות. אין לנו חובות בכלל. יש לי רק כרטיס אשראי אחד והוא לדברים ספציפיים, כמו חשבון טלפון ודברים שאי אפשר לשלם במזומן. אני קונה בדיוק מה שאנחנו צריכים. נניח הקטנה שלי צריכה במהלך השבוע שלוש חליפות גן ושתי שמלות - זה בדיוק מה שאני קונה לה, ואני קונה בחנויות זולות יותר ובמבצעים, כי אני מבינה שיש לי שלושה ילדים ואני צריכה לקנות בכמויות".
וכשהילדים יגיעו לגיל ההתבגרות וירצו מותגים מסוימים?
"בגלל זה כדאי ללמד אותם מגיל קטן מה זה פרסומות, ושאם הם ילבשו חולצה שהדוגמן או הדוגמנית לבשו, הם לא ירגישו יותר טוב. אני מלמדת אותם לחסוך, לגדולים כבר יש קופת חיסכון ואנחנו כל פעם נותנים להם דמי כיס. צריך לפתח מודעות מגיל קטן".
וזה שינה גם את הזוגיות?
"מאוד. רבנו הרבה על העניין הכלכלי. אחרי התהליך פסקו הריבים, וכיום אני מנהלת את הכלכלה של הבית. בעלי סומך עליי בעיניים עצומות. אני אחראית על החשבונות. לפחות פעם ביום אני נכנסת לחשבון כדי לדעת מה נכנס ומה יוצא. אם אני רואה סכום שלא נראה לי אני ישר מתקשרת, בודקת. לא משאירה את זה ככה".
זה לא מתיש?
"לא. אני רואה את זה כחלק מהיום שלי. להיכנס, להסתכל על האשראי, מה ירד. עשיתי סדר גם בביטוחים – הורדתי ביטוחים כפולים ועשיתי סקר בחברות טלפון ואינטרנט עד שנתנו לי את המחיר הכי טוב. זו עבודה, אבל בסוף זה משתלם כי את רואה כמה כסף את חוסכת מזה".
כמו כל התמכרות, גם במקרה הזה מיטל מספרת שהיו נפילות, "אבל קמתי והתאוששתי ולא ויתרתי לעצמי. כמעט הגעתי לרחוב עם הילדים שלי, אז התהליך הזה הציל לי את החיים. כיום אני לפעמים מתנדבת לעזור למי שסובל מבעיות כלכליות. אני רוצה להעביר את כל הידע הזה הלאה".
הנפילות שחוותה פלטי הן חלק צפוי מתהליך הריפוי מההתנהגות הכפייתית. "אנשים חושבים שאם אדם הגיע לטיפול אפשר לרוץ איתו, אבל זה לא ככה", מסביר לב-רן. "לפני הכול צריך לגייס את האדם לטיפול, כי ההתמכרות היא ניסיון להימנע מרגשות שליליים, ואי אפשר להימנע ממשהו בלי לתת לאדם משהו אחר. אתה לוקח לו גלגל הצלה. אז אנשים מגיעים אמביוולנטיים, יש בהם חלק שרוצה להיפטר מההתנהגות וחלק שחושש. בדרך לפתרון האמביוולנטיות אנו עוסקים הרבה בהגברת המוטיבציה, להבין למה זה חשוב לו, מה הוא היה עושה עם הכסף הזה, איך היו נראים חיי הזוגיות שלו או היחסים עם ההורים בלי ההתמכרות. לצד זה צריך להגביר את תחושת המסוגלות, כי אם יש לי מוטיבציה גבוהה אבל אני לא מרגיש מסוגל, אני בעיקר מתוסכל - ותסכול זה עוד רגש שלילי שיכול להחריף את המצב. לכן מתחילים בצעדים קטנים, כדי שהאדם יחווה הצלחות.
7 צפייה בגלריה
''אנשים חושבים שאם אדם הגיע לטיפול אפשר לרוץ איתו, אבל זה לא ככה''. פרופ' שאולי לב-רן
(צילום: אלה פאוסט)
"אחרי שיש גם מוטיבציה וגם מסוגלות, אפשר להתחיל לצאת לדרך לחלק השני: להיעזר בגורמים חיצוניים. בגלל שהתמכרות לרוב מלווה בהסתרות, הרבה פעמים דווקא מגייסים את בן או בת הזוג, את ההורים או את הילדים, וכן בשלב הראשון דרכים חיצוניות להגביל את ההוצאות - להגביל את כרטיס האשראי, המזומן, חשבונות בנק, הקרדיט והלוואות. הרבה מנגנונים שהמטרה שלהם לעזור לאדם, ולסייע לו על ידי הצבת גבולות חיצוניים עד שהוא מפתח את הגבולות הפנימיים.
"אחרי כל זה ננסה להבין להבין למה הקניות משמשות אותו, אילו רגשות שליליים מתחבאים, ומפה אפשר לנסות למצוא פתרונות לאותם דברים שאינם כוללים קניות. הרבה פעמים חלק גדול מהמענה קשור לפיתוח יחסים אינטימיים משמעותיים עם אחרים, פיתוח של פעולות פנאי ורווחה. אנו משתמשים במקרים המתאימים בטיפול תרופתי, בטיפול פסיכותרפי פרטני, בטיפול זוגי ומשפחתי ולפעמים גם בטיפול קבוצתי, שעושה לזה נורמליזציה, שהמטופל ירגיש שהוא לא כל כך חריג ושיש רבים שמתמודדים עם בעיות דומות. מה גם שבטיפול קבוצתי אפשר לשמוע דרכי התמודדות של אנשים בשלבים שונים".
אני מניחה שהבעיה הגדולה בקניות כפייתיות זה שבניגוד להתמכרות לחומרים או להימורים, אי אפשר באמת להפסיק לקנות.
"נכון. ולכן חלק ממה שאנחנו עושים זה לזהות טריגרים שונים. הטריגר יכול להיות פנימי – דיכאון, ריקנות, אי שקט, חרדה וכדומה – אבל הטריגר יכול להיות גם חיצוני. אם, למשל, ההתמכרות שלי היא לקניות אונליין, אז מאילו אתרים נכון שאמנע? מה נכון שאעשה כשקופצת לי פרסומת לדברים מהסוג שמפתים אותי? אם אני מתמודד עם התמכרות לבגדים, זה לא אומר שאני לא יכול להיכנס לרמי לוי. לכן צריך להכין אסטרטגיה.
"אם גם קניות שגרתיות הן טריגר להתמכרות פעילה, בשלבי טיפול מוקדמים לפעמים כדאי שמישהו אחר יעשה את הקניות, ועם הזמן נגדיל את החשיפה באופן מבוקר, נניח ללכת עם חברה או עם בן הזוג. זו בעצם חשיפה הדרגתית, שהיא לא שונה מהחשיפה שאנחנו עושים כשלמישהו יש חרדה. כשלמישהו יש פחד טיסות, למשל, לא מעלים אותו ישר לטיסה לניו זילנד אלא מסייעים לו להיחשף באופן הדרגתי, דרך דמיון, סרטים, סימולטורים, טיסות קצרות. כך גם בחשיפה לטריגרים בהתמכרות לקניות, התהליך הוא הדרגתי, כאשר המטרה היא שבסוף המטופל או המטופלים יהיו בני חורין ויוכלו להסתובב איפה שהם רוצים".
פורסם לראשונה: 17:16, 15.06.21
