מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם: משפחת ענבי מנאות הכיכיר.
בצילום: שמוליק (72), ג׳ויס (70). מחוץ לצילום: 3 ילדים (שניים מהם בנאות הכיכר ואחד בחיפה) ו-9 נכדים.
הבית: ג׳ויס: ״קיבלנו בית קטן מהסוכנות כשהגענו לפה אבל שידרגנו אותו עם כל ילד שנולד״. שמוליק: ״זה לא ממש הבית שלנו. אנחנו חוכרים ל-99 שנים. מי שרוצה יכול למצוא פה בתים בסביבות מיליון וחצי-שניים, אבל יש יותר ביקוש מהיצע״. ג׳ויס: ״למרות שזה נראה לרבים סוף העולם יש פה איכות חיים. הילדים מסתובבים בחוץ חופשי. החתן שלי, שגר 300 מטר ממני, מתקשר ואומר ׳בועז בדרך אלייך׳. הוא בן 4 ומגיע לבד״.
נאות הכיכר? שמוליק: ״אנחנו פה מ-1976. אני הייתי פה במילואים כשהיו פה 20 משפחות והציעו לי להצטרף, כי ג׳ויס הייתה מורה והם רצו לפתוח בית ספר. אני אוהב את האזור הזה בצורה מטורפת. אני גם מדריך סיורים פה ועושה את זה מאהבה״. ג׳ויס: ״סיור זה בדרך כלל שעה וחצי. אם אני מצליחה להוציא אותו אחרי שעתיים וחצי, זה נס״.
מה היה פה? שמוליק: ״בהתחלה לא היה כלום. אתה מכיר את המילה ציונות? זו הסיבה שבאנו״. ג׳ויס: ״אני עליתי לארץ בעליית הנוער לבד בגיל 14, בזכות הציונות. התלהבתי מהרעיון להקים משהו חדש ולהיות שותפה. הבית שלנו היה הבית האחרון לפני ירדן״.
מה עושים? שמוליק: ״שנינו גדלנו בבית הספר החקלאי כנות. אני בוגר הפקולטה לחקלאות ובעצם חקלאי מגיל 14 ועד היום. אני עדיין מגדל תמרים ונמצא בשטח רוב היום. כשהגעתי לנאות הכיכר שלחו אותי למטע התמרים למרות שלא היה לי מושג. אז למדתי. ניהלתי את מטע התמרים המשותף של היישוב, וגם גידלתי ירקות הרבה שנים. היום מגדלים פה בזיליקום, עגבניות, מלפפונים ומלונים. מגדלים ירקות קיץ בחורף כי יש לנו את היתרון של מזג האוויר. אנחנו גם מגדלים את המלונים והתמרים על אדמה מליחה עם מים מליחים, אז הטבע מתאמץ יותר והם יוצאים מתוקים במיוחד״.
תמרים? שמוליק: ״יש לי מטע קטן שלי, של 450 עצים. ג׳ויס אומרת, ׳מה אתה צריך את זה?׳ אבל חשוב לי להיות פעיל גם אם אני לא מרוויח כמו פעם. יש שנים יותר טובות ויש שנים פחות. חקלאות זה הימור ואני תמיד אופטימי לקראת השנה הבאה. היום יש לי עובד תאילנדי אחד והעבודה היא תקופתית. צריך לדלל את הפירות, בעצם מורידים 90% מהפירות כדי שה-10% שנשארים יהיו גדולים ויפים ויביאו כסף״.
כסף? שמוליק: ״צריך לדעת איך להתנהל אבל אפשר להתפרנס מזה. ברוך השם המצב הכלכלי של רוב האנשים בסדר. חקלאי זה לא בן אדם נורמלי. העבודה קשה ואי אפשר לדעת מה יהיה. אני קם בחמש בבוקר ועם אור ראשון יוצא לשטח״.
על מה מוציאים פה? ג׳ויס: ״פה אולי אין על מה להוציא, אבל עלי אקספרס מגיע גם לנאות הכיכר״. שמוליק: ״עזוב כסף, יש פה כל הזמן מה לעשות. אני בחבורת הזמר ׳קולות מדבר׳. אנחנו שרים ומופיעים ובשבילי זה קדוש. חוץ מזה ג׳ויס אחראית תרבות ויש מלא חוגים למבוגרים וילדים״.
היישוב הכי קרוב? שמוליק: ״דימונה. שם עושים קניות. 40 דקות מפה, אבל יש פה שתי מכולות ביישוב אם צריך משהו. הכל רחוק. הנשים שלנו יולדות בסורוקה או בדרך״.
ג׳ויס? ״נולדתי בלבנון, בביירות, בשכונה היהודית. היא נהרסה לגמרי במלחמת לבנון הראשונה. גדלתי באווירה מאוד רגועה ואירופית. בתי קולנוע, פאר ומשתזפים בחוף. אבל מרגע שהפלסטינים גורשו מירדן והגיעו ללבנון הכל התחיל להיהרס. אני למדתי בבי״ס יהודי, אבל זה עד כיתה ט׳. כשהגעתי לתיכון אמרתי להורים שלי, ׳זה בית ספר מעורב ואם אני אתאהב בנוצרי או מוסלמי אני לא עוצרת׳. הכרתי כל מיני חברים והייתה ועדה שהיו שומרים על היהדות. שלחו מכתבים להורים שלי ותוך שבועיים הם הודיעו לי שאני עולה לארץ לבד״.
פחד? ג׳ויס: ״לא פחדתי ולא חשבתי לרגע על הצער של ההורים שלי. הייתי באופוריה להגשים את החלום שלי. כך הגעתי לבית הספר החקלאי כנות. אמא שלי ואחותי עלו ב-1971, אבל הסיפור של אבא שלי יותר קשה. הוא נשאר והמשיך עם העסקים שהיו לו, והיו נפגשים כל כמה חודשים באיטליה. זה המשיך עד שהוא קיבל צו מעצר וברח בלי כלום״.
מה עשית? ג׳ויס: ״לימדתי וניהלתי בית ספר בנאות הכיכר. ובשלב מסוים ניגשתי למכרז וקיבלתי לנהל את כל התחום של ילדים עם צרכים מיוחדים ברהט. הקמתי מרכז תמיכה שנתן שירות ל 75 בתי ספר ו-300 גנים. הייתי צריכה להילחם כדי לגייס תקציבים וסייעות. הייתי נוסעת למכללות ומנסה לשכנע מסיימי חינוך מיוחד לבוא ללמד אצלנו. זאת הייתה עבודה מרתקת שהניבה פירות".
ים המלח? ג׳ויס: ״זה כאב לב לראות אותו ככה ופה זה בעצם הבריכות המלאכותיות של מפעל האשלג. אין לנו למשל חוף על הים״.
קפה? ג׳ויס: ״בקיץ יש בבריכה אצלנו מזנון עם סלטים ובירות, אז יושבים שם״.
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
