כשהייתה בת 42, באולם מאולתר בפיניקס, אריזונה, מצאה את עצמה רעיה שטראוס, שהחזיקה חצי ממניות חברת המזון שטראוס, מתפרקת בבכי בפני 500 אנשים זרים. זה היה כנס של אנשי תנועת 'הלהבה הפנימית' ('פיזיקל אימורטליטי'), שהאמינו בחיי נצח, והיא הייתה מתומכותיה הראשונות בישראל, אז עוד בלי שידעו. "היא סיפרה איך בכנס אנשים דיברו ופתאום היא התחילה לקבל טלטלה בגוף, משהו בזה נגע בה והיא התחילה לבכות", מספר היום הבן הצעיר שלה, רני מדין, יוצר סרטים. "ג'ים, אחד ממובילי התנועה ניגש אליה, ראה שהיא בוכה ואמר לה 'תדברי'. היא לא רצתה לדבר במצב הזה ואיכשהו היא נעתרה ובכתה מול כולם. בהתחלה הם הבהילו אותה, האמריקאים עם הדיבור המיסיונרי שאמרו כל הזמן 'הללויה', אבל אז היא מספרת שחוותה פתאום רגע של שחרור והתמסרות. ומה שאירוני הוא שמול כמה אנשים בישראל היא לא הצליחה לבכות".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
מה זאת אומרת?
"כמה חודשים לפני כן, אמא ובן הזוג שלה הלכו לסדנת 'ריברסינג' ביגור, לידה מחדש באמצעות נשימות. היא ראתה שם אנשים מתחילים לבכות ולצרוח וזה נורא הבהיל אותה. אתה שוכב, חושב על דברים ובוכה רק מהנשימות. אבל אמא הרגישה שהיא מתביישת להתפרק מול אחרים, אז היא נסעה לסדנה פרטית באנגליה לעשות שם את הקורס. אבל נראה שרק באריזונה היא הסכימה שיראו אותה מתפרקת".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
המקום שבו לא מכירים אותה כ"שטראוס".
"זה היה מקום שפתאום לא מתייחסים אליה בו כאל עשירה, אלא כאל רעיה. כולם היו שם בסך הכל בני אדם".
ושם היא לא "המוזרה", כמו שהייתה בארץ כשגילו שהיא חלק מתנועת חיי נצח.
"נכון. אני, 20 שנה אחרי שעזבתי את הקבוצה, כל פעם שהזכירו לי את זה קצת התביישתי. הייתי אומר, 'אוי, כן, הייתי פעם באיזה משהו של מוזרים'. התייחסתי לאירוע הזה כאל פדיחה. כשהתחלתי לעשות את הסרט על ה’אנשים ללא גבולות' (שמה החדש של התנועה ‑ ט"ג) פתאום חשבתי, ‘זו לא כזאת פדיחה, הם מדברים די לעניין. ולא היית כזה מטומטם בגיל 20 כמו שחשבת שהיית’. הם הקדימו את זמנם. הבנתי פתאום למה התאהבתי בהם”.
אבל היא הבינה שלהזדהות עם דבר כזה יכול להגיע עם דימוי של קוקו.
“זאת הייתה רק סטיגמה. היא מספרת כל הזמן איך מיכאל (שטראוס, האח הגדול שכיהן כיו”ר חברת שטראוס והלך לעולמו באוקטובר האחרון בגיל 86 - ט”ג) קיבל אותה. הוא לא היה בן אדם סטנדרטי, לא פחד מדברים כאלה, והייתה לו אינטואיציה חזקה. הוא היה צוחק עליה, ‘את והמוזרים שלך’, אבל באהבה. הוא ידע שהיא במקום טוב ולא בסכנה שם. החברוּת שלה בתנועת 'הלהבה הנצחית' היא פרק בחיים שהיא אוהבת, אני אף פעם לא ראיתי את אמא שלי כל כך מחוברת לעצמה כמו שהיא הייתה על הבמה במפגשים”.
רני מדין (53) הוא כנראה האדם היחיד שיכול לספר מה קורה במשפחת שטראוס, מפי השטראוסים עצמם. משפחתו, מאצולות הממון הדומיננטיות בישראל, שהפכה מזוג עולים יקים מנהריה עם רפת וכישרון בישול לקבוצה עם שווי שוק של כעשרה מיליארד שקל, תמיד העדיפה להרוויח יותר ולדבר פחות. בת דודו, עופרה שטראוס, היו”ר המוצלחת של הקבוצה, אפילו על עסקי הגבינה הלבנה בקושי מתראיינת. גם אחרי השנה הקשה שעברו, עם פטירתו באוקטובר האחרון של מיכאל שטראוס, מי שהפך את הרפת לעסק משגשג והיה פנים מוכרות באליטה העסקית בישראל, הם מעדיפים לשמור על האבל רחוק מהעיתונים, וגם את ענייני הצוואה שסוקרו בסקרנות מובנת. מי שהיה פוגש את מדין בלי להכיר אותו, לא היה מהמר שיש לו קשר לכל זה. הוא גר בדירה בקומה רביעית בלי מעלית במרכז תל־אביב, מכוסה בקעקועים בהשראת ה’ברנינג מן’, חי כבר 30 שנה מחוץ לארון, רווק ויוצר סרטים במקצועו. שנים עבד כעוזר מפיק ומפיק בפועל, בין היתר ב’מעגל של דן שילון’.
אבל גם הוא יודע שהמשפחה שלו היא מקור בלתי נדלה לסיפורים. בסרט הראשון, שיצא לפני שש שנים, סיפר על הגירושים של ההורים שלו בגלל בגידה של אביו עם החברה הטובה של אמא. “אבא בגד ועזב את הבית כשהייתי בן עשר ואני הזדהיתי עם הגרסה של אמא כל השנים, שהוא היה הלא־בסדר. אחרי שהוא נפטר דיברתי עם הרבה אנשים כדי להבין מה עבר עליו. הזמנתי את אמא שהתראיינה לראות את הסרט לפני שהוא יצא והיא אמרה, ‘אני לא רוצה לראות, אני מפחדת שאני אגיד לך לשנות דברים וזה יהרוס לך את היצירה שלך’”.
אצילי.
“כן, אבל אז היא ישבה באולם הגדול בדוקאביב, ראתה בפעם הראשונה עם כולם את סיפור חייה ולקחה את זה קשה. ישבתי מאחוריה ואני זוכר שאני רואה דרך הגב שלה שקשה לה, שהיא מתכווצת. נשארתי עם התחושה שעשיתי עוול לאמא שלי. זה פתאום להבין שגם לאבא שלי היו קשיים להיות במשפחת שטראוס. רק אחרי שנה היא באה ואמרה לי, ‘אתה עשית לי טובה, עשית לי טיפול. עד שראיתי את הסרט לא הבנתי שעדיין יש לי כעס עליו ואחרי הסרט הוא עבר’. הסרט המשיך לחיות בווי־או־די של yes, היא קיבלה כל הזמן תגובות והבינה שדווקא זה שהיא נחשפה במערומיה, כאישה הנבגדת, עשה לה טוב”.
חשיפה שהיא כמה רמות מעל זו שמוכנים לה במשפחה שלכם.
“לא אוהבים אצלנו להתראיין אבל לא הייתה איזו החלטה משותפת שלקחנו כולנו. לא הייתי הולך לאיזה ‘מחוברים’, אבל מצאתי את הדרך לספר על החוויה שלי במשפחה שלנו. עסק משפחתי הוא קצת כמו צוות. אתה לא באמת עוזב את הקן כשאתה גדל אלא ממשיך לעבוד עם המשפחה שלך. אני אמרתי מההתחלה שאני לא נכנס. הייתי ילד שחקן, והיה ברור שאני לא הולך לכיוון של העסקים, אבל כן גדלתי והתבגרתי בתחושה של יחד. אני יכול הרבה פעמים למצוא שפה משותפת עם קיבוצניקים, למרות שהרקע הכלכלי הוא שונה לחלוטין. משהו במבנה החיים הזה שיש מטרה משותפת שגדולה יותר ממך. הייתה לכולנו מודעות כל הזמן ש'שטראוס' במקום הראשון וחשוב להתנהג בסדר כל הזמן, כי השם גדול מאיתנו”.
הוא עצמו היה יכול לבחור אם לחשוף את הרקע המשפחתי או לא. “השם של אמא שלי הוא שטראוס וגם של הבני דודים שלי. הם לא יכולים להתחבא. לי היו הרבה שנים ששיחקתי עם זה. כשאמא התחתנה מחדש עברתי איתה ועם בעלה לנתניה, ושם בתיכון בנתניה לא סיפרתי לאנשים שאני קשור לשטראוס. אמרתי לעצמי, בוא נעשה ניסוי ונראה מה יקרה. אם הם עדיין יהיו נחמדים אליי, כי בנהריה הילדים ידעו כולם שהמפעל שההורים שלהם עובדים בו הוא של המשפחה שלי. אבל זה הוכיח לי שאף אחד לא באמת מתרגש”.
מה שכן ריגש אנשים מסביבם היה ההצטרפות של רעיה שטראוס (81) בשנות ה־80 לתנועה אמריקאית המאמינה בחיי נצח, עם שלושה גורואים מאריזונה שחיו בשלישייה בתקופה שעוד לא ידעו לקרוא לזה פוליאמוריה. הגורואים היו זוג סטרייטי נשוי עם ילדים, כשיום אחד הגבר סיפר לאשתו שהוא התאהב בגבר אחר והיא הסכימה להכניס גם אותו לזוגיות שלהם. 30 שנה הם חיו יחד, יפים, שריריים, בני 50 אבל נראים עשור וחצי פחות מגילם, כמעט על־אנושיים, כאילו מצאו שיקוי לנעורים ועכשיו מציעים שלוק ממנו לכולם. “בשנות ה־80 התחיל להתחזק הניו־אייג’, היו פה פתאום סדנאות לנשימה מעגלית, ליוגה, כל מיני דברים הוליסטיים שהגיעו מהמזרח. התנועה הזאת הגיעה לארץ בדיוק כשהרעב לאלטרנטיבה היה בשיא. בשביל אמא שלי, שהייתה אחרי גירושים קשים, זאת הייתה נקודת פריצה. אחרי הרבה שנים שהיא גידלה אותנו ולאבא שלי היה חשוב שהיא תגיש את האוכל ולא העוזרת, היא התגרשה, מצאה זוגיות חדשה, עשתה תואר ראשון והתחילה לעבוד ב’שטראוס’”.
בתנועה האמינו באמת שהם יכולים לחיות עד אינסוף?
"הם דיברו על חיי נצח עכשיו. שאם בכל רגע אחיה במלוא העוצמה ואקיף את עצמי באנשים שחושבים כמוני, כדי שיזכירו לי במקרה שאני מתעייף או שוכח, יהיה לזה כוח אנרגטי. וכל הרגעים האלה שאני אחיה במלוא העוצמה, יצטברו לשנים נוספות. האמנו שאנחנו לוקחים חלק באיזה ניסוי חברתי. כמו שאתה נכנס לחדר של אנשים מדוכאים, זה מידבק. אם העולם כל כך מוקף במוות, אנחנו נעשה מפגשים של שמחה, שלוש שעות שחוגגים בהן את החיים. אני זוכר איך הייתי יוצא טעון בשמחת חיים. היה לי קשה להירדם מרוב אדרנלין. היו שם הופעות וריקודים ואנשים בכו וצחקו ושיתפו. בישראל זה תפס מאוד חזק”.
כמה ישראלים לקחו חלק בזה בשיא?
“300־400 איש היו מגיעים לפגישות בתחילת שנות ה־90. נטו להגיד שזה של עשירים כי רעיה הייתה שם, אבל היו אנשים מכל המקצועות, אנשי קבע, מורים, פסיכולוגים, אנשי תקשורת, מעצבי אופנה. הכל. לא היינו עשירים משועממים, רק אנשים עם רגליים על הקרקע שרוצים לנהל את החיים והגורל שלהם”.
איך זה צבר תאוצה ככה?
"מפה לאוזן. זאת הייתה תחושה של שבט, אמהות הביאו את הילדים שלהן, כמו שאמא שלי הביאה אותי. ובגלל שזה נמשך 12 שנים, היו ילדים שגדלו בתנועה. בהתחלה היינו נפגשים ברמת אביב, במרתף של בית אבות. מצחיק, לא? היו מפגשים פעמיים בשבוע, פעם בחודש עושים סוף שבוע באכסניה ופעם בשנה טסים לכנס באריזונה. אוסטרלים, גרמנים ואיטלקים היו עוברים בין הקבוצות ובאים לכינוסים, אנשים מכל מקום שמדברים על איך לחיות”.
איך נראו המפגשים?
“פגישה הייתה מתחילה באיזו הופעה, מישהו ששר או רוקד מהנשמה. הכל ספונטני, יש רק מנחים שקובעים מי יעלה על הבמה אחרי מי. ככה המפגש מתגלגל, יכולה לעלות מישהי בשביל לספר לכולם איך היא באה עצובה למפגש כי היא רבה עם בעלה. ובעלה נמצא שם, וכשהיא מסיימת הוא עולה לבמה ומספר איך הוא הרגיש. זה עוזר לא להיתקע בכעס, לשחרר ולהמשיך. והכל באימפרוביזציה, אז כל מפגש נראה אחרת לגמרי. בכל מקרה זה היה מאוד סוער”.
שטראוס הגיעה לשם בעקבות בן הזוג שלה שמואל בן דרור, אותו הכירה כשהיה מנהל מפעל לבוטנים המצופים ‘מאני־מוטו’ שנקנה על ידי עלית. מהר מאוד היא רצתה את זה יותר ממנו וצירפה גם את ילדיה. מדין עצמו היה חלק מהקבוצה מגיל 20 עד 32 ואפילו הנחה מפגשים. “היינו בערך 20 איש מהמשפחה, מהצד של רעיה. אני הייתי בן 20 והם, שלושת המובילים של התנועה מאריזונה היו בני 50 והיו נראים לי מוזרים כאלה. אבל היה איזה קסם בחדר של קבלה. הייתי מעלה שם הופעות מחול ותיאטרון, הרגשתי שאני פורח שם. אם אני צריך לחשוב על משהו שדומה לזה היום זה 'הברנינג מן'. הכל מבוסס על מאמץ קהילתי ואין יכולת לקנות שום דבר בכסף". פורמט השלישייה של המנהיגים, דווקא סלל למדין את הדרך. “כשפגשתי אותם הייתי בארון. חייל בן 20, הבנתי שאני נמשך לגברים אבל בשנת 88’ זה היה איסור נוראי, לא היו שום מודלים. בתנועה דיברו על זה שהמצב הטבעי של הבן אדם כשאין לו עכבות חברתיות, הוא להיות דו־מיני. הם חיו כשלישייה, וילד בארון שפוגש שני גברים כאלה גבוהים ומרשימים ואת האישה הבלונדינית הזאת, הם היו כמו חייזרים בשבילי במובן טוב. הם נראו לי כל כך שלמים. כשהם הגיעו לפה לארץ הם ביקשו לישון אצל אמא שלי ושמואל, שלושתם, כי במלון הם לא הסתדרו”.
הם בעצם נתנו לך את האומץ לצאת מהארון.
“אמא הייתה שמרנית קצת, אבל ברגע שראיתי אותה מקבלת אותם זה נתן לי את הביטחון שהיא תקבל גם אותי. אתה מפחד שיגידו ‘צא מהבית’ או ‘לא רוצים אותך’, אבל כשראיתי שאמא שלי ושמואל כל כך אהבו אותם, זה נתן לי את הביטחון שכשאצא מהארון יקבלו אותי, ובאמת ככה היה”.
שטראוס, שידעה בדיוק איך זה נראה מהצד ומה חושבים עליה, בת עשירים שהתפלפה, העדיפה לשמור על התחביב החדש לעצמה. אבל כתבה מדהדהת שפורסמה על התנועה באחד מעיתוני סוף השבוע והציגה אותה ככת, הוציאה אותה בבת אחת מהארון ושיגרה אותה לאולפן של גבי גזית לראיון חשוף ששודר בכל בית במדינה. “יצאה כתבה גרועה מאוד ברגע שאנחנו לא הסכמנו להתראיין. היה כתב שלא הזדהה ככתב אלא כמצטרף חדש, היה בכמה מפגשים והוא פירסם כתבה נוראית. הציג אותנו ככת. לעגו לה והיא הרגישה כמו ליצן החצר”.
הבנת למה קראו לכם כת?
“בחוויה שלי זאת לא הייתה כת. אני מניח שיש אנשים שאומרים היום שזו כן הייתה כת, ההגדרות הן לא מאוד שחור־לבן. אני לא הרגשתי שאני בכת”.
5 צפייה בגלריה
צ'אק ברני וג'ים, מקימי ה'פיזיקל אימורטליטי' עם רעיה שטראוס ושמואל בן דרור
(צילום: תימור, באדיבות yes דוקו)
המטרה הייתה לצרף כמה שיותר אנשים, הדיבור היה קצת מיסיונרי ואנשים באו במצב תודעתי אחר ממה שהם יצאו, זה עשוי להדהד ככה.
“הרגשנו שיש לנו משהו מאוד טוב בידיים ואנחנו רוצים לשתף בו עוד ועוד אנשים. בארץ לא דיברנו בסגנון הזה, המיסיונרי. זה היה של האמריקאים. ברגע שקראו לזה כת אמא הסכימה ללכת לטלוויזיה לגבי גזית, כבר לא הייתה לה ברירה. אם כבר אומרים עלינו דברים כאלה, מה יש להפסיד. ורואים איך היא יושבת שם עם שמואל בן הזוג שלה יד ביד ורואים שהם מאוהבים ושהם מדברים לעניין. ההופעה הזאת עשתה להם מאוד טוב. יום שישי בערב, ערוץ 1, בתוכנית ‘סופסופ’, לא היה אחד שלא הכיר את התנועה אחרי זה”.
ובראייה לאחור, היו שם מאפיינים של כת?
“זה היה דבר חיובי בגדול. לא היה פה סיפור של פשע, הם לא עשו דברים איומים לתומכים שלהם. בכתות יש סיפורים של שימוש בכוח, אבל פה לא היה שום דבר כזה. יש את העניין הזה של להתאכזב מהגורו שהערצת, אבל כשחזרתי אליהם לצלם את הסרט אחרי 25 שנה, ראיתי שהם עדיין מאמינים בזה, הם לא עשו הצגה אז וגם לא התעשרו מזה, רק קיבלו תרומות בשנות השיא”.
מתי זה נגמר?
“ההצלחה הגדולה נקטעה כשהשלישייה התפרקה, המפגשים הפכו לריב מתמשך ביניהם והתומכים נטשו. בכנס באריזונה שגם אמא שלי ושמואל היו בו, אחד מהמובילים עלה על הבמה והחל להתפשט כדי לבטא את הכאב שלו, ואמא שלי, שהיא אישה שמרנית קצת, אמרה באותו היום, ‘עד כאן’. היום יש להם מפגשי זום של 1,800 איש, כמה עשרות מתוכם מישראל. אני חושב שבעקבות הסרט עוד ישראלים שהיו בקבוצה בזמנו יסלחו להם ויחדשו איתם את הקשר. אבל אמא לא תחזור. היא סולחת־לא סולחת. בכל מקרה זה כבר לא נשמע כל כך מהפכני או מוזר, הרעיונות שלהם. היום זה כבר מגובה, כל הקשר בין הגוף־נפש. ויש תעשיית אנטי־אייג’ינג שלמה, כולם רוצים להיראות צעירים”.
אין הרבה משפחות עשירות שמבוססות כמה דורות בישראל, והצוואה שהותיר מיכאל שטראוס נתנה הצצה לאיך מתחלקים בכל כך הרבה רכוש מבלי לצאת לקרב שיפיל את כל חלקי הדומינו. שטראוס האח חילק את זכויותיו בחברות שלו, חפצי אמנות, יאכטות ומשרדים בין שלושת ילדיו ונכדיו. חלוקה על בסיס קשר דם, ללא החתנים והכלות. “זה בכל עסק משפחתי, לא קשור לכסף בכלל”, אומר מדין. “נוצרת דינמיקה כזאת כשאתה עובד עם ההורים והאחים שלך. הקשר כל כך חזק שבני הזוג מרגישים אאוטסיידרים. אמא שלי ידעה כבר לפני 30 שנה שיש דבר כזה לימודי עסקים משפחתיים, היא הביאה יועצים מחו”ל והיינו יושבים איתם כל שנה. פעמיים בשנה עברנו שיחות וסדנאות פרטיות, עד היום זה ממשיך. נפגשים בזום או לא בזום עם יועצים שבודקים שהכל בסדר בחברה, שכולם שמחים ואם יש לחצים אז שומעים כל אחד, מבינים שמאוד חשוב להשקיע בדבר הזה. זאת תרבות שלמה של איך ללמד משפחות לא לריב. היום כבר למדנו להתייחס לחתנים ולכלות ומזמינים אותם לחלק מהישיבות והאירועים, שלא ירגישו בחוץ”.
גם הצוואה היא רק לבעלי קשר דם.
“אני לא בקיא בענייני הצוואה אבל שום דבר לא היה הפתעה. הכל תוכנן עם יועצים במשך 30 שנה”.
פורסם שהנכדים יקבלו שני מיליון דולר ללימודים, לרכב ולדירה.
“הכל בהסכמים מסודרים. התקשורת מחפשת לעשות עניין מכלום אבל לא היה עניין כל כך”.
איך הייתה השבעה?
“אני לא יכול לתת אינפורמציה על השבעה כי אני מכבד את הילדים של מיכאל שמעדיפים שלא. זה נורא־נורא טרי. ישבנו בבית של עדי, זה היה עצוב נורא לכולנו ולאמא שזה האח היחיד והכל כך קרוב שלה. הם שניהם אנשים אינטואיטיביים, חייתיים, אומרים מה שהם חושבים ומאוד חכמים. הם היו שומרים אחד על השני. גרנו אחד ליד השני בנהריה, ובני הדודים שלי, הילדים של מיכאל, הם היו כמעט כמו אחים שלי. בשבילי הוא היה דוד שהוא גם קצת דמות אב”.
מה הזיכרון הכי חזק שלך ממנו?
“12 שנה הייתי בדירקטוריון של שטראוס־עלית. ישבנו שם יחד ושנינו היינו המעשנים היחידים. היינו יוצאים להפסקות עישון יחד, עושים צחוקים. הוא היה איש מאוד מצחיק, גם אמא שלי. הם מאוד אוהבים לארח, יש המון אוכל ודיבורים, לא מה שהיית מצפה ממשפחה יקית. היית מצפה שיאכלו בשקט אבל במקום זה יש מלא אוכל, מדברים תוך כדי, צועקים”.
רעיה שטראוס שהתחלקה באופן שווה עם אחיה במניות החברה, עזבה את שטראוס בתחילת שנות האלפיים והעבירה את מניותיה לשלושת הילדים. “אמא כל השנים גידלה אותנו ואחרי שהיא התגרשה מיכאל הזמין אותה לעבוד בחברה ושיתף אותה בכל ההחלטות החשובות. היא נתנה לו בשמחה את ההובלה. היו ביניהם יחסים מאוד יפים”.
למה היא עזבה?
“אמא יצאה משטראוס כשהם התמזגו עם עלית. זה חִייב ששטראוס תהפוך לחברה ציבורית והיא לא אהבה את זה, היא גדלה על זה שזאת חברה פרטית וחשבה שזאת הדרך. היא יצאה אבל אני עדיין בעל מניות שם. יצאתי לפני ארבע שנים בערך מהדירקטוריון ואח שלי החליף אותי. אנחנו עושים סוג של רוטציה. כולנו תומכים בעסק, חלק כבעלי מניות וחלק כעובדים בעסק. אמא לא הלכה להתפנק באיזה ספא, יש לה מוסר עבודה, היום היא תומכת בעמותת ‘אחריי’, במרכז הרפואי לגליל ומיזמים נוספים”.
בעשור הקודם שמה של שטראוס נקשר בפרשיית חטיפה וכליאה של הרב ניר בן ארצי, רב שהיה חביב על הקהילה העסקית. על העמותה שלו השתלטו גורמים מתוכה, הזיזו אותו הצידה ושיכנעו את התורמים להמשיך להזרים כספים על ידי שימוש בשמו. שטראוס, הכותרות זעקו, נפלה קורבן לנוכלים ותרמה 36 מיליון שקל שלא הגיעו ליעדם, במקרה הזה תמיכה בישיבה קדם־צבאית. “פגשתי את הרב לפני שנים רבות והתרשמתי ממנו ומהפעילות המופלאה שלו לקירוב לבבות בין דתיים לחילונים ודאגה לנזקקים”, היא הגיבה בתקשורת כשהפרשה נחשפה. “על רקע זה תרמתי לעמותה שלו, ואני המומה מהדברים שנחשפים כעת”. למדין קשה להעריך את עוגמת הנפש שהפרשה גרמה לה. “אני לא ממש מכיר את הפרטים ולא יכול לדבר בשמה. אני יודע שהוא איש מרשים ומיוחד הרב ניר בן ארצי והיא התייעצה איתו בעבר, אני לא יודע אם היום עדיין. היה מנגנון שדרכו רימו אותו, היו כל מיני אנשים שרצו לפגוע בו אבל הוא בן אדם טוב. אני לא חושב שאמא נפגעה אבל אני לא יכול לענות בשמה”.
כשזה פורסם הסתכלו על זה במשפחה המורחבת בעין עקומה?
“לא חושב. מאוד אוהבים את רעיה ומאוד סומכים עליה. אני לא חושב שהסתכלו עליה בעין עקומה”.
יש לה אולי נטייה ללכת אחרי מנהיגים רוחניים? יש בה איזה יסוד תמים?
“יכול להיות, אבל רעיה מאוד יודעת מה היא עושה. היא גם עם רגליים על הקרקע וגם אישה מאמינה. גם רוחנית וגם ארצית”.
מאז שהיא עזבה, שטראוס התרחקה מאוד מהצביון של סבא וסבתא. היום היא הולכת לכיוון של תחליפי חלב, למשל.
“נכון, אבל סבא וסבתא לא היו בחיים גם כשהתחלנו עם החומוס. תמיד אמרו שסבתא הייתה מתהפכת בקברה אם הייתה יודעת שאנחנו עושים חומוס. אבל בעסקים אתה כל הזמן חייב להתאים לאופנות של הארטיקים. טבועה בנו היכולת להתעדכן”.
אתה חושב לפעמים על כך שיכולת להיות עכשיו בכיסא של עופרה בת הדוד שלך, בראש תאגיד כמו ‘שטראוס’?
“אני לא חושב שאני איש עסקים, זה לא מתאים לי. אמנות זה הזון שלי. אולי זה כי אני הילד הכי קטן במשפחה. אחותי שחוקרת עסקים משפחתיים אומרת שבדקו מנכ”לים ומצאו שרובם ילדים בכורים. כנראה הם לומדים יותר להוביל ודווקא בני הזקונים לא צריכים להילחם כל כך על המקום שלהם. אצלנו היה ברור שעופרה היא הכי מתאימה לזה, אולי כי היא הבכורה ואולי כי היא התחילה ראשונה והייתה טובה בזה. אבל אף פעם לא הרגשתי שאני רוצה להחליף אותה או להיות טוב בזה”.
גדלת בתחושה שאתה אאוטסיידר?
“אם הרגשתי אאוטסיידר זה היה בגלל זה שאני גיי. אבל להתבגר נכון זה אומר לקבל את עצמך יותר ואז קל לך יותר להסתובב בעולם, אתה אומר, אני גם גיי, גם עשיר, גם עם הפרעות קשב וזה בסדר”.
מדין גר לבד בדירתו, הזוגיות האחרונה שלו הסתיימה לפני שנתיים. “אני כרגע לא חושב על ילד כל כך. זה עולה לי מדי פעם אבל נראה לי שכבר מאוחר. מה, אני אמות כשהילד יהיה בן 20? זה לא פייר כלפיו. אבל עוד לא ויתרתי על זה לגמרי, אמא שלי מאוד תשמח אם אעשה ילד. בינתיים זה לא קורה”.
הוא חי כאמור כמה קילומטרים טובים מסביון, עם שם משפחה לא מסגיר, אבל דווקא סיבוב בשכונה שלו גרם לו להתעמת עם שאלת הכסף. “אני זוכר את המחאה החברתית פה ברוטשילד, אני הולך ורואה שלטים ועל אחד מהם כתוב ‘שטראוס’ ומתחת ‘הון, שלטון עולם תחתון’. זה התחיל שם כל הסיסמאות האלה. זה כאב לי. כי זה נכון שזאת אחת המשפחות החזקות במשק, עם זה אי־אפשר להתווכח, אבל אנחנו אנשים עובדים. זה גרם לי לעצב. המחאה הזאת הייתה חשובה ואני תמכתי בה בהרבה צורות, הייתה פה זעקה אמיתית ונכונה, הרבה חברים שלי מחו והבעתי את התמיכה שלי בלייקים בפייסבוק ובכל מה שאפשר. יש כאן בעיה רחבה שקשורה ליוקר המחיה ולמסים. ליבי עם האנשים שעובדים ולא מתוגמלים טוב. ברור שזה צריך להשתנות”.
הביקורת גם הופנתה לתאגידים כמו שטראוס שלא מורידים מחירים.
“אני חושב ששטראוס כן הורידו את המחירים בעקבות המחאה וגם השאירו את המחירים האלה לתקופת זמן אחריה. זה כן עשה שינוי בחשיבה וכן לקחו את זה לתשומת הלב. ישראל היא מדינה שקשה לחיות בה, אבל אין לנו מקום אחר”.
לא רק בישראל, אתה מסתובב בעולם כאדם פריבילג.
“אבל אני גם מודע לפריבילגיות שלי. גם עכשיו, כשלקחתי פסק זמן של ארבע שנים כדי לעשות סרט ולהתמסר לזה, זאת פריבילגיה ואני כל הזמן אומר תודה. אבל מגיל צעיר היה ברור שהכסף לא ישחק אצלי תפקיד. אי־אפשר להכריח מישהו להקרין את הסרט שלך אם הסרט לא טוב. כשהוצאתי את הסרט הראשון על הגירושים של ההורים היה לי הרבה פחד שיגידו, מה הוא מתבכיין? ילד עשיר שההורים שלו התגרשו? אבל הצלחתי להביא את הסיפור בצורה מספיק מורכבת שלא הזמנתי את השיח הזה”.
כילד זה לא השפיע עליך?
“כסף לא קונה את הדברים הבאמת חשובים בחיים, כמו בריאות, זוגיות, חברים, במובן הזה הוא רק יכול לקלקל. כשאתה גדל אליו, אתה לא רואה בו משהו מיוחד. את השם שטראוס כולם הכירו כי בכל מקרר שהיית פותח היה דני של שטראוס. דווקא תנובה היו חזקים יותר ואנחנו היינו האנדרדוג. אז היינו משפחה מוכרת, אבל בצפון. לא קרובים לתל־אביב ולכל הקוקטיילים וההשקות. היינו בנהריה, צמודים למפעל שעובדים בו קשה מהבוקר עד הערב. לא הייתה לנו אווירה של אנשים עשירים”.
והיום, בין חברים? אתה לא יכול להשתתף בשיחות על מצוקת הדיור כנראה.
“כן, זה נושא רגיש. אפילו כשאתה יושב עם חברים במסעדה, אני אומר, אני אזמין? ואם אזמין הם יחשבו שאני מתנשא עליהם, כי מה, לנו אין כסף? למה שלא נתחלק? תמיד השאלה הזאת עולה. אנשים שיש להם הרבה כסף מתעסקים בכסף לא פחות מאנשים שאין להם”.
זה מתסבך.
“זה נושא מורכב שהוא כל הזמן בבדיקה. אבל בסך הכל אני חושב שההורים שלנו עשו עבודה טובה בלשמור עלינו על הקרקע ולא לקנות לנו יותר מדי דברים”.
טסת לאריזונה לפגוש את המנהיגים של ‘פיזיקל אימורטליטי’ שהיום הם כבר בני 80, מנותחים ונראים טוב אבל עדיין בני 80.
“והייתה להם את אותה האש, כאילו השנים לא עברו. רואים בסרט את ההזדקנות, גם של אמא שלי. אני היום כן חושב שיש גבולות לחיים, יש בי עדיין ציניות מסוימת”.
מה כן נשאר?
“אני לא מאמין שאני יכול לשלוט בבריאות שלי באופן מלא, רק שאנחנו יכולים לנהל בגדול את החיים שלנו ולדאוג להקיף את עצמנו באנשים אופטימיים ובסביבה שהיא טובה לנו. גם היום בגילי, 53, אני שומע אנשים מסביבי שאומרים, ‘אני כבר זקן, זה לא בשבילי, זה כבר דבר שלא אעשה’. חבר אמר לי לא מזמן, ‘מה אתה מצלם את עצמך באינסטגרם? זה כבר לא לגילנו’. אבל מה, יש גיל לזה? בדיוק עכשיו סביב הסרט עשיתי קעקוע”, הוא מראה את שריר התאומים, עליו ציור של איש בתנוחת יוגה ומסביבו להבות. “באתי למקעקע ואמרתי לו, אני רוצה משהו עם אש. משהו סביב הלהבה, הניצוץ הזה. אני גם רגוע וגם בוער. גם עושה יוגה וגם מעשן. כשצילמנו את הסרט האופטימיות שלהם הדביקה אותי. אלה לא אנשים בני 80 כמו שאתה רגיל לראות, הם מלאי תוכניות לעתיד, גם אם הבינו שלא יחיו לנצח. אם להיות בן 80, אז ככה”.
פורסם לראשונה: 07:58, 06.08.21
