מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: רון טבצ'ניק ועדיאל הרשקוביץ', משבי ציון.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו והאזינו לתוכנית כסף חדש ב-ynet radio
בצילום: רון (34), עדיאל (25)
הדירה? יחידת דיור של שני חדרים ושתי מרפסות ענקיות, מעל וילה במושב. שתי דקות הליכה מהים. משלמים 4,500 שקל שכירות. רון: "זה יחסית יקר לאזור. הסטדנרט פה הוא כ-3,000 שקל, אבל זה בית די חדש וכמעט שאי-אפשר למצוא פה במושב דירות להשכרה. אני במקור מקיבוץ שמרת ועדיאל מקיבוץ גשר הזיו. שנינו מהאזור".
שבי ציון? רון: "כולנו ילדי ים כי אין הרבה מה לעשות פה בתור ילד חוץ מזה. זה לא מרכז תל-אביב. שבי ציון זה מושב על הים ואני משתדל כל יום לקחת את עדיאל ולראות את השקיעה על החוף". עדיאל: "זה מושב שהוא קצת כמו קיבוץ וזה התאים לי לגוון קצת". רון: "אבל יצאת מהקיבוץ. היית שנתיים בלוס-אנג'לס".
לוס-אנג'לס? עדיאל: "התחלתי בעגלות, מכרתי בקניונים ואז עברתי לעבוד במשרד נדל"ן. ישראלים קונים שם בתים ישנים, משפצים ומוכרים בהרבה יותר. אחרי שנתיים נגמרה לי האופציה להאריך את הוויזה וזה היה או להישאר ולשרוף את עצמי או לחזור. החלטתי שאני חוזרת כי אני רוצה לגדל את הילדים שיהיו לי פה".
מדגדג לחזור? עדיאל: "תמיד. החיים שם קלים, נוחים, רמת החיים גבוהה. אבל מצד שני זה אף פעם לא שלך. עכשיו החלטתי ללכת על הפשן שלי ואני מתעסקת באיפור, עיצוב וקעקוע גבות. זה כמו קעקוע ברגל – אתה מקעקע לנשים גבות. עשיתי קורס בתל-אביב והציעו לי לבוא לעבוד שם שלוש פעמים בשבוע ואני אתחיל בקרוב. בינתיים אני מקבלת פה לקוחות בבית".
רון? "בכיתה ט' הפסקתי ללמוד כי אני אוהב עסקים ואנשים. הבנתי מגיל צעיר כמה כסף אני צריך בחודש כדי לחיות חיים כמו שאני רוצה ואז גם הבנתי שאם אני רוצה לבזבז הרבה כסף אני צריך לעשות הרבה כסף. מהר מאוד התחברתי לחיי הלילה בחיפה, בקריות, בנהריה. התקדמתי מיחצ"ן לברמן, להפקות של מסיבות. אחרי הצבא עבדתי שמונה שנים בבר שכונתי בנהריה ושם הכרתי את כל מי שגר פה באזור והתמקצעתי בלארח אנשים".
לארח אנשים? רון: "בנהריה זה שונה מהמרכז. אם פתחת בתל-אביב עסק אתה מאחל לעצמך רק דבר אחד – שכל אחד מתושבי העיר יישב אצלך לפחות פעם אחת בשנה הקרובה ואתה מסודר. בנהריה זה בדיוק להפך – פתחת עסק? כל מי שנכנס אצלך בדלת, אתה חייב שהוא ימשיך לבוא אליך כל הזמן. אין פה כמות של אנשים והדרך היחידה בלשמור על לקוח זה להיות חבר שלו. אחרי שנה בבר בנהריה כל מי שנכנס הוא חבר שלי. אני יודע איך קוראים לו, איך קוראים לילדים או לאישה, מה הוא עושה בחיים, מה הוא למד ומה הוא אוהב לשתות. כל אחד שהגיע לבר קיבל ממני תחושה שהוא פה איתי לבד. זו לא הצגה, אתה חייב לאהוב את זה ואתה חייב לאהוב אנשים. אחרי שמונה שנים עזבתי והתחילה הקורונה וזה היה סימן משמיים. רציתי שקט מעבודה והחלטתי לעזוב את הקיבוץ ולעבור לתל-אביב".
תל-אביב? רון: "היו מענקי הקורונה וחסכתי המון כסף בשנים של עבודה. לקחתי קצת מהחסכונות, שמתי בעו"ש ואמרתי – עד שזה לא נגמר אני לא חוזר לעבוד. שלוש שנים לא עבדתי דקה. הייתי קם כל בוקר והולך לים עד 8 בערב, מקלחת, יוצא עם חברים, ארוחת ערב, משתכרים איפשהו וחוזרים בשעות הקטנות. בזמן הזה כמובן גם חשבתי מה אני הולך לעשות עם החיים. ידעתי שנמאס לי להיות שכיר ושאני רוצה לפתוח משהו משלי וחיפשתי את ההזדמנות. קצת לפני שהכסף נגמר זה הגיע. יש לי חבר טוב שהגיע מעולם העסקים ועלה הרעיון של לייצר מקום אירוח וחוויה כמו יקב בלי להיות יקב, וגיבשנו קונספט של בר יין ומעדנייה ופתחנו את שאטו יחיעם".
שאטו יחיעם? רון: "זה מקום מהמם. זה היה פעם יקב שנסגר בקיבוץ יחיעם. צירפנו איש אוכל, גאון קולינרי, ולפני שנה וחודשיים פתחנו את המקום. אנחנו שכנים של מבשלת בירה מלכה שזה מותג חזק. 2,000 איש מגיעים לשם בכל סופ"ש, ויש רבים שמגיעים למבצר יחיעם ויושבים לאכול ולשתות אצלנו. בשבת השנייה כבר היו 500 איש. אחרי שנה התחילו חילוקי דעות וקניתי את החלק של השותפים. אין פה הרבה מקומות בצפון ולא פחדתי. אני יודע שאנשים יגיעו. אני גם עושה אירועים במקום וגם את זה אני מנסה למנף. זו השקעה גדולה אבל היו לי חסכונות כי השכר בחיי הלילה פה בצפון זה כמו בתל-אביב. בתור ילד קיבוצניק שהשכיר 14 שנה דירה ב-1,400 שקל לא היו לי באמת הרבה הוצאות".
מינוס? רון: "לא. אמנם עדיאל הייתה סטודנטית וזה קשה פה בארץ אבל אנחנו בסדר. העסק מרוויח. לא מתעשרים מעסק כזה אבל אפשר לחיות טוב והשאיפה היא לא לעצור רק בעסק הזה. אני רוצה להיות בעלים של עוד כמה מקומות אירוח באזור אבל גם בתל-אביב".
הבילוי שלכם? עדיאל: "אנחנו אוהבים ללכת למסיבות של טכנו. יש סצנה חזקה של פסטיבלים בכל מיני ריזורטים וכל מיני סוגי מוזיקה. אנחנו הולכים כמה פעמים בשנה. חוץ מזה אני מרגישה קצת פספוס שלא גרתי בתל-אביב אז אנחנו הרבה בעיר". רון: "אני מתגעגע לחיים בעיר, ואנחנו מאוד אוהבים להוציא הרבה כסף במסעדות בתל-אביב. צריך לחיות את החיים בפול. אנחנו רק פעם אחת על הכדור הזה, ומה זה 80 שנה? זה כלום, זה עובר בטיל".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
