אורנ'ס חומוס בפאלו־אלטו שבסן פרנסיסקו, הוא מקום שכל הישראלים־דוט־קום של הסיליקון ואלי מכירים היטב. זו המסעדה שאליה הולכים כדי להרגיש קצת בארץ, עם עברית קולנית ודאחקות מ־8200. בחורף 2019, גם נדב שובל, אז בן 29, קפץ לשם, הזמין מנה של געגוע־קומפלט לניגוב, והתפרק בבכי בשיחה עם אשתו. למה? כי כמה ימים קודם לכן הטלפון שלו צילצל.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
- בסעודיה ובאזרבייג'ן: כך פועלת תעשיית ריגול הסייבר הישראלית
- רגע לפני מיזוג שיזרים מיליארד דולר: "לא צריכה משרד מפואר"
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"מיסטר שובל?" שאל הקול מהעבר השני.
"יס", השיב שובל. זו לא שיחה, אלא ה־שיחה. זו שאין הייטקיסט שלא מחכה לה, זו שכבר מזמן הפכה להיות החלום הישראלי האולטימטיבי. השיחה על האקזיט.
זה היה עמוק בתוך הקדנציה של טראמפ, הנושא החם של התקופה היה ההסתה והשנאה ברשתות החברתיות, והחברה של שובל, "אופן ווב", עסקה בדרך שבה בינה מלאכותית יכולה להרגיע את השיח הזה. מהצד השני של הטלפון שצילצל היה נציג בכיר של אחת הרשתות החברתיות הגדולות - שובל ממאן לגלות איזו - ובפיו הבשורה: כן, החלטנו לקנות אתכם.
בכמה?
"מאות מיליונים. לא יכול לומר מספר מדויק".
ומה מרגישים בשנייה הזאת?
"בשלב הזה פשוט לא האמנתי. זו הייתה נראית לי כמו סיטואציה מסרט, ועוד מחברה בכזה סדר גודל. ואיך שהם ניהלו את זה, זה הרגיש הוליוודי. נפגשנו במשרדים שלהם בסן־פרנסיסקו ואז לארוחת ערב ולעוד פגישות. הם לקחו אותי אפילו להתאמן איתם, והרגשתי איך מושכים אותי פנימה לתוך העסקה. שלחו אליי לא מעט אנשים ואני זוכר שהייתי מאוד מוחמא. התקשרתי לאשתי בדמעות. דמעות של אושר. אמרתי לה שאני לא מאמין שדבר כזה קורה לי".
מהנקודה הזאת והלאה, התסריט היה אמור להיות ברור: שאגות שמחה מפלחות את החומוסייה. הטלפון הנרגש ארצה, לעובדים הממתינים בכסיסת ציפורניים, עם הבשורה שלפחות חלקם הפכו למיליונרים. אחר כך כותרות בומבסטיות שיכריזו על עוד מגה־אקזיט ישראלי. "מסודרים", גרסת המציאות. אבל כאן בדיוק מגיע הטוויסט בעלילה. שובל, שעל פי ההערכות היה אמור להפוך למולטי־מיליונר עוד לפני גיל 30, אמר "לא".
למה לא?!
"כי אני רוצה לבנות חברה גדולה, שבאמצעותה אני אעשה דברים גדולים בעולם הזה. ידעתי שלמכור לא יעשה אותי מאושר. ידעתי שזה בעצם אומר לבגוד במטרות שלי. אבל זה לא היה פשוט: חוויתי חרדה, הלכתי, כשחזרתי משם, לפסיכולוגית. זה דבר מאוד מפחיד לומר לא לכזה סכום של כסף".
יש רגע שאתה מדמיין מה היית עושה עם הכסף?
"המוטיבציה שלי מעולם לא הייתה לקנות איזה רכב. משקיעים בחברה שלי היו מנסים לקחת אותי לכל מיני מסעדות מישלן. פעם לקחו אותי ללאס־וגאס ועשו לי סיור במסוק. זה תמיד הגעיל אותי הדברים האלה, הרגשתי שזה נורא פתטי. כאילו, בשביל זה אתה עובד כל החיים שלך?"
אבל מנקרת המחשבה שאולי ההצעה לא תחזור?
"זה הרבה יותר מזה. תמיד היו לי את הספקות האלה של כמה זה יהיר וחצוף להקים חברה בגיל כל כך צעיר, ולבוא ולהגיד לא למספר כזה? זה כמעט לא שפוי. ידעתי שמה שאנשים מסביב היו מצפים מבן אדם לעשות זה פשוט לחתום ולהפסיק לעבוד באותו יום. אני זוכר שאמרתי לפסיכולוגית: את אמנם אשת מקצוע שאני משלם לה, אבל אני לא אספר לך מה קרה לי ואת הסיפור שלי. זה אמנם מכאיב לי בצורה אדירה, אבל אולי את תהיי טיפה שיפוטית, כי זה ממש נשמע צרות של עשירים".
וכשהפסיכולוגית לחצה?
"אז אמרתי: אני לא רוצה למכור את החברה שלי. זה ממש מלחיץ אותי. היא הרגיעה אותי ואמרה לי שזה נורמלי לפחד מזה. אבל אפילו שהייתי שלם עם זה שאני לא עושה את זה, זה לקח סופ"ש. דיברתי עם רועי השותף שלי, התנתקתי מהטלפון, הלכתי לטייל עם אשתי וחברים בקליפורניה וחשבתי על זה הרבה. ביום שני שאחרי, התקשרתי לחברה שנתנה את ההצעה, ואמרתי להם שאני מאוד־מאוד מתרגש ומעריך את זה, אבל החלטתי שאני לא רוצה לעשות את זה".
איך הם הגיבו?
"כמו מקצוענים. הם התאכזבו אבל הבינו אותי".
זה משהו שדי קשה להבין: על השולחן מונח סכום מטורף. מאות מיליונים. לפעמים הסכומים הם כבר של עשר ספרות. מהצד זה נראה שכל מה שצריך לעשות זה לומר "כן", ולקחת את הכסף. אבל לא מבפנים.
כמו שובל, יש לא מעט יזמים ישראלים, כמה מהם מתהדרים בתואר של הזמן האחרון "יוניקורן" (חברת הזנק פרטית ששוויה מעל מיליארד דולר - ט"ג) שהחליטו ללכת בניגוד לתרבות האקזיטים שהשתרשה כאן מאז סוף שנות ה־90 ואמרו לא גם להצעות הכי ענקיות, מטורפות, לפעמים הזויות ממש. כמה הזויות? קבלו: אריק שטילמן (41), מי שהקים את "ראפיד" - שיצרה רשת ענק לסליקת תשלומים בינלאומית, המאפשרת כמעט מכל מקום בעולם ובכל אמצעי תשלום, לקנות ברשת - סירב לאקזיט של הסכום הבלתי נתפס של שניים וחצי מיליארד דולר. או, למי שיותר נוח במספר: $2,500,000,000.
איך מתנהלת השיחה שבה נאמר לך שרוצים לקנות את החברה שלכם בשניים וחצי מיליארד דולר?
"זה קצת כמו חיזור בין גבר לאישה. אף אחד לא בא ודופק לך על הדלת ואומר, 'באתי לקנות, זה מה שאני מציע'. זה לא עובד ככה. יש כמה מפגשי גישוש ואחרי שהרוכש הפוטנציאלי מרגיש מספיק בנוח ומזהה שאתה רוצה לשמוע את ההצעה שלו, הוא שם אותה על השולחן ומשם יש דחייה על המקום או משא ומתן. עושים בילד־אפ באופן הכי אמריקאי שיש, 'בואו נעשה משהו אסטרטגי יחד'.
"הייתה הצעה שטסנו לקבל בדובאי בדיוק כשהכריזו על נורמליזציה ביחסים, כי זה היה המקום היחיד שישראלים ואמריקאים יכולים להיפגש בו בגלל הקורונה. אין שום קשר בין זה שדובאי היא מקום של בלינג־בלינג לזה שתגיד כן או לא. היו גם הצעות בלונדון לפני הקורונה והאחרונה הייתה באתונה".
ואיך היא הגיעה?
"ההצעה מגיעה כמו מייל רגיל, אין כאן טקס מיוחד. יכול ליפול לך מייל בתיבה או וואטסאפ וזה לא יוצר חגיגיות, התרגשות ולחץ. בעיקר כי אנחנו מנוסים וכבר עברנו את זה. מידרנו את כולם כי תהליך מכירה של חברה זה לא משהו שיכול לצאת ציבורית, לא לעובדים ולא ללקוחות ולא לאף אחד. ולישון בלילה אני ישן תמיד טוב, אין קשר לזה שאני בדיוק חושב על עסקה. אותתנו שאין לנו עניין כבר בפגישה הראשונה".
הסביבה שלכם ניסתה להשפיע עליכם סביב ההצעות שקיבלתם? לנסות לדחוף אתכם כן ללכת על זה?
"בעלי המניות שלנו אמרו הפוך, רצו ללכת אול־אין עד הקצה שאפשר. מן הסתם לרוב האנשים מסביבך אין מושג על ההצעות בכלל כי זה סודי. בתוך הבית להורים ולאישה אתה מספר, במקרה שלי, אשתי זה לא עניין אותה. הכסף לא עושה לה שום דבר".
אפילו לא התלבטת?
"כשהגיעה ההצעה הראשונה בכלל לא מיצמצתי. זה היה מוקדם מדי ונמוך מדי. עם כל הכבוד להצעה של סביבות 500 מיליון דולר, למדתי את הלקח מהחברה הקודמת שלנו (שטילמן מכר חברה בשם ITNavigator, תמורת עשרות מיליוני דולרים, הסכום המדויק חסוי - ט"ג). כשאתה מוכר חברה, זה לא כמו שרואים בטלוויזיה שאתה פותח בקבוקי שמפניה וחי בין מטוסים פרטיים, יאכטות ולא יודע מה".
לא פרק של "מסודרים".
"העולם שלי הפך להיות משעמם אחרי שמכרנו. הייתי בן 33 וגיליתי שהחברה, שהייתה כמו ילד שגידלתי במשך כמה שנים, כבר לא שלי ואני לא קובע שם יותר שום דבר. הפכתי להיות עוד בורג קטן במערכת. זו תחושה קשה והכסף לא מצליח לפצות על זה".
מה, גם לא שני מיליארד?
"לא. זו הרגשה של ריקנות. הייתה לי כבר דירה שקניתי עם משכנתה מאוד גדולה כמה שנים קודם. אז החיים השתדרגו פתאום במכונית יותר טובה ובכמה נכסי נדל"ן. הכנסנו מאות מיליוני דולרים, זה סכום מאוד מהותי, לייף־צ’יינג’ינג לחלוטין בכל הזוויות. בזמנו כולם חשבו שאתה חי בפרק של 'מסודרים', שיום אחרי המכירה אתה קונה פרארי ויוצא לחופשה. אבל במקום זה יש את החיים. אני נשוי, יש לי ילדים, אני קם בבוקר להביא את הילדים לגן ושום דבר לא השתנה. גם לא החברים. זה לא באמת משנה מי שולף במסעדה את כרטיס האשראי בסוף".
אז מה הרגשת אחרי האקזיט ההוא?
"שפתאום אין לי עבודה. נכון, זה שונה אלף אלפי הבדלות מאדם מובטל שאין לו כסף, אבל זה לא כל כך שונה מנטלית. נתקעתי במצב שאני לא יודע מה לעשות. מהעבודה הכי אינטנסיבית שיש, כשאני הכי חד שאפשר, הגעתי למצב שאני אפילו לא יכול להשיט סירת פדלים בירקון. כלום, אתה לא עושה כלום. עובר עוד שבוע ועוד שבועיים, ואתה עושה פחות ופחות. אתה רגיל כל היום לעבוד במאה קילומטר לשעה בהילוך חמישי ופתאום אתה יורד ל־90, ל־80, ל־20, לעשר. פעם היה לוקח לי לקבל החלטות שעה־שעתיים, במקסימום יום, ופתאום זה תהליך שלוקח שבועיים. אתה לא חושב מהר, לא מתרכז יותר מדי, המוח שלך רגיל לא לעשות את זה. לוקח כמה חודשים עד שזה עובר. היום אשתי כבר מעדיפה שלא אעשה שוב אקזיט כי היא זוכרת מה קרה בפעם הקודמת. הפכתי להיות סוג של בן אדם אומלל לשנתיים, עד שהתחלתי משהו חדש".
ובינתיים המשפחה חגגה את הכסף הגדול?
"אף אחד לא התחיל להתנהג בצורה שונה. ציפו שאעבוד פחות. כשהילדים נולדו הייתי עסוק נורא. בלידה של הבת השנייה בדיוק הייתי בתהליך המכירה של החברה, אני לא אשכח את זה לעולם, ואשתי בטח לא, את העסקה של האקזיט סגרתי בחדר לידה. היינו בחדר לידה, קיבלתי טלפון, היא הסתכלה עליי ושאלה אותי, 'מה, אתה הולך עכשיו לענות', ואמרתי, 'תקשיבי אין לי ברירה'. היא אמרה, 'מה אתה משוגע?' יצאתי החוצה מחדר הלידה באמצע וסיימתי את הפרטים האחרונים של המשא ומתן".
אתה מתחרט על האקזיט ההוא?
"כן. מכרנו כי זה היה העיתוי המתאים. אבל מבחינת המחיר לא ידענו לנהל את זה כמו שאנחנו יודעים היום. בדיעבד אני מסתכל על זה ואומר לעצמי, אין מה לרוץ בשביל לפגוש את הכסף. על האקזיט שלא לקחנו השנה, של שניים וחצי מיליארד, ברור שאין לנו כבר שום חרטה, כי אנחנו שווים פי ארבעה מזה (על פי ההערכות, שוויה של 'ראפיד' נע בין שמונה לעשרה מיליארד דולר - ט"ג). אז בשביל מה? אם היינו לוקחים אותו, היינו מפסידים. אז זה לא משהו שאתה צופה מראש, אבל כן ידוע שבתחום שלנו פוטנציאל הצמיחה הוא אינסופי".
אז מה למדת מהסיבוב הקודם?
"שיש הבדל עצום לבין למכור חברה ב־100 מיליון דולר לבין למכור חברה בשניים וחצי מיליארד דולר. אנשים חושבים שעשרה מיליון דולר, או 50 מיליון דולר או 100 מיליון דולר זה אותו הדבר, אבל התשובה היא חד־משמעית לא. יש הבדל מהותי בין הסכומים. קודם כל יש שותף שנקרא מס הכנסה והוא שותף גדול שלוקח 30־33 אחוז מכל מספר. דבר שני, אחרי שאתה מקבל את הכסף, תמיד יש את הדברים הבסיסיים שאתה רוצה לעשות. אתה רוצה לשדרג את הבית, את המכונית, לקנות נכס להשקעה, אז עשרה מיליון דולר שמקבל שותף וכשנשארים לך מהם אחרי מס הכנסה שבעה מיליון, הם המון כסף, אבל כשאתה מסתכל על זה בסוף מבחינת איכות החיים שזה משנה לך - אנשים אולי יחשבו שאני מתנשא - אבל זה לא משנה לך כזה מהותית את החיים. אוקיי, אז תגור בבית יותר יפה ותהיה לך מכונית יותר יפה ובזה זה נגמר".
ואם קיבלת 100 מיליון?
"נשארו לך 70 מיליון דולר אחרי מס הכנסה. ואם קיבלת מיליארד דולר, אז זה כבר ממש סיפור אחר. בעשרה מיליון דולר שמקבל יזם הוא בוודאות יצטרך לעבוד כל החיים. גם עם עשרה מיליון דולר אתה תצטרך לחזור לעבוד כי אתה צריך כסף. החיים הם דבר יקר גם כשאתה לא חי אותם כמו מולטי־מיליונר. מן הסתם אם קיבלת 100 מיליון דולר, ואתה לא אחד מהאנשים שאוהב לעבוד, לא תצטרך יותר. כאן נכנסים החלומות, ולכל אחד יש את החלום שלו. אחד רוצה לקנות קבוצת כדורסל, אחד רוצה לקנות מטוס פרטי, אחד יאכטה. הדברים האלה עולים המון כסף. עשרה מיליון דולר לא יהפכו אותך להיות בעלים של קבוצת כדורגל או כדורסל, אבל אם קיבלת מיליארד דולר, או חצי מיליארד דולר, כנראה שהסיכוי שלך לממש איזה חלום ילדות או לקנות יאכטה הופכים להיות הרבה יותר מציאותיים".
מה החלום שלך?
"החלום שלי זה להיות הבעלים של מכבי תל־אביב בכדורסל".
כמה חברות תצטרך למכור בשביל זה?
"זהו, שאני לא אצטרך למכור אף חברה, זאת בדיוק הנקודה".
תסביר.
"המטרה שלנו היא חד־משמעית להגיע לשווי של 50 מיליארד דולר ואז לצאת לבורסה. אני לא מוכן למכור שום מניה שיש לי ב'ראפיד'. אני לא מאמין שאני יכול לעשות על הכסף תשואה כזאת בשום מקום אחר. אם אני אמכור מניות של 'ראפיד' ואני אתן אותן עכשיו לאיזה בית השקעות לנהל לי את התיק או אקח אותן כדי להשקיע בסטארט־אפ אחר, אני צריך להיות טיפש".
ומה עובר בראש כשאתה רואה חברות שמנפיקות עכשיו?
"כל היום וכל הלילה מתקשרים ומציעים לי כל מיני הצעות להנפקות. זה לא מדגדג לי. אנחנו בונים תוכנית סדורה להגיע לשם בקצב שלנו".
אילו חלומות כבר הגשמת עם הכסף?
"כל מיני מכוניות שרציתי, דברים שקשורים לבית, חופשות שרציתי לעשות".
איזה מכוניות למשל?
"אה, זה כבר לא לעיתון. אשתי תהרוג אותי. אנחנו לא אנשים שאוהבים לנצנץ. לא אוהב להסביר לאנשים מה קניתי ולשים תמונות שלי מחופשה. זה מתאים לילדים בני 20 או לכאלה שהעסק שלהם זה לקדם מוצרים. גם אם לא הייתי בהיי־טק, לעשות שואו־אוף ולזרוק את הדברים שקנית לתוך האינסטגרם, נראה לי מיותר לחיים".
שניים וחצי מיליארד דולר על השולחן הם אולי הצעה קיצונית, אבל רוב היזמים הישראלים מוצאים את עצמם מול הצעות של מאות מיליוני דולרים, ויש כאלה שמסרבים. אסף אייזנשטיין אמר לא לאקזיט של יותר מ־200 מיליון דולר.
"אחת החברות שאנחנו עובדים איתן בארצות־הברית, חברה גדולה מאוד ומוכרת שלא אחשוף את שמה, הזמינה אותנו לפני הקורונה לפגישה עם סמנכ"ל הכספים וסמנכ"ל האסטרטגיה שלה. רק לפי הטייטלים יכולתי לדעת לאן זה הולך, ועדיין אפשר לומר שההצעה עצמה תפסה אותי די בהפתעה".
200 מיליון דולר לא הרשימו אתכם?
"זו הייתה הצעה עסקית מאוד הוגנת, אבל לא היה סכום בעולם שהיה גורם לנו להגיד להם, 'בואו תקנו את החברה'. זו כל כך לא הייתה אופציה שאפילו לא התקשרתי לאשתי באותו הרגע להתייעץ איתה. סיפרתי לה על זה בטלפון בערב כשחזרנו למלון".
אייזנשטיין, שותף מייסד ונשיא חברת "לושה" שפיתחה מוצרי תוכנה שמנגישים דאטה לשיפור תהליכי שיווק ומכירות, מספר שלמרות הסירוב, הדרך להצעה הייתה ארוכה. "אנשים לפעמים חושבים שסטארט־אפ זה משהו שחוקי הפיזיקה לא חלים עליו, מבזבזים ומתעסקים בשטויות, מסתובבים בכנסים, עושים רעש בסושיאל מדיה, משרדים מפוארים. אבל אנחנו בארבע השנים הראשונות לא גייסנו כסף בכלל, התרוממנו מהכסף שהצלחנו לגבות מהלקוחות. ורק אחרי ארבע שנים הגיעה ההצעה. בגלל שלא היו משקיעים, זה אומר שבעלי המניות זה רק השותף שלי ואני".
הרבה כסף לשני אנשים. אז למה לא?
"הקמתי סטארט־אפ לא בשביל ללכת לאקזיט אלא כדי ליצור משהו שלא היה פה קודם. אקזיט זה סוג של מסיבת סיום. בשביל יזמים אמיתיים הכסף הוא כמו שטרות של מונופול ואקזיט זה לקחת את כל החלומות שלך ולסגור אותם, לומר, 'אוקיי, הדבר שעשיתי עד היום הוא חלק מחברה גדולה, עשיתי את שלי והם ייקחו את זה מפה'. בעיניי זה דבר מאוד עצוב. כאילו, רגע, אני עוד לא התחלתי. אף אחד לא יכול לשלם על החלומות שלי. לא בכמה מאות מיליונים ולא במיליארדים. אנשים הרבה פעמים עושים אקזיט לא כי הציעו להם שני שקלים בתמורה לשקל, זה אולי נכון לנדל"ן או לתחומים אחרים. אנשים שמוכרים בהיי־טק הם כאלה שהתעייפו או כאלה שהגיעו למצב שאם לא יגידו 'כן' זה יתהפך עליהם. יש סיפור מוכר בהיי־טק על חברת 'מטהקפה' הישראלית, שהיו מתחרים מאוד רציניים של יוטיוב בתחילת שנות האלפיים והייתה הצעה של גוגל לקנות אותם. עסקה של 800 מיליון דולר שלא יצאה לפועל ובסוף החברה הייתה שווה אפס. זה סיפור מפעם כזה של תחילת ימי הסטארטאפים והוא אולי עדיין יושב בראש של אנשים, שפועלים ממקום של שנאת סיכון. כל האמירות האלה של 'ציפור אחת ביד'".
נראה שבתעשייה של היום כבר די השתחררו מהפחד.
"לפני עשור לא היו חברות ציבוריות כמעט, היו 'צ’ק פוינט', 'אמדוקס' ו'וויקס' והחלומות של האנשים היו מאוד צנועים. כשהתחלתי ב־2010 אנשים היו מוכרים סטארט־אפ ב־100־200 מיליון, המשקיעים היו לוקחים את רוב הכסף, היזם היה לוקח עשרה מיליון הביתה וכולם צועקים 'אקזיט, אקזיט'. ואז 'ווייז' קיבלה מעל מיליארד דולר, שזה היה סכום משוגע ובשנים האחרונות כבר חושבים על הנפקות. חברות רוצות להיות שוות עשרות מיליארדים, להיות פי מאה מהגודל שלהן היום. נפקחו לנו העיניים. עכשיו נראה הרבה יותר אקסלוסיבי וקשה להשגה להיות חלק מהמועדון של חברה ששווה עשרה מיליארד דולר. העשרה מיליארד זה המיליארד החדש. אנשים שמונעים מכסף עושים חמישה, עשרה מיליון ושמים מאחוריהם את הבלגן הזה, אבל אנשים כמו גיל שויד שמונעים מהאתגר, הפוטנציאל הפיננסי שלהם הוא אינסופי. אנחנו לא סובלים שלא עשינו אקזיט, אנחנו נהנים". זה הזמן לציין ש"לושה" שווה היום לפי הערכות מעל מיליארד וחצי דולר.
יזם לא צריך כמה מיליונים בכיס?
"אני חושב שזה יכול לעשות לי יותר נזק מתועלת. פעם יזמים לא היו רואים כסף מההצלחה עד הסוף, היה להם המון סיכון, הם היו מוכרים כי הייתה להם משכנתה ומשכורת שלא חיים איתה מהיד לפה אמנם אבל לא נותנת לך ביטחון כלכלי. היום אני יכול לעשות סקנדרי (סוג יחסית חדש של עסקה שבה עובד בחברה יכול לממש את המניות שלו לפני שהיא נמכרת - ט"ג) לקחת עשרה מיליון הביתה, לחיות ברווחה כלכלית ופחות לרצות למכור. אין לי משכנתה, יש לי מספיק בשביל הילדים ויש לי כל דבר שאני צריך. זה מפנה לי את המוח לחשוב מה באמת אני צריך לעשות כדי לקחת את החברה הזאת הכי רחוק שאפשר".
על מה ביזבזת את הכסף?
"הכסף עדיין בבנק ולא נגעתי בו. אני נוהג בג’יפ טויוטה שיש לי כבר כמה שנים. בארץ גם ככה לא נהוג לקנות פרארי. טסלות רואים, אבל זה כבר אוטו די עממי, זה לא מיליון שקל. הדבר הכי מוגזם שעשיתי היה לקנות בקבוק וויסקי ב־500 שקל וזה לא עשה אותי שמח. אני לא יודע להשתגע. יש לי בת שעולה לכיתה ח’ וילד שעולה לכיתה ו’, אני לא רוצה שהילד שלי יחשוב, 'מה אני צריך להתאמץ ולהקשיב למורה ולבנות עתיד אם כבר יש לי כסף מאבא שלי', לא הייתי רוצה שזה יקרה למשפחה שלי. זה יעשה אותי אומלל".
יש לך חלום חומרי?
"הגשמתי אותו. קניתי מגרש במצפה רמון כדי לבנות שם בית. זה לא מקום יוקרתי, אבל הוא מחובר לטבע והתכנון הוא לעבוד משם חצי שבוע. השלב הבא זה לקדם רילוקיישן של ההיי־טק לדרום, כדי לפזר את העושר מעבר למדינת תל־אביב".
גם אג’נדה מתברר היא סיבה מספיק טובה לוותר על מיליונים. אורן קניאל, מנכ"ל "אפספלייר" שפיתחה יכולות ניתוח ומדידת קמפיינים דיגיטליים, חושב שגם המדינה צריכה לגזור קופון על כל צעד בחברה שלו, ואפילו הרחיק ופירסם בתקשורת את העובדה שהוא מבקש שיפסיקו לפנות אליו בהצעות לאקזיט.
"את יכולה לבדוק באינטרנט, אני כבר משנת 2015 התראיינתי ואמרתי שאנחנו לא מתכוונים למכור את החברה. ברגע שאתה עושה את זה באופן כזה חד־משמעי והחברות מסביבך יודעות והבנקים יודעים, זה כבר עושה את העבודה. ומי שכן דיבר איתנו, אמרנו לו שאותנו זה לא מעניין".
למה לא כזה גורף?
"אם מראש היינו אומרים שנרצה למכור תוך חצי שנה־שנה כנראה שלא היינו משקיעים כל כך בטכנולוגיה כמו שהשקענו, ואולי בסוף גם לא היינו מצליחים להימכר. מה בעצם קורה באקזיט? אתה מוכר את החברה למישהו אחר, וואלה, העשרת את קופתך האישית ואת המשקיעים שלך וזהו. נגיד ווייז שנמכרה ב־1.1 מיליארד דולר. היזמים והמשקיעים עשו כסף, אבל מה יצא למדינת ישראל מזה? בחברה יש אנשים שהמדינה השקיעה בהם בלימודים, בצבא, בתיכון. כל הדבר הזה ובסוף הם מייצרים איזו תוכנה או איזו טכנולוגיה, שאו שהיא משרתת את מדינת ישראל בכל מיני דרכים או שהטכנולוגיה הזאת, במקרה של אקזיט, הולכת לשרת חברה לא ישראלית. תורמים בעצם לחברה שלא נמצאת פה ולא יוצרת תעסוקה פה ולא מצמצמת פערים פה והרווחים שלה לא נצברים פה".
האקזיט של ווייז עיצבן אותך?
"אני ממש לא שופט, כל חברה צריכה לעשות את מה שעושה טוב עבורה. אבל הגעתי למסקנה שמה שעושה אותי מאושר זה השפעה על המעגלים מסביבי. אז אחד חי את החלום כמו אלה בטלוויזיה שעשו אקזיט וחגגו, ויש אותי שנוסע בקיה שהייתה של אבא שלי ויש לנו אותה אולי 16 שנה. גם אין לי שום דירה".
החברה שלך שווה לפי הערכות מעל שני מיליארד דולר, ואין לך דירה?
"אני גר בשכירות. אני חושב שזה משהו גמיש וזה נוח לנו. זהו. עד לפני כמה שנים גם לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות שום דבר, כן?"
למה בעצם?
"לא היה לי מספיק כסף. היום אני יכול להרשות לעצמי אבל אני חושב שהמחירים של הנדל"ן יקרים מדי".
מה לגבי הנפקה?
"אנחנו מחכים לזמן המתאים. עבדתי לפני בחברה שעשתה הנפקה ב־2007, היה אז חודש מדהים של חגיגות, הופעה של משינה ואופוריה כללית. אבל אז הגיע היום שאחרי והחברה מאוד משתנה. אני יכול להגיד חד־משמעית שזה תחילת הסוף של החברה".
ויש עוד כמה דברים שיכולים לקרות לחברה רגע לפני שפותחים שמפניות. "כשמחליטים ללכת על אקזיט אתה במתח נוראי־נוראי־נוראי, כי אם העסקה במקרה לא תיסגר, אתה בבעיה", מספר לנו המנכ"ל של "ורביט", תום ליבנה, שסירב לאקזיט של 100 מיליון דולר. "הרבה מתשומת הלב שלך כמנכ"ל מוקדשת לעסקה מרגע שאתה אומר 'כן', אתה חושב שעוד רגע תראה את הכסף ותעזוב אז אתה חוגג, אבל יכול להיות שהכל יתפוצץ לך מול הפנים. זאת מכה שקשה מאוד לקום ממנה, כי פתאום אין כסף בכלל, אם בנית על זה שיהיה אקזיט ולא גייסת. רק אתמול קראתי פוסט של רן הר נבו, מנכ"ל 'הומיז' שהאקזיט שלו היה סגור, בדקה ה־95 העסקה התפוצצה ובגלל זה הוא סוגר את החברה. כל שנה מאז שהקמנו את החברה ב־2017 קיבלנו הצעה חדשה לאקזיט, וכל פעם היו חסרים כמה עשרות מיליוני דולרים to make it happen".
אז ביקשת עוד?
"אמרתי להם, 'חשבנו ובמחיר הזה לא נמכור, אם הם (לא רוצה לחשוף מי זה 'הם', אבל מספר שאלו יכולות להיות פלטפורמות טכנולוגיות כמו גוגל, מיקרוסופט, אמזון - ט"ג) רוצים להציע מחיר גבוה יותר נוכל לדבר על זה ברצינות. תוסיפו לזה עוד 30־40 אחוז ונדבר'. אבל בפועל זה לא באמת נפל על כסף. אף פעם לא הרגשתי מאה אחוז שלם עם למכור. הייתי אומר לעצמי, 'אם הם נותנים לך את המחיר שאתה רוצה, תסכים?'"
איך הגיבו לזה המשקיעים? בבית?
"כינסתי את הדירקטוריון שלי והסברתי להם מה ההצעה שקיבלנו, והם שאלו אותי, 'מה אתה מייעץ כאן?' בכל הפעמים אמרתי שאני חושב שזה לא כדאי, ויש קוד לא כתוב כזה שהמשקיעים אף פעם לא ילכו נגד היזמים. לאשתי אמרתי שזה לא הדבר הנכון לדעתי ושאני לא רוצה שהכסף יסנוור אותי בשום צורה, והיא אמרה לי, 'אני מאחוריך'. לא התערבה".
לא מציקה לך העובדה שוויתרת על האפשרות להיות עכשיו איש עשיר מאוד?
"יש רגע שאתה אומר לעצמך, בוא’נה מה אני צריך את זה? בוא ניקח את הסכום שהוא life changing event ונטייל עם זה. מה אני צריך לילות בלי שינה? מה יהיה לי רע בחיים? ואז עשיתי את ההחלטה הכי לא רציונלית, ויתרתי על עשרות מיליוני דולרים. כשהפכתי להיות יזם מעורך דין, אבא שלי, שגם הוא עורך דין, הרגיש שחרב עליו עולמו. היום נראה לי שהוא גאה בי. את כל מה שאנחנו צריכים יש לנו. בית מהמם, הפכתי לאבא לפני חודש. החלום אולי הוא להוריד את ה־20 קילו שעליתי ב'ורביט', בזה הכסף לא ממש עוזר. קניתי לי טסלה נחמדה, קניתי לי אפל ווטש, קניתי לי אייפון, קניתי לי ג’ינס. זהו".
היום אתם שווים לפי הערכות מעל מיליארד. אם יבואו גוגל עם הצעה לשני מיליארד? איפה הגבול?
"זה לא מעניין אותי כי אני מאמין שאנחנו יכולים להגיע לשווי של 20 מיליארד. בסוף אני אחראי על מאות מיליוני דולרים ברמה האישית, אפילו מיליארדים. לא אני, לא הילדים שלי ולא הנכדים שלי בחיים לא יצליחו לבזבז את זה. זאת אחריות כבדה איך משתמשים בכסף הזה ומה עושים איתו. צריך ממש שלא להסתנוור ולעשות החלטות נכונות. קבוצת ספורט למשל, אני לא אקנה, למרות שאני אוהד שרוף של מכבי חיפה. זה עסק לא רווחי. מי שיש לו את הדימוי של ‘מסודרים’ לא מכיר את המציאות, להיות יזם זה עבודה הכי קשה והכי כפוית טובה שיש. זה אפילו ברמה של פיצול אישיות. מצד אחד למשקיעים אתה צריך לספר כמה החברה מדהימה ואיך צומחים וכמה הכל מדהים ואיזה שווה להשקיע פה ומצד שני אין סטארט־אפ שאין לו בעיות. ההוא מתפטר, וההוא עזב, וההוא לא טוב לו, והלקוח הזה רוצה לעזוב ופה לא הגעת ליעדים. כל היום יש לך בעיות. אז כן, אתה צריך איכשהו להיות שני אנשים שונים באותו זמן, אחד בפני המשקיעים ואחד בתוך החברה. אני עובד מאוד קשה, רואה הרבה פחות את החברים, את המשפחה, אין כזה דבר באמת חופשה כי אני תמיד במיילים. יש הרבה לילות שאני לא ישן, נכנס לכל מיני, לא אגיד חרדות, אבל למחשבות ולדאגות של מה יהיה. אתה לא משקיע בעצמך".
ולמרות זאת, אתה בטוח שעשית את ההחלטה הנכונה?
"לא מזמן גייסנו 157 מיליון דולר וזה נראה שה'סקיי איז דה לימיט'. היום כבר צוחקים על זה, בקטע של 'זוכר שהייתה לנו פעם הצעה בשווי הזה?' יש חברה אחרת שדיברה איתי על אקזיט והיום אנחנו מדברים על לקנות אותה, בטווח של שנה וחצי. אף אחד לא הבטיח לי ש'ורביט' תהיה יוניקורן, וגם עכשיו, יכולה להיות יותר תחרות ודברים יכולים להשתנות ולגרום לזה שנתקשה להנפיק".
כל התמונות של החגיגות עם הפעמון בנאסד"ק, עושות חשק להנפקה?
"אין ספק שכן. חמישה חברים שלי היו בהנפקה של 'איירון סורס' וכתבו לי, 'אני מקווה תוך שנה להיות איתך פה גם'. אין ספק שזה עושה חשק. כשגם אחרי ההנפקה ברור לי שאני תמיד אמשיך לחברה הבאה. אין דרך אחרת. אם אהיה בים כל היום אני אשתגע".
