מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת שרים, ממושב חירות.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו והאזינו לתוכנית כסף חדש ב-ynet radio וסמנו "כלכלה" בהתראות אפליקציית ynet
בצילום: לימור (54), ירון (53), שיר (18), גל (18) והכלבה ג׳וי.
הבית: פרטי עם בריכה. הערכת שווי של הבית על פי עסקאות באזור - כ-5.5 מילון שקל. ירון: "זה לא פשוט לקנות בית כזה והיינו צריכים כמובן לקחת משכנתא גדולה. אבל בסך הכל ביחס לתקופה שבה קנינו זו הייתה עסקה מצוינת. הרגשנו שהצלחנו בדקה התשעים לקנות פה בית במושב".
חרות? לימור: "זה אחלה מושב. הגענו לפה שנה לפני שהילדים נולדו די במקרה. לא ידעתי על המקום הזה בכלל. ירון עבד בווינגייט ואני הייתי גננת בשפיים וחיפשנו מקום באזור. גרנו אז בדירה של 2 וחצי חדרים בנווה שרת בת"א אביב של המשפחה של ירון. ניסיתי להיכנס להריון וזה לא צלח. אמרתי לירון שכדי שזה יקרה זה לא יכול להיות בקומה רביעית בשכונה עירונית. באתי מקיבוץ ואני צריכה בית קרקע, אבל המחירים היו מאוד גבוהים. באחת הנסיעות בכביש 4 נתקלתי בשלט 'משמרת - בית הלורד' ונכנסתי. הגעתי לצרכנייה של חירות והייתה שם מודעה על בית קטן בשכירות. זה היה של זוג מבוגר חמוד שמיד היה חיבור איתו, וגרנו בשכירות אצלם 17 שנה. הם הפכו ממש לסבא וסבתא של הילדים שנולדו". ירון: "זה היה בית משק קטן וישן, והכל היה צנוע מאוד, אבל אהבנו אותו".
מושב? לימור: "זה מושב עם הרבה גאוות יחידה ויש פה עוד חקלאים. עושים פה חגים יחד ויש חיי קהילה עשירים. יש אירועים משותפים וטיולי משפחות, ובניגוד לקיבוץ אתה יכול לבחור אם להשתתף במסיבה ולרקוד או לא. לבית הזה עברנו לפני חצי שנה ואחרי שהתאומים היו כל השנים בחדר משותף, יש עכשיו לכל אחד את המקום שלו. הם קיבלו צ'ופר רגע לפני שהם מתגייסים״.
צבא? שיר: "אני וגל השתתפנו בנינג'ה ישראל, ובגלל שאין לזה תקן של ספורטאי מצטיין אנחנו נשרת בווינגייט כאחראים על מערכי הכוח של המכון. זה שירות לכל דבר בבסיס סגור וכך נוכל להמשיך ולהתאמן. הגענו לנינג'ה דרך אבא. חברה סיפרה לו שהגרסה לילדים מגיעה לארץ ואנחנו חייבים להשתתף. היינו באיזה אירוע במושב ואבא עצר הכל ושאל אותנו: 'אתם רוצים ללכת לנינג׳ה?'". לימור: "ירון בכלל לא ידע מה זה נינג'ה, אבל שיר וגל היו באותה תקופה מטורפים על זה – היו רואים תוכניות מחו"ל והם כמובן קפצו על ההצעה".
נינג'ה? שיר: "אחרי שנגמרה התוכנית לפני 4 שנים נכנסנו לזה ברצינות ואנחנו מתאמנים חזק. אנחנו מקווים שזה ייכנס כמקצוע אולימפי ונוכל להשתתף באולימפיאדה". ירון: "הם סיימו שניהם בין החמישה הראשונים בתוכנית. פתאום כולם מכירים אותם, הם הפכו את זה לעסק".
עסק? גל: "אני ושיר מגיעים לבתי ספר, קייטנות או למקומות שיש בהם נינג'ה ונותנים הרצאה על איך זה להיות ספורטאי ולהתמודד עם לחצים, כישלונות, פציעות ומספרים על הדרך שלנו. חיפשנו איך להפוך את הפרסום הזה למשהו ערכי וזה איפשר לנו להגיע לכל מיני מקומות ולהעביר את המסר שלנו. פעילות נוספת היא הפעלות לילדים סטייל נינג'ה וזה מגניב". ירון: "הפכתי לסוכן שלהם. הם כל הקיץ עוברים מאירוע לאירוע. מה שאני למדתי בגיל 30, הם לומדים בגיל 18". לימור: "הם גם עשו קמפיין לבושם". גל: "זה מצחיק, ילדים רצים לנו לאוטו ומחבקים אותנו".
ירון? "למדתי בווינגייט ותמיד התעסקתי בספורט ובניהול של מרכזי ספורט. לפני כמה שנים שמעתי על בלייזפוד, שזה גופי תאורה שמחוברים לאפליקציה והמטרה היא לעשות ספורט או אימון דרך משחק. המתאמן צריך ללחוץ על גופי התאורה תוך כדי אימון, וזה לא רק פיזי, אלא גם קוגניטיבי ומצריך פוקוס וראייה מרחבית. מי שהמציא ופיתל את זה הוא יניב שניידרמן, מהנדס אלקטרוניקה שחשב שזה יהיה משחק ילדים, אבל אז הבין שזה יכול להיות קלאסי לעולם הספורט. משתמשים בזה מאמנים, ספורטאים, פיזיותרפיסטים, מרכזי שיקום, אוכלוסיות עם צרכים מיוחדים, חיל האוויר, צבא ומשטרה. גם בנינג'ה עובדים עם זה כי זה מגביר את החדות שלך. החזון שלנו הוא שבכל בית יהיה את זה יום אחד".
מה התפקיד שלך? ירון: "אני הבעלים של בלייזפוד ישראל ומפיץ את זה בארץ יחד עם שותף נוסף. יש לי חלק גם בחברה הגלובלית שמעסיקה 40 עובדים כאן ויש לנו גם מרכז בארה"ב. המשרד שלי הוא כאן במושב ואנחנו עושים הדרכות על המוצרים ויש פרויקטים חינוכיים בבתי ספר, בגני ילדים, בבתי חולים ובצבא. הכיף הגדול הוא כשילד אוטיסט שלא מגיב פתאום מגיב לצבע ומתחיל לשתף פעולה או פגועי ראש שפתאום מגיבים או ספורטאיי על שמשפרים את התגובות שלהם".
לימור? "פתחתי עם עוד שתי שותפות עסק שנקרא 'בנות בית' ואנחנו עוזרות לאנשים לעבור דירה. אנחנו גם באות ואורזות, עוזרות לאנשים להשיל מהם דברים שאין בהם צורך והולכים איתם שנים ומכבידים על האנרגיה. כדי לדייק את מה שיש בבית, לוודא שכל מה שיש בבית אתה אוהב אותו. לאנשים מאוד קשה לשחרר, וזה כמובן נעשה בשיתוף פעולה. אנחנו גם מסדרות את הדירה החדשה שעוברים אליה. לבית ממוצע אנחנו מגיעות שלוש ותוך כמה שעות הכל ארוז ומוכן למעבר. עכשיו זה עונת השיא ויותר ויותר אנשים נעזרים בזה כי אין זמן ואין להם כוח לעשות את זה לבד".
נשמע קשה? לימור: "זה קשה. אחרי יום כזה אי-אפשר לדבר איתי. לאט-לאט אנחנו מגייסות עובדים שיעזרו לנו". ירון: "זה שירות מטורף, אבל יש להם קצב משלהן בשיווק של זה. מעבר של בתים הוא סיוט, ובאות לך שלוש פיות כאלה ואנשים מבינים את הערך רק כשהן בבית ומורידים ממי שעובר דירה את כל השלב המעיק הזה של המיון והאריזה. זו הייתה יכולה להיות כבר חברה גלובלית שמונפקת בנאסד"ק, אבל הן עושות את הדרך שלהן ואני לא מתערב אם הן לא מבקשות".
מצב כלכלי? ירון: "אנחנו בסדר. עובדים ומתפרנסים".
הבילוי שלכם? ירון: "מתים על יוון".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
