רפי קישון, וטרינר ובנו של הסאטיריקן אפרים קישון, היה בטוח שהסאטירה של אביו נגד שלטון הפקידים היה נכון לשנות ה־50 וה־60, אבל בנו של כותב ''תעלת בלאומילך'', וטרינר ידוע בפני עצמו, חווה את עודף הרגולציה וחוסר ההיגיון שלה על בשרו כשרצה לפרסם את שירותיו. מתברר שעל פי סעיף 1, 2א' בתקנות הרופאים הווטרינרים, אסור לווטרינר לפרסם את עצמו תוך "שימוש בשם, כינוי, תמונה או תצלום של בעלי חיים מפורסמים המקבלים או נחזים כמקבלים שירותיו של רופא וטרינר". במילים אחרות: קישון לא יכול להשתמש בתמונה של סימבה מלך האריות או קרמיט הצפרדע בפרסומת לעצמו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"למשרד החקלאות יש כל מיני תקנות לגבי וטרינרים שהמטרה היא ליצור תחרות הוגנת ופרסום הוגן, אבל משום מה הם לא מרשים להשתמש בתמונות של בעלי חיים מפורסמים או דמויות של חיות. זאת אומרת אי־אפשר לשים תמונה של סימבה כי הציבור אולי יחשוב שאני אישית טיפלתי בסימבה ויש פה הטעיה של הציבור. הבסיס אולי הוא טוב, אבל איך שהוא בסוף זה יוצא מגוחך", אומר קישון שמדי יום נזכר ב''תעלת בלאומילך'', סרטו של אביו שיצא ב־1969 ומזוהה עד היום כסמל של הביורוקרטיה הישראלית המופרכת והלא־הגיונית. מתברר שהסאטירה על הביורוקרטיה הממשלתית ועודף הרגולציה, שאינה תורמת לאיכות החיים במדינת ישראל, עדיין רלוונטית גם 52 שנה אחרי שהסרט יצא.
מי שהחליט לאסוף את סיפורי החלמאות הביורוקרטיים האלה הם צוות מיזם "שולה המוקשים", ארגון חשיבה שמטרתו טיוב הרגולציה בישראל. חברי הצוות הם ברק הרשקוביץ, אורי עקביה ועידן ארץ, שביקשו מבעלי עסקים לספר להם על הרגולציות ההזויות ביותר המקשות עליהם להצליח ומכבידות על המשק. אל הארגון הגיעו מאות פניות, כל אחת מופרכת יותר מקודמתה ובארגון החליטו להעניק את פרס בלאומילך לרגולציה ההזויה ביותר. מבין עשרות פניות בחרו שם כמה נבחרות, הדוגמאות לפניכם.
אחת התקנות המוזרות שבהן נתקלה יערה קלמנוביץ', בעלת מפעל השוקולד "יער הקקאו" בתלפיות בירושלים, הגיעה ממשרד הבריאות שמחייב יצרנים קטנים להתקין שירותי גברים בנפרד ושירותי נשים בנפרד - גם אם בעסק עובדים רק גברים, רק נשים, או אפילו זוג נשוי. על פי הכתוב בתקנות, בעסק המארח פחות מ־30 אורחים מותר להתקין תא שירותים אחד המשותף לגברים ולנשים, אך פקידי משרד הבריאות נתלים במשפט "למעט מסעדות ובתי קפה שבהם חייבים להימצא שירותים נפרדים לגברים ולנשים", ומשום מה מחייבים כל יצרן מזון קטן בתקנות שנועדו בכלל למסעדות ובתי קפה. הדרישות גוררות עלויות שיפוץ ונדל"ן ומכבידות במיוחד על עסקים קטנים, מה שכמובן מגולגל לצרכנים.
"הקמנו את המפעל לפני שש שנים וידענו שיש דרישות מחמירות, אבל היינו חייבים רישיון יצרן ובשום שלב לא הבנו בדיוק מה אנחנו חייבים. יש אינסוף דרישות שלא שייכות לכלום. לא משנה שעובדות אצלנו רק נשים, אנחנו חייבים תאי שירותים נפרדים לגברים, אבל זה רק סמלי. היו כל מיני תקנים בקשר לצינורות המים למרות ומערכת זרימה חוזרת שלא היה לנו מושג מה זה אומר ואיך זה קשור אלינו, כי אין לנו צינורות מים במפעל. חוץ מזה חויבנו בחדר שטיפת כלים ואם אתה רוצה פטור מזה, כי אתה לא משתמש במים, אתה צריך עשרות טפסים וחתימת הרשות המקומית ואתה מתייאש מראש ומשלם למאכער הנכון כדי שיאשרו לך את זה".
4 צפייה בגלריה
''זה חוקים דרקוניים ואם אין לך 10 מיליון שקל בכיס, אתה לא יכול לעמוד בדרישות''. יערה קלמנוביץ'
(צילום: יואב דודקביץ)
עוד תקנה מוזרה קיבלה קלמנוביץ' בנוגע לפרליני השוקולד שהיא מייצרת. "ביקשו שנחלק את המפעל להמון חלקים קטנטנים כי אסור לחומר גלם לפגוש את המוצר המוגמר כדי שלא יזהם אותו. זה מגוחך כי לא מפעל ייצור בשר. זה לא שפרה פוגשת את הסטייק. הרגולציה פשוט לא מתאימה פה. ולמרות שעשינו את כל מה שהם מבקשים, השקענו מאות אלפי שקלים - אמרו שזה לא מתאים. זה חוקים דרקוניים ואם אין לך 10 מיליון שקל בכיס, אתה לא יכול לעמוד בדרישות שלהם וזה אבסורד. אני שונאת את זה ובא לי לסגור את המפעל. אני מעסיקה 22 עובדים ואמרתי לפקיד של משרד הבריאות - זה 22 עובדים שהולכים להיות רעבים בגלל שהמחסן לא מוגדר נכון. כמה זה אבסורד? בן זוגי רופא ואנחנו תמיד צוחקים על זה שהוא יכול לא לצאת מבית החולים שעות וזה ממש מסכן חיים אם הוא לא ערני אחרי כל כך הרבה שעות עבודה ולא אכפת לאף אחד, אבל אם במפעל שלי אין פח אשפה מתאים - זה לטענתם פוגע בבריאות הציבור".
היזם עמית דיין נתקל בביורוקרטיהבדרישה שקיבל מהרשות הארצית לכבאות והצלה. בניין חדש שנדרש להרכיב מערכת ספרינקלרים, להסיר אותה ואז להקים אחת חדשה לעסקים בתוך הבניין. כן, נראה שאי־אפשר לקפוץ שני שלבים ישירות וחייבים לעשות את כל הדרך כדי לקבל אישור.
"כל בניין משרדים חדש מחויב להקים מערכת ספרינקלרים לכיבוי אש לרמת מעטפת הבניין על מנת לקבל אישור אכלוס. אבל לאחר קבלת האישור, נכנסים שוכרים המעוניינים להקים בבניין משרדים או עסקים אחרים. העסקים והמשרדים החדשים נאלצים במקרים רבים לפרק את מערכות הכיבוי שהתקין הקבלן עבור הבניין ולהקים מערכות ספרינקלרים חדשות לחלוטין לפי דרישות נפרדות למשרדים ולעסקים, למרות שהמבנה עצמו לא השתנה, אלא רק השימוש בו. העלות המיותרת מתגלגלת כמובן לצרכנים", אומר דיין.
גם אתם רוצים לפתוח מסעדה? אם התשובה היא כן, אין ספק שתיתקלו במהלך הדרך המייגעת ב"מפרט אחיד לפריט 2.4 ג' בית אוכל - מקום הכנה או הגשה של מזון לצריכה במקום או מחוצה לו", המכיל הנחיות לגבי אינספור פריטים ונוהלי עבודה ביצור המזון. בין השאר המפרט יתאר את גובה תקרה שמחייב, רוחב כיור רחיצת הכלים, והוראות מדויקות כיצד רוחצים ידיים. כן, התקנות מכילות הוראות כיצד רוחצים ידיים.
מדובר אכן בפעולה חשובה לשמירה על היגיינה ועל בריאות הציבור, אך קשה להבין איזה טעם ראה המחוקק לנסח את פרטיה בתור תקנות מחייבות, ומה חושבים לעצמם גורמי האכיפה, שאמורים לאכוף חוק זה על כל אדם העובד בתעשיית המזון, בכל מקום בארץ, בכל פעם בה הוא שוטף את ידיו. מי אמר שלהיות בעל מסעדה זה עסק פשוט?
רשות המסים ומכון התקנים מרכזים מאמצים כנים להגן על הצרכנים בישראל ממוצרים פגומים ומסוכנים, אבל תוך כדי כך ממררים את חייהם של היבואנים ומיקרים את מוצרי הצריכה שעל המדף. כך למשל, שמעון הנינג, בעל חנות צעצועים מחיפה, הזמין מריצה המיוצרת בגרמניה, כזו שלא רק שיש לה תקן אירופי – אלא אפשר לקנות אותה באמזון ב־220 שקל כולל משלוח. הוא תיכנן למכור אותה במחיר זול מאמזון, אבל אז גילה מה נדרש ממנו: עמלת שורה במערכת "מסלול", מינימום שלוש שורות, עמלת בדיקת תעודה, עמלת זיהוי ונטילה - כל זה בהנחה שהכל תקין ואין בעיות. עלות הבדיקות הנדרשות העלתה את המחיר ב־50%, כך שהוא הפך את המריצה ליקרה מאשר באמזון.
4 צפייה בגלריה
''היום כל אחד יכול להזמין מה שהוא רוצה, ולכן הרגולציה הזו היא חסרת משמעות''
(צילום: Shutterstock)
"במצב כזה", אומר הנינג, "הצרכן הסופי יזמין באינטרנט ויפרנס חברה מחו"ל במקום עסק קטן מקומי. היום כל אחד יכול להזמין מה שהוא רוצה, ולכן הרגולציה הזו היא חסרת משמעות. למה שהכסף לא יישאר בארץ? אני יכול להגיע למחיר של עלי אקספרס אם יורידו לי את מכון התקנים. אני לא מצליח להבין למה התקן הגרמני, האנגלי או האמריקאי לא מספיק טוב לארץ".
אחת התקנות הכי מוזרות היא זו שמתייחסת לגפילטע פיש. כן, בספר התקנות הישראלי קיימות "תקנות בריאות הציבור מזון דגים טחונים, מוצריהם, עיבודם ושיווקם" (תשמ"ו-1985), עליהן חתום שר הבריאות דאז, רא"ל במיל' מוטה גור. תקנות שקובעות בפירוט ובפרטי פרטים אילו מוצרי דג טחון מותר לייצר, למכור ולהחזיק. במילים אחרות, תקן ישראלי לגפילטע פיש.
התקנות מגדירות דרישות רבות, למשל שגפילטע תקני יוכן מסוג אחד של דג, אסור לערבב. משקל האריזה יהיה 250, 500 או 1,000 גרם בלבד. משקל אחר מצריך אישור ממשלתי בכתב. מכיון שמיוצרים ונמכרים בישראל מוצרי דג טחון שאינם עומדים בתקן, נראה שהתקנות נאכפות רק כלפי יבואנים, כלומר התקן אינו מונע מכירת דגים פיראטיים במשקל בלתי חוקי, אלא מונע תחרות חופשית בין יצרנים. "מחקר משפחתי מעמיק מגלה שסבתא של אחד מחברי מיזם "שולה המוקשים" נהגה להכין גפילטע פיש פיראטי, האסור על פי החוק הישראלי. נראה אם כן, ששר הבריאות מוטה גור הצליח לשחרר את העיר העתיקה, אך לא הצליח לשחרר את סבתא ולתת לה להכין גפילטע פיש כפי שרק היא יודעת", אמר ברק הרשקוביץ, ממייסדי ומובילי המיזם.
לדבריו רגולציה היא דבר חשוב. היא נועדה לשמור על שלום הציבור וביטחונו. אבל בישראל התנפחה הרגולציה לממדים מופרכים והיא מהווה נטל כבד על הצמיחה. "במקרים רבים, פקח או פקיד במשרד ממשלתי פשוט קובעים נהלים בלי לבדוק את ההשלכות הכלכליות שלהם, בלי לבדוק את מידת נחיצותם ובלי לבדוק אם הם סטנדרט מקובל בעולם המערבי. אנחנו 'תקועים' עם טלאים־טלאים של תקנות ונהלים מיותרים, מיושנים ולא הגיוניים מבלי שאפשר יהיה לבטל אותם".
4 צפייה בגלריה
''מוטה גור הצליח לשחרר את העיר העתיקה, אך לא הצליח לשחרר את סבתא''. ברק הרשקוביץ
(צילום: נדב אריאל)
"במסגרת 'שולה המוקשים' אנחנו חוקרים שני דברים", מספר אורי עקביה, חוקר וממובילי המיזם, "ראשית, מה גודל הנטל הרגולטורי שכל ענף סובל ממנו, כלומר כמה זמן וכמה כסף משקיע למשל בעל מסעדה או יבואן על מילוי טפסים, המתנה לתגובה מהרשויות או רכישה לא הכרחית של ציוד יקר. שנית, אילו כללים חלים במדינות מובילות בעולם מהן אנחנו יכולים ללמוד כמו סינגפור, קנדה או אוסטרליה. חיוני שמדינת ישראל תיישם את ההמלצות שלנו והמלצות של גופים אחרים, תוריד את הנטל הביורוקרטי והרגולטורי המיותר ותאפשר לשווקים להמריא".
על פי הערכות שונות, פוטנציאל ההשפעה הכללית של שיפור הרגולציה בישראל על התוצר, עומד על כ-100-58 מיליארדי שקלים. ארגון ה־OECD העריך כי שיפור הרגולציה בישראל אפילו רק לממוצע ה־OECD, יעלה את התוצר לנפש בכ-75% תוך 5 שנים. לרגולציה תפקיד חשוב בשמירה על בריאות הציבור, ביטחונו, שלומו ורכושו; בהגנה על צרכנים ומשקיעים; בצמצום פערים חברתיים ועוד. אבל רגולציה יכולה גם להכביד, ועודף רגולציה עלול להטיל עלויות על המשק ולפגוע בעסקים קטנים ובינוניים המתקשים לפלס את דרכם בסבך התקנות ובכך גם לפגוע בצמיחה ולהביא לעלייה ביוקר המחיה.
כחלק מחוק ההסדרים שעבר בממשלה, הוחלט לפעול למיסוד תשתיות ארוכות טווח לרגולציה חכמה במדינת ישראל ,ולהקים רשות רגולציה שתוכל לפקח על המערכת הרגולטורית, לבחון את האפקטיביות של התקנות במטרה לבדוק אם המטרות שלשמן נקבעו עדיין רלבנטיות. בנוסף, תוטל חובה לפרסום של כלל הרגולציה במרשם רגולציה ממשלתי אחד במקום הפיזור וחוסר הבהירות הקיים היום, ומוצע גם להקים צוות שיגבש את אופן הפעולה ליצירת ממשק תומך נוסף, כך שיהיה נגיש לציבור בצורה שקופה וברורה, ויוודא שהמידע יונגש למפוקחים מנקודת מבטם, כך שאדם המעוניין להקים עסק או לבצע כל פעולה שדורשת אישורים רגולטוריים יוכל לדעת מהם חובותיו הרגולטוריות. האם זה אכן יקרה והאם זה ימנע בעתיד תקנות הזויות שרק מכבידות על העסקים הקטנים? עוד מוקדם לדעת.
