מלחמת טיטאנים ניטשת עכשיו בפריז על התואר "פטרון האמנות הגדול ביותר" בין שני ענקים שבבעלותם תאגידי האופנה היוקרתיים בעולם – ברנאר ארנו, בעלי לואי ויטון וכריסטיאן דיור, ופרנסואה פינו, בעלי גוצ'י ואיב סאן לורן. מחיר המאבק: מאות מיליוני יורו. המרוויחים הגדולים: חובבי האמנות, אבל יש גם מפסידים – רשויות המס ותקציבי התרבות של ממשלת צרפת. מעבר לרווח ולהפסד, מדובר בשני אילי הון שוחרי אמנות באמת, שתשוקתם לאמנות מתודלקת כל הזמן על ידי התחרות המתמדת ביניהם, שנדמית לא פעם כאישית ממש ורוויה נקמות קטנות ומתוקות.
כתבות נוספות למנויים:
בסוף חודש מאי האחרון נפתח בלב פריז, מאות מטרים מהלובר וממוזיאון פומפידו, "הבורסה למסחר, אוסף פינו" – מוזיאון פרטי לאמנות בת זמננו של פרנסואה פינו. המוזיאון נפתח בבניין מהמאה ה־19, שבו שכנה בעבר בורסת המסחר הצרפתית, Bourse de Commerce. הבניין שופץ באופן מרהיב על ידי אדריכל־העל היפני טדאו אנדו, ואוצרי המוזיאון מבטיחים עשר תערוכות בשנה. חלקן הגדול, אם כי לא כולן, יהיו מהאוסף הענקי של פרנסואה פינו, שכולל על פי הערכות מומחים כ־5,000 פריטים, וערכו נאמד בכ־1.4 מיליארד דולר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
פינו (84) הוא אחד מגדולי אספני האמנות העכשווית בעולם, והאוסף שלו מכיל אמנים ידועים אבל גם כאלו הנמצאים בחוד החנית של האוונגארד. האיש, שכבר פרש מניהול עסקיו והעביר אותם לילדיו, "קונה יצירת אמנות ביום", אמרו בעבר מקורביו. במרכז החלל של המוזיאון החדש עבודה של האמן השוויצרי אורס פישר: העתק פסל של האמן מהמאה ה־16 ג'אמבולוניה, בגובה שישה מטרים. המקור עומד בכיכר בפירנצה. הפסל עשוי משעווה, ובקצהו פתיל, שהודלק בפתיחת התערוכה שחנכה את המוזיאון, ובסיומה הפסל יתכלה. בקומה העליונה ממוקמת מסעדת פאר מתחת לכיפת הבניין.
המוזיאון של פינו הוא סוג של תשובה למוזיאון הפרטי שחנך ברנאר ארנו ב־2014, ביער בולון שבמערב פריז – מוזיאון קרן לואי ויטון, שאותו תכנן האדריכל הנערץ פרנק גרי, ואשר נחשב למרהיב ביותר בפריז עד עתה, ולכך עוד נגיע.
פינו, בן לסוחר עצים, גדל בכפר קטן. הוא היה נער מבריק ונשלח לתיכון פרטי יוקרתי, אבל בגיל 16 עזב ואחר כך התגייס לצבא ושירת באלג'יריה בזמן המלחמה. בהמשך מכר את עסק העצים המשפחתי ובנה עם הזמן אימפריה כלכלית. "ללא האמנות הייתי נשאר סוחר עץ קטן", אמר פעם בראיון, ביודעו שזה הכינוי שהדביקו לו מאחורי גבו אנשי העסקים הסנובים, יוצאי בתי הספר היוקרתיים למסחר.
יחסיו של פינו עם ארנו התחילו דווקא ברגל ימין, כשב־1991 קנה מארנו את רשת קונפורמה לרהיטים וכלי בית, והוסיף לה את כל־בו היוקרה פרנטאן ואת ענקית הקניות מקטלוגים לה רדוט. אבל ב־1999 התקלקלו היחסים. בבעלותו של ארנו כבר היו אז קבוצת לואי ויטון ובית האופנה המפורסם בעולם כריסטיאן דיור, והוא היה במשא ומתן על קניית קבוצת גוצ'י וסאנופי שמחזיקה בבתי האופנה איב סאן לורן ואלכסנדר מקווין ובחברת התכשיטים בושרון. אלא שפינו הצליח לקנות את שתי החברות האלה מאחורי גבו. זו הייתה הקנייה הראשונה של פינו בתחום מותגי היוקרה, וארנו התייחס אליה כמו אל הפלישה לנורמנדי לפחות. "אני לא מבין למה הוא כל כך כועס", אמר פינו, "כשהוא קנה את חברת התמרוקים ספורה, שבה התעניינתי, לא עשיתי מזה עניין". "ההבדל הוא שאת ספורה קניתי במשא ומתן הוגן", סינן ארנו במרירות.
הונו של פינו, שעסקיו מרוכזים תחת תאגיד הענק קרינג, מסתכם בכ־42 מיליארד דולר, והוא מדורג במקום ה־27 בעולם. פינו הוא גם בעליו של בית המכירות הפומביות הגדול בעולם, כריסטי'ס, אותו רכש ב־1998. הוא החל להתעניין באמנות כבר בשנות ה־70 ורכש יצירות אימפרסיוניסטיות ומודרניות. אחר כך החל לרכוש גם אמנות עכשווית. בירידי האמנות הגדולים בעולם פינו, כמו ארנו, זוכה לסיור מוקדם כדי שיוכל לרכוש מוצגים לפני כולם, והאספנים האחרים נוהרים לכל ביתן בו הוא נעצר.
אם פינו הוא סלף־מייד מן, שבנה עצמו מלמטה, ארנו הוא ההפך הגמור. הוא צעיר ממנו ב־12 שנים, ממשפחה קתולית בורגנית בצפון צרפת, למד בבית הספר היוקרתי פוליטכניק, ונשוי (בשנית) לפסנתרנית הלן מרסייה. נשיא צרפת לשעבר, ניקולא סרקוזי, היה עד בנישואיהם. ארנו נחשב למוזיקאי מחונן, המנגן לעתים בקונצרטים פרטיים עם אשתו. האמריקנים קוראים לו "הזאב בקשמיר".
כמו פינו, גם ארנו בא ממשפחה בעלת עסק, אותו מכר ובנה אימפריה. ב־1984 הוא רכש את המותג כריסטיאן דיור, שהיה אז על סף סגירה, ואת הכל־בו הפריזאי לה בון מרשה. ב־1987 הוא רכש את תאגיד היוקרה LVMH, בו הוא מחזיק עד היום – והפך לבעלים המאושר של המותגים לואי ויטון וז'יבנשי ושל כמה מיקבי השמפניה הנחשקים ביותר בעולם, כמו מואט־א־שנדון ועוד. בשנות ה־90 השתלט ארנו על המותגים גרלאן, לואה, פוצ'י, פנדי, ועל היקב המייצר את יין הסוטרן החלומי "שאטו ד'יקאם", שמחיר בקבוק שלו נע בין 300 ל־2,500 יורו.
השנה דורג ארנו על־ידי המגזין "פורבס" כאיש השני העשיר בעולם אחרי אילון מאסק, כשהאימפריה שלו שווה 161 מיליארד דולר. אוסף האמנות שלו כולל, על פי השמועות, כאלף יצירות. הערכות שפורסמו טענו כי שוויו מגיע לכ־1.2 מיליארד יורו, אבל הקרן שלו הכחישה וטענה שהשווי נמוך יותר, אך מעולם לא פרסמה נתון מדויק.
במשך שנים ארנו התעלם מעולם האמנות והעדיף, בין היתר, לקחת שיעורי טניס פרטיים מרוג'ר פדרר, שעליהם שילם, לפי השמועות, הון עתק. את יצירת האמנות הראשונה שלו הוא קנה ב־1982 – ציור של קלוד מונה בשם "גשר צ'רינג קרוס", אבל זו עדיין לא הייתה תשוקה. כשהחלה ההתנגשות עם פינו, בשנות ה־90 המאוחרות, החלה תחרות יצרית בלתי רשמית בין השניים מי משקיע יותר באמנות.
פינו קונה ב־1998 את בית המכירות הפומביות הגדול בעולם כריסטי'ס? אין בעיה – ארנו יקנה ב־1999 את פיליפס, בית המכירות הפומביות השלישי בגודלו בעולם. זה היה לבסוף כישלון עסקי והוא מכר אותו ב־2002, אבל חלק מיצירות המופת נשארו ברשותו, בהן עבודות של הצייר קזימיר מלביץ', של הצייר אלסוורת' קלי ועוד. ארנו גם היה בין אלו שהבינו מיד את ערכו של האמן הניו יורקי ז'אן מישל באסקייה, וקנה את ציוריו בכמה אלפי דולרים בלבד. גם יצירותיה של הצלמת סינדי שרמן הם חלק חשוב באוסף שלו. במסגרת התחרות ביניהם, לפינו ולארנו יש גם עותקים של אותן יצירות: אחרי שפינו רכש את המיצב "בית מרקחת" של אחד מהאמנים החביבים עליו, דמיאן הירסט, גם ארנו רצה כזה, וקיבל. פינו היה מהראשונים שהשקיעו בעבודות של הירסט. ואם לארנו יש בחצר מטה העסקים שלו פסל ענק של ריצ'ארד סרה – גם פינו קונה כמה כאלה לחצר הטירה שלו.
ב־2007 הפך ז'אן ז'אק אייגון, שר התרבות הצרפתי לשעבר ומנהל אוספיו של פינו בהווה, לנשיא טירת ורסאי, והכריז כי ישלב בחלל הטירה תערוכות של אמנות עכשווית. ב־2008 הוצגה התערוכה הראשונה, של האמן ג'ף קונס, מיקיריו של פינו. שלוש מהיצירות נמכרו אחר כך ברווח של מיליונים בבית המכירות כריסטי'ס של פינו. ג'ורג'ינה אדמס, עיתונאית ב"פייננשל טיימס", כתבה אז ש"פינו הופך את המוזיאונים לחדר תצוגה של כריסטי'ס". ב־2017 עשה ארנו משהו דומה, וכנראה לא במקרה: הוא ערך סעודה מפוארת במוזיאון הלובר – שארנו הוא אחד התומכים הכספיים הגדולים שלו – באולם בו מוצגת המונה ליזה, ובה הציג את שיתוף הפעולה שלו עם לא אחר מאשר ג'ף קונס, שיצר עבור לואי ויטון תיקים בהשראת היצירות שבלובר.
התחרות בין שני טייקוני האופנה והאמנות גולשת גם אל מחוץ לעולם האמנות. ב־2015 התלוננה אשתו של פינו בפניו כי חברת השיט פונאן (Ponant) לא החזירה לה כסף על ביטול שיט באיסלנד. פינו קנה את החברה. ב־2018 קנה גם ארנו חברת שיט – את בלמון (Belmond). שניהם עשו עסקה מצוינת. לארנו יש חלקות יין מובחרות בבורגונייה ובבורדו? גם פינו קונה חלקות דומות, ובהן אחת ממש בשכנות לזו של ארנו. ובשנת 2006 בוחר ארנו בוחר להציג את רווחי החברה הגואים שלו באולם השוכן בדיוק מול המטה של תאגיד קרינג המתחרה, שבבעלות פינו.
זה אולי נשמע משעשע, אבל פעם אחת לפחות ההתנצחות הזו עברה, כך נראה, את גבול הטעם הטוב. 15 באפריל 2019, הלהבות עדיין מלחכות את מגדלי כנסיית נוטרדם בפריז, ופינו מודיע שהוא תורם 100 מיליון יורו לשיקום הכנסיה. ארנו שומע על כך מסוכנויות הידיעות, ומכריז מיד כי הוא ובנו יתרמו 200 מיליון. פינו מודיע כי לא יבקש החזר מס על התרומה. גם ארנו מודיע. כל זה קורה בעיצומה של מחאת האפודים הצהובים, והמפגינים הזועמים שואלים: לאנשים הללו יש כסף ליחסי ציבור ולהציל קתדרלה שנשרפה, אבל הם לא מוכנים לעזור לעניי ארצם? התרומות הגדולות שנתנו השניים יצרו כעס ותחושה שבכסף הזה יכלו השניים לשלם לעובדיהם משכורות טובות יותר.
אבל מגרש המשחקים האמיתי בין השניים היה ונשאר אוסף האמנות. פינו חיפש כבר שנים מקום שבו יוכל להציג את האוסף שלו לציבור. בצרפת מי שרוצה להקים מוזיאון יכול לקבל החזר של 60% מהשקעתו, אלא שלשם כך עליו להקים קרן, ואז היצירות המוצגות אסורות למכירה, כיוון שהן מעין רכוש ציבורי. אבל פינו מעדיף להחזיק אוסף שיוכל לקנות ולמכור ממנו כלבבו. ב־2001 הוא ניסה לשכנע את ידידו, נשיא צרפת דאז ז'אק שיראק, לשנות את החוק, אך הנשיא סירב. פינו הודיע שלא יבקש שום החזר ויממן מכיסו את המוזיאון החדש שהתכוון לבנות, באי île Seguin שעל הסיין. אבל פינו לא פראייר: הוא הציע לתאגיד הבנייה בוייגס, שעימו עשה עסקים בעבר, לקנות חלק מהקרקע ולהקים שם משרדים, וכך העירייה והאזור יממנו מחצית מעלות הבניין. המשא ומתן עם העירייה התארך, עד שב־2005 התגרשו הצדדים בכעס, כשפינו מאשים את הבירוקרטיה הצרפתית. נציגי העירייה והאזור האשימו את פינו כי לא קיבל את התנאים הכלכליים שדרשו ולכן העדיף לוותר ולמצוא מקום אחר, שבו יוכל לשלוט בכל חלקי הפרויקט, כולל היצירות, שתישארנה בבעלותו.
ב־2006 הוא אכן מצא מקום אחר: הוא רכש בוונציה את "פלאצו גראסי", ולאחר מכן חכר מעיריית ונציה לעשרות שנים את "פונטה דלה דוגאנה". מדובר בשני בניינים היסטוריים, שאותם שיפץ ופתח בתוכם מוזיאונים עם פריטים מהאוסף שלו לצד תערוכות מתחלפות. הוא הצליח לממן חלק מההוצאות על ידי מכירת הקזינו שנכלל בעיסקה, וגם לשכנע את עיריית ונציה להשתתף בהוצאות האחזקה. האוספים שבמוזיאונים זוכים להערכה רבה. לפינו ולצוות שלו יש בהחלט טעם משובח ויכולת לאתר אמנים חדשים ומרגשים.
וארנו? הוא לא נשאר חייב – וב־2014 חנך את מוזיאון קרן לואי ויטון, שהפך לציון דרך בעולם האדריכלות ומדורג במקום השישי בכמות המבקרים בין מוזיאוני פריז. בניגוד לפינו, ארנו הפך את המוזיאון לקרן, ולכן יש לו זכות להחזר של 60% על השקעתו. אבל השבועון הצרפתי "מריאן" חישב כי בפועל קיבלה החברה של ארנו החזר של 80%. מדובר ב־420 מיליון יורו, בתוספת סובסידיות ממשלתיות שמגיעות ללא פחות מ־20% מהתקציב השנתי של משרד התרבות הצרפתי לתמיכה בקרנות פרטיות. זאת ועוד: המקום נחכר מעיריית פריז, ולפי עקרון הקרן, הבניין והיצירות אמורים בסופו של דבר להגיע לידי המדינה. אלא שמבוך החברות הסבוך של ארנו אינו מאפשר לדעת אילו מהיצירות שייכות לחברה ואילו הן רכושם הפרטי של המשפחה, וכך, לפי הערכות, רוב הסיכויים שהבניין יגיע לידי העירייה ריק מיצירות אמנות.
מלחמת המוזיאונים לא הסתיימה, ובמאי האחרון חנך כאמור פינו את "בורסת המסחר – אוסף פינו". עיריית פריז שיפצה את כיפת הזכוכית של המבנה ההיסטורי והשכירה לו אותו במחיר סמלי למשך 50 שנה. הוא המשיך את השיפוץ בהשקעה של 160 מיליון יורו. העירייה הוציאה גם 86 מיליון יורו כדי לקנות את חלקה של חברת "בורסת המסחר התעשייתית" בבניין (כדי להשכיר אותו לפינו העירייה הייתה חייבת להיות הבעלים היחידים של המבנה). גם זה לא עבר בלי ביקורת. העיתון "Le Canard Enchainé" טען ב־2017 שהעירייה קנתה את הבניין בסכום מוגזם, ואף שיפצה חלק ממנו והגישה אותו לפינו על מגש כסף.
הקהל הפריזאי והתיירים רק מרוויחים מההתרחשויות האלה. באוסף של פינו הם מגלים לא פעם עבודות חדשניות, כמו למשל אלה של האמן האמריקאי דייוויד המונס בן ה־77, הלוחם לזכויות השחורים בארה"ב, או ציורים של האמנית הסינית בת ה־32 שיניי צ'אנג. הטעם של ארנו יותר שמרני אבל לא פחות מרהיב: במוזיאון קרן לואי ויטון נזכה לחזות באוסף מורוזוב, היוצא זו הפעם הראשונה מרוסיה, ובו יצירות מופת של האימפרסיוניזם הצרפתי והרוסי.
ובעוד שני הענקים ממשיכים במשחק השחמט שלהם, יריב חדש מגיח מפינת הזירה ועלול לעקוף אותם אם לא ישימו לב: פטריק דרהי, המיליארדר הישראלי־צרפתי, בעליה של HOT, קנה ביוני 2019 את סותבי'ס, בית המכירות הפומביות השני בגודלו בעולם אחרי כריסטי'ס, ב־3.7 מיליארד דולר. "דרהי הוא אספן דיסקרטי עם אוסף מושלם, אבל גם מבצע רכישות אימפולסיביות", מעיד עליו טיירי אהרמן, מנהל חברת ארטפרייס, המתמחה בשוק האמנות. ההכלאה הזו, בין שיטות האספנות של ארנו ושל פינו, יכולה להזניק אותו לראש הפודיום.
פורסם לראשונה: 06:52, 03.09.21
