צפו: האיש שלא נבחר לראשות הממשלה אבל ניהל את המדינה
(צילום: שמוליק דודפור)
הוא ניהל במשך שנים את המדינה. לא, הוא לא נבחר לראש ממשלה וגם לא מונה למנכ"ל מדינת ישראל. אולם, הכל כינו אותו "הגביר", כי כולם ידעו בדיוק מי בעצם מנהל את העניינים שם בכנסת ומאחורי הקלעים בקואליציה ולמרבה הפלא, בהיותו איש מקובל ואהוד, גם באופוזיציה.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אברהם שפירא המנוח, איש חסידות סדיגורה ומקורב לחסידות גור, היה הכל: מנהיג אגודת ישראל, במינוי אישי של הרבי מגור, יו"ר מיתולוגי של ועדת הכספים של הכנסת, יו"ר הקואליציה, וגם יו"ר הוועדה המייעצת לבנק ישראל, כאשר בתוקף תפקידו זה היה חתום בימים ההם בין היתר על כל שטרות הכסף של המדינה, עניין שנוי במחלוקת שעוד נגיע אליו בהמשך. ובכסף עסק כל חייו אברהם שפירא, הבעלים של שטיחי כרמל ועוד כמה וכמה עסקים בארץ ובחו"ל. לפיכך, המדור הפעם יוקדש לשפירא ולמפעל השטיחים המפורסם, שהיה שנים רבות מרכז חייו, אך סופו לא היה מרנין במיוחד.
עושה שמח
כאשר שוחחתי השבוע עם כמה וכמה מוותיקי הפוליטיקאים והמשק, לא נמצא אחד שלא העלה חיוך על פניו בשומעו את השם אברהם שפירא. "הוא היה איש עם המון הומור. צחק על כל עניין בטוב טעם, גם כאשר היה לעתים עצבני, משלא השיג את מבוקשו", אמר לי אחד ממקורביו בעולם החרדי.
כך, למשל, מסופר ב"ידיעות אחרונות" מה-5 במאי 1982, כי נוסע פנה לשפירא בעת שחזר מחו"ל בטיסת אל על (שלהפסקת טיסותיה בשבת דאג שפירא) בקושייה מתחכמת: "מה תעשה אגודת ישראל אם אזרח ישראלי, לא דתי, יתנצר ביום שישי, יטוס בשבת כגוי ויתגייר מחדש ביום ראשון?". בלי לחשוב הרבה השיב שפירא: "במקרה שאתה מתאר יצטרך האיש למול את עצמו מחדש בכל יום ראשון"... אגב כך פורסמה יום קודם לכן, ב-4 במאי, ידיעה לפיה מטענים של מפעל גלנויט קיסריה השייך לשפירא, מוטסים דווקא בשבתות לפריז, לונדון ופרנקפורט. שפירא הכחיש מכל וכל.
בחייו של שפירא לא היה לעולם רגע דל. "היומן שלו מלא-מלא", נהגו לדווח עוזריו. וכך אני זוכר היטב ריאיון שערכתי עמו. "סע איתו מהכנסת לתל אביב ותראיין בדרך", הציעו בלשכתו. וכך היה. שפירא, שהיה גם נהנתן לא קטן, היה מצויד בכל מכל טוב ברכבו הגדול ("כי אני אדם ממש לא רזה, אני נזקק למכונית גדולה"). כן, היו במכונית המפוארת מרכבם של כל חברי הכנסת האחרים גם משקאות חריפים. בכל פעם שרצה לחגוג ולשמח את הסובבים אותו נהג להביא עמו, גם לכנסת, כמה בקבוקים, בין השאר לישיבות ועדת הכספים "כי אין כמו לשמח אנשים".
כך היה כאשר הציצו כתבים לחדר ועדת הכספים וראו את שפירא מוזג כוסיות לכל החברים. מששאלנו במה העניין השיב מיד: "משנכנס אדר - מרבין בשמחה". לחברי הכנסת הערבים, שאף הם חיבבו את הטיפוס המיוחד הזה, הביא שפירא מיץ תפוזים. ב-6 במרץ 1985 מספרת ידיעה בעיתון, תחת הכותרת "סיבה למסיבה", כי בוועדת הכספים של הכנסת היה ביום הזה "ריח של בית מרזח".
שפירא היה כל יכול בכנסת, בעיקר בכל נושאי הדת והכסף. בעניין הדתי הוא יזם חוקים שחלקם התקבלו, חלקם גרמו למהומה וחלקם נדחו, אך תמיד נלחם עליהם במלוא כוחו שהיה רב מאוד. נושאי הדת והכסף השתלבו זה בזה לא פעם, כך היה בחוק השבת, כאשר ניסה אפילו - ולא הצליח - למנוע כל תנועה בכלי רכב בישובים יהודיים בשבתות ובחגים ולהפסיק את משחקי הכדורגל בשבתות.
גם חוק החזיר והפסקת טיסות אל על בשבת היו יוזמות שעליהן נלחם ובהן הצליח. לסגור את "הבימה" בשבת לא כל כך הצליח לו, אבל בשל החיבה אליו דחו פעם הצגה שנועדה לחג. ב-25 ביוני 1985 מבשרת ידיעה בעיתון: "ח"כ שפירא דורש מהממשלה: לסגור את 'הבימה' בשבת".
אפילו קבוצות הכדורגל נענו לבקשותיו ודחו חלק ממשחקיהן למוצאי שבת. "מעכשיו אני אוהד מכבי, הפועל ובית"ר גם יחד", הצהיר בהומור המפורסם שלו, "אליצור ממילא לא משחקת בשבת. רק שלא תתחיל פתאום".
אולם, עניין אחד שבו עסק שפירא ללא הרף לא היה אמנם אסור בשנות ה-80 של המאה שעברה - עבודה והחזקת וניהול נכסים במקביל לכהונה בכנסת. תארו להם בימים אלה, למשל, את אחד מממשיכי דרכו, יו"ר ועדת הכספים, ח"כ משה גפני, עוסק ומחזיק בעת כהונתו במקביל גם בבעלות על מפעל נעליים או בגדים. כיום ההפרדה היא מוחלטת, מה שלא היה עדיין מקובל לפני ארבעה עשורים.
"רק איש עסקים חצוף כמו שפירא יכול להעז לייצא שטיחים לאיראן"
אברהם יוסף שפירא נולד בעיר לבוב, שהייתה בירת גליציה המזרחית, ב-2 במרץ 1921, או כפי שנהג לחתום על כל מסמך משנתבקש לכך: כ"ב באדר א' ה'תרפ"א. כינוייו היו רבים. היו שכינו אותו אברמ'ל והיו שקראו לו מוניה. והיו שכינו אותו הרב שפירא, למרות שהצהיר מדי פעם כי "מעולם לא הודעתי שאני רב". בכל מקרה, שפירא הוא מצאצאיו של רבי שמואל יצחק שור, בעל "מנחת שי" והיה בוגר ישיבת טימישוארה וישיבת כוכב מיעקב שבטשעבין בגליציה המערבית שבפולין. שם הוסמך להוראה.
אברהם שפירא ניצל מהשואה כאשר הוריו עברו לבוקרשט שברומניה. אחרי מלחמת העולם השנייה היגרו הוריו, פנחס שפירא והינדה לבית בקנרוט, לשווייץ. הוא עלה לישראל ב-1949, ביותו בן 28. בארץ הקים אביו מפעל לייצור סרטים לתעשיית הקונפקציה בדרום תל אביב.
את עולם העסקים החל להכיר כאשר עבד במחיצת אביו במפעל בתל אביב. אולם, כבר בימים ההם גילה שפירא עניין מיוחד במוצר מיוחד - שטיחים. הוא התקרב במהירות - מה שעשה אחר כך כל חייו - אל אישים בשלטון וב-1959 קרא לו שר המסחר והתעשייה ולימים שר האוצר האגדי פנחס ספיר לרכוש מפעל שטיחים באור עקיבא. שפירא עט על המציאה ונענה.
18 צפייה בגלריה
מפעל השטיחים המפורסם היה שנים רבות מרכז חייו של שפירא, אך סופו לא היה מרנין במיוחד
(צילום: גיל נחושתן)
מפעל השטיחים, ששמו היה שטיחי כרמל, בהיותו על מורדות ההר שבמרומי העיר חיפה, הוקם באמצע שנות ה-50 על ידי אפרים טרוגובוב, אולם נקלע לקשיים כספיים. ספיר, ששמע על החסיד החביב, שהחל להצטיין בעולם העסקים, הציע לשפירא הלוואות ממשלתיות על מנת שיתקיים מפעל שטיחים גדול בישראל ולא יהיה צורך ביבוא רב של המוצר המבוקש הזה.
תחילה היה זה מפעל קטן יחסית, אולם בשנת 1961 כבר העסיק יותר מ-100 עובדים. שפירא ביקש מפנחס ספיר סיוע כדי להקים מבנה נוסף למפעל ולהרחיבו ולקלוט בו עוד עובדים רבים. בשנים הבאות הקים שפירא מפעלים נוספים באור עקיבא, בנתיבות, בנצרת עילית ובטבריה. זאת, מבלי להתעכב, תכונה מוכרת שלו ("צריך עכשיו לאשר את התקציב - לא בשבוע הבא", נהג לומר כעבור שנים בוועדת הכספים של הכנסת).
ב-28 ביולי 1964 מסופר כי מפעל שטיחי כרמל החל לייצר שטיחים ישראלים "בסגנון סקנדינבי": "תוקם ועדה מייעצת של אדריכלים לבחירת צבעים אופנתיים לשטיחי 'קופנהגן'". הייתה זאת הקדמה להצפת השוק בישראל בשטיחים פרסיים "על אף ההגנה האדמיניסטרטיבית". לעניין הזה ידאג בעתיד שפירא, כאשר יוטלו מכסים בשיעור גבוה במיוחד על שטיחים שייובאו לישראל, מה שלא ימנע כעבור זמן יצוא מפתיע מאוד של שטיחי מפעלי שפירא לאיראן, כפי שהעיתון מגלה בידיעה תחת הכותרת "שטחים ל...פרס" ב-31 באוגוסט 1977. "רק איש עסקים חצוף כמו שפירא יכול להעז לייצא שטיחים לאיראן", אמרו אז תעשיינים.
ידיעה מ-13 בספטמבר 1973 מגלה, כי מפעלי השטיחים של שפירא מייצרים גם וילונות. שנים לאחר מכן יתברר כי חלק גדול מהייצור במפעליו של איל השטיחים הישראלי יהיו גם שטיחי אמבטיה ומטבח. ב-8 בדצמבר 1975 מדווח העיתון כי שטיחי כרמל מייצרים שטיח חדש בעל הכינוי "הילטון". "זהו שטיח ארוג. השיער, שהוא מניילון, אורכו 2 ס"מ והוא על בסיס כותנה. משקל השטיח - שני ק"ג למטר מרובע". לא קל במיוחד.
ב-5 בינואר 1977 מספרת ידיעה בעיתון כי מכונית של מפעל שטיחי כרמל עמוסה בשטיחים נעצרה בפתחו של בית הנבחרים. מנהלי החברה ופועלים פרקו אותם כדי להציגם בפני חברי ועדת משנה של ועדת הכספים. הסיבה: דרישה של המפעל לבטל את מיסי הקניה על חומרי הגלם של המפעל, לא רק על ענף הטקסטיל אלא גם על תעשיית השטיחים. חברי הכנסת שהופתעו ממשלוח השטיחים לכנסת - עוד תקדים שיזם שפירא - השתכנעו מהדרישה, לאחר שבחנו את טיב השטיחים, שאגב יפארו כעבור זמן גם את הכנסת עצמה.
בראשית שנות ה-80 היה שפירא, שהתרחב בעסקיו עוד ועוד, הבעלים של תשלובת השטיחים כרמל קיסריה גלנויט, שכללה כבר שבעה מפעלים גדולים בכל רחבי הארץ, כמו גם שלוחות מכובדות בחו"ל, והעסיקה יותר מ-1,500 עובדים. "הבוס הגדול", נהגו העובדים לכנותו, גם בשל ממדי גופו העבים למדי. "שמן זאת מילה קלה מדי למשקלו", התלוצצו אז העובדים.
סערת המכס וההסתבכויות
בשנת 1980 זכה שפירא בפרס התעשייה בקטגוריית הטקסטיל, לא מעט בזכות חסימת היבוא של שטיחים לארץ. וכאן באה לכדי ביטוי אחת הפרשיות שליוו אותו במשך שנים. המכס על יבוא שטיחים היה מהגבוהים ביותר, כאשר שפירא יזם אותו, בתמיכת שרים שנזקקו לקולות אגודת ישראל בקואליציה, כדי להגן על תוצרת הארץ, בעיקר מפני יבוא של שטיחים נאים וזולים יותר מאיראן, מלכת השטיחים, מטורקיה וממדינות נוספות.
בשל המכס הגבוה של מאות אחוזים שהוטל על יבוא שטיחים לישראל, נהנתה במיוחד תשלובת השטיחים כרמל בעלת השליטה המוחלטת בשוק השטיחים בישראל. על הפרשה הזאת פרסם בשעתו עיתונאי "ידיעות אחרונות", אריה אבנרי, ספר בשם "הגביר", שבו טען כי אברהם שפירא הפעיל בכנסת את כוחו הפוליטי כדי לגרום למס הגבוה על יבוא השטיחים. אבנרי טען כי הייתה כאן קנוניה של מעשה שחיתות חמור. שפירא נאבק נגד פרסום הספר ואכן בית המשפט המחוזי אסר למשך זמן מה לפרסמו, אולם בית המשפט העליון קיבל את ערעור המחבר והתיר לפרסמו.
18 צפייה בגלריה
שפירא נאבק נגד פרסום הספר שבו נטען למעשה שחיתות מצידו. המחוזי פסק לטובתו, העליון נגדו
(ארכיון "ידיעות אחרונות")
אולם, צרות רדפו אף הן את אברהם שפירא. ב-25 באוקטובר 1980 נשרף כליל מפעל השטיחים גלנויט שבנתיבות, שעיקר הייצור בו היה של שטיחים "מקיר אל קיר" בשיטת הטפטינג. הכל נשרף אז: המבנה, המכונות, הסחורות ומלאי חומרי הגלם. בקשריו הטובים הצליח שפירא לזרז הזרמת כספים לבנייתו מחדש של המפעל המצליח.
זמן קצר לפני שנבחר בראשונה לכנסת, מדווח "ידיעות אחרונות", ב-24 במרץ 1981, כי 42 קניינים מאנגליה הגיעו למפעלי שטיחי כרמל וביצעו בו "הזמנות גדולות, החורגות הרבה מעבר לסכומים של שש ספרות. גודלה של המשלחת והיקף הזמנותיה הינם למעשה ללא תקדים בתולדות התעשייה הישראלית. לפי מיטב המידע לא ביקרה מעולם בארץ משלחת כה גדולה במפעל אחד ומסרה הזמנות בסדר גודל כזה".
18 צפייה בגלריה
"הזמנות החורגות הרבה מעבר לסכומים של שש ספרות". 24 במרץ 1981
(ארכיון "ידיעות אחרונות")
בשנת 1991 החמיר מצבה הפיננסי של תשלובת מפעלי השטיחים. שפירא, בקשריו המיוחדים, הצליח לזכות בערבויות של 100 מיליון דולר מהמדינה, אך דרכו של קונצרן השטיחים להתאושש לא צלחה.
וכך, ב-1993 מינה שר האוצר אברהם (בייגה) שוחט כונס נכסים לתשלובת. בעת חקירת הכונס התברר כי היקף החובות ששפירא נתבע לשלם הגיעו לכמיליארד שקל, אולם שפירא הצליח להחזיר רק 130 מיליון שקל. קשריו שוב הועילו ובשנת 1995 בוטלו כל התביעות נגדו.
בשנת 1981 נבחר שפירא לראשונה לכנסת, לאחר שהרבי מגור פנה לאדמו"ר מסדיגורה וביקש שיאשר להעמיד את שפירא בראש רשימת אגודת ישראל. הבחירה הייתה משום הפתעה, נאמר בידיעה שפרסם ב-8 במאי 1981 העיתונאי אריה אבנרי.
ב-15 במאי מדווח העיתון, כי "הרבי מגור שלח את תעשיין-השטיחים לכנסת. אברהם שפירא, בעל תשלובת 'שטיחי כרמל' אומר: 'לא אפרוש מעסקיי'. אעסוק בעבודה הפרלמנטרית יומיים בשבוע". תארו לכם חבר כנסת שמצהיר כך בימים אלה.
ב-25 במאי כבר מתחיל מצעד הפוליטיקאים במסע החנפנות שיימשך שנים אצל שפירא. אפילו נתניהו לא זכה לעלייה לרגל בקצב שזכה לה במשך שנים אברהם שפירא. למשל, ברגע שנבחר ידיעה בעיתון מספרת כי עזר וייצמן, לימים נשיא המדינה, סיפר לשפירא כי הוא גר בקיסריה "קרוב מאוד לאחד ממפעליך". על פי הידיעה שפירא מיהר להזמין את וייצמן למפעל והוא התקבל בו "בתשואות חמות".
בידיעה מה-23 ביוני תחת הכותרת "מקיר לקיר" מסופר כי "התעשיין רחב הלב ומלא החיים, מזניח עתה את שטיחי 'מקיר לקיר' של 'כרמל' ומנסה למשוך בוחרים מקיר אל קיר לאגודת ישראל". באותו היום מתפרסם כי שפירא צפוי לקבל אזרחות כבוד של אור עקיבא, שבה ממוקם אחד ממפעלי הקונצרן שלו.
ב-3 בפברואר 1984 פורצת מלחמת יצרני שטחים בארץ. "'שטיחי כרמל': מזייפים את תוצרתנו", מבשרת כותרת הידיעה. המלחמה בין שטיחי כרמל לשטיחי ראובן נמשכה תקופה לא קצרה וההאשמות לא הוכחו מעולם, כאשר שתי החברות האשימו זו את זו בזיופים, כפי שדיווחה הידיעה מה-5 בפברואר: "מחריפה מלחמת השטיחים בין חברת כרמל לשטיחי ראובן". מהידיעה מתברר כי כשי לפסח קיבלו עובדי התעשייה האווירית (קשה להאמין היום!) שטיח בשווי 24 אלף שקל (ישן).
ב-25 באוקטובר 1985 מדווח בעיתון על חידוש של שטיחי כרמל: "שטיח עמיד בפני כתמים: הוצאה נספגת מקיר לקיר". השטיח התברר עשוי סיב חדש בעל תכונות ספיגה נמוכות ביותר.
ב-20 ביוני 1986 מדווח העיתון כי שיעורי המכס הגבוהים על שטיחים מיובאים הגיעו ל-250%, אף כי בעבר כבר נקבע להם שיעור שיא במכס של 400%. למרות, זאת נמכרים בארץ, מתברר, על ידי 25 סוחרים, גם שטיחים פרסיים שיובאו לארץ גם אחרי עליית חומייני לשלטון באיראן, שנים אחדות קודם לכן. מחיר שטיחים כאלה הגיע לכ-300 דולר למ"ר וחלקם, אגב, יובא דווקא מאפגניסטן. ב-19 בנובמבר 1987 מסופר על שטיחים שנמכרים על ידי שטיחי כרמל ושעוצבו על ידי האמן יעקב אגם. מחירם: 500 עד 2,000 דולר, כאשר השטיח במחיר הנמוך הוא בסך הכל בגודל של 80 על 120 ס"מ.
שפירא נבחר לכנסת ה-10 וגם לכנסת ה-11. ב-1988 לאחר שפרש מהכנסת, על פי הוראת מועצת גדולי התורה, ופנה לעסוק בכל מאת האחוזים של זמנו בעסקי השטיחים שלו, דווקא אז התגברו קשיים שכבר חוו מפעליו.
ב-21 ביולי מדווחת ידיעה כי "בשטיחי כרמל ממתינים לאברהם שפירא. הבן-המנכ"ל רוזי: חבל על כל דקה שאבא אינו בעסק".
18 צפייה בגלריה
נטש לארבע שנים את הכנסת, לטובת עסקיו, שנקלעו לצרות. 21 ביולי 1988
(ארכיון "ידיעות אחרונות")
ובינתיים ח"כ אברהם שפירא נטש לארבע שנים את הכנסת, לטובת עסקיו, שנקלעו לצרות. הידיעה ב-15 ביולי מצטטת אותו: "ח"כ שפירא: כואב לי הלב לעזוב את הכנסת. יו"ר ועדת הכספים מאגו"י הודיע על פרישתו מהמרוץ, בהוראת הרבי מגור".
העובדים מוחים על הפיטורים: "שפירא נופל על שטיחים - ואנחנו על הפנים"
ב-25 ביולי מתפרסם, כי נרשמו עיכובים במשכורות של עובדי שטיחי כרמל. ואז גם החלו פיטורי עובדים, כפי שדווח ב-7 באוגוסט 1988: "שטיחי כרמל: חשש לפיטורי 120 עובדים". הסיבה: המשבר בתשלובת שטיחי כרמל. ב-18 באוגוסט: "מפעל שלישי של שפירא הוכרז 'לקוח מוגבל' בבנק. המדובר במפעל 'גלנויט' בקיסריה".
ב-4 בספטמבר 1988 הכותרת היא: "אנחנו נלחמים על הלחם, ואתם רוצים לקשט את הבית. עובדי שטיחי כרמל באור עקיבא מנעו את מכירת השטיחים המיוחדת שעליה הכריזה ההנהלה". ב-7 בספטמבר מתבררת עוד זווית, שבה מסתבך הבעלים של מפעלי השטיחים: "שפירא חייב חצי מיליון דולר לקרן הגמלאות 'מבטחים'". ב-22 בספטמבר שואלת ידיעה: "מדוע ח"כ שפירא לא משלם חובו למכס?".
ב-10 באוקטובר הכותרת עוד פחות סימפטית: "כל אור עקיבא (תזכורת: שפירא הוא יקיר העיר) הושבתה לשעה כהזדהות עם עובדי שטיחי כרמל. שפירא נופל על שטיחים - ואנחנו על הפנים", מחו המפגינים על גל הפיטורין במפעל, שבו התבצרו העובדים כבר זה השבוע השני". באותו היום מתפרסמת ידיעה המעידה עד כמה ניסו בממשלה לסייע לחבר של כולם, אברהם שפירא: "מכס גבוה על שטיחים - כדי לסייע למפעלי ח"כ שפירא. משרד התעשייה מבקש לדחות את הפחתת המיסים, עליה התחייב בעבר, בטענה שמפעלי שפירא נקלעו למצוקה".
ב-11 באוקטובר מבשרת כותרת: "משפחת שפירא מוכרת נכסים אישיים להקל מצב המפעלים". ב-18 באוקטובר מדווחת ידיעה על מה שהכל ידעו זה מכבר: "יבואני השטיחים: הממשלה מגינה על 'שטיחי כרמל'".
ב-22 בנובמבר 1988 מתחיל שפירא לאבד את מפעלי השטיחים שלו. הכותרת: "שפירא מוכר חלק משטיחי כרמל לקבוצת משקיעים אמריקנים".
ב-12 בינואר 1989 ידיעה עצובה, המעידה על ירידה במעמדו של שפירא בעת ההיא: "השרים 'החרימו' את השטיחים של אברהם שפירא שפיארו בשנים האחרונות את לשכותיהם של מרבית שרי הממשלה. מאז שהחליט לפרוש מהכנסת, סר חינם של שטיחים אלה לפחות אצל ארבעה שרים, שהעדיפו להזמין ללשכותיהם המשופצות שטיחים מתוצרת המפעל המתחרה מבית-שמש, 'שטיחי שומרון'".
ב-30 במאי 1989 "נחתם הסכם פריסת חובות שטיחי כרמל לבנקים". ההתאוששות מתחילה ושפירא פונה ב-4 ביוני לנגיד בנק ישראל, פרופ' מיכאל ברונו: "ביקש מהנגיד סיוע בהצלת מפעליו".
אחרי סגירה חלקית של אחדים ממפעלי השטיחים מבשר העיתון ב-30 ביוני 1989 כי "מפעלי שטיחי כרמל ייפתחו בשבוע הבא". ב-4 באוקטובר מתברר ששובו של אבא שפירא לעסק בתפוקה מלאה מניבה תוצאות: "שטיחי כרמל נחלצו מהמשבר: חזרו לתפוקה כמעט מלאה".
אך ההתאוששות קצרה. ב-2- ביוני 1990 מבשר העיתון, כי "חובות שטיחי כרמל גדלו לכ-50 מיליון דולר". ימים אחדים קודם לכן, ב-23 במאי, מדווח כי שטיחי כרמל (הנחשבים לא פעם ליקרנים) "מורידים מחירים ב-25-30 אחוז".
בראשית יולי 1992 מבקש אברהם שפירא מהמדינה הלוואה של 10 מיליון דולר עבור מפעל השטיחים שלו "אך מסרב לגלות פרטים על מצבו הכלכלי". הפעם הוא מבטיח, לאחר ארבע שנות הפוגה מחברותו בכנסת, כי "מיום שאכנס לכנסת, אני פורש מכל העסקים שלי". ב-7 ביולי 1992 מבשר העיתון: "שר האוצר מודעי אישר 10 מיליון דולר סיוע למפעלים של שפירא. מפעלי השטיחים של ראש רשימת יהדות התורה, המועמד לתפקיד יו"ר ועדת הכספים, נתונים בקשיים חמורים. הסיוע של המדינה יינתן למפעלים בכפוף לביצוע תוכנית הבראה".
ב-13 ביולי 1992 מספר העיתון כי "המשקיע האמריקני ביטל ערבויות ושפירא נקלע לקשיים. "מדובר ביהודי אברהם פרוטנהדלר, שהזרים לפני 4 שנים לשטיחי כרמל 25 מיליון דולר. שפירא מכחיש".
הקשיים במפעליו של שפירא מחמירים. ב-17 בפברואר 1993 כותרת מאמר פרשנות של סבר פלוצקר היא: "משכו לשפירא את השטיח מתחת לרגליים". הפרשן מצדיק את הצעד בו נקט בו ביום שר האוצר אברהם בייגה שוחט "לעשות את הנדרש - להביא את תשלובת שטיחי כרמל לכינוס נכסים". ב-19 בפברואר "בית המשפט מינה כונס נכסים למפעלי השטיחים של שפירא"
ועוד ידיעה מדאיגה ב-3 במרץ 1993: "מפעלי שפירא: חומר הגלם אזל. רק 20% חזרו לעבוד".
החובות והקריסה
ב-29 במרץ 1993 "חוקרים ערכו פשיטה על ביתו של שפירא. נלקחו מסמכים רבים, שאמורים לסייע למשרד המשפטים לחקור את עסקי תשלובת כרמל". הגביר ממש כבר לא גביר והוא עושה את דרכו באותם הימים מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.
ב-20 באפריל 1993 מתפרסמת ידיעה כי "חובות 'שטיחי כרמל' יגיעו ל-200 מיליון דולר". כונס הנכסים יפטר בקרוב עשרות מעובדי התשלובת במסגרת תוכנית ההבראה".
ב-4 באוגוסט כותרת ידיעה מדווחת עד כמה הממשלה טעתה הפעם בעזרה: "תשלובת שפירא הפסידה מחצית מהסיוע הממשלתי. ההפסד 7.5 מיליון דולר". ב-22 באוגוסט 1993 ידיעה נוספת מתארת את עוצמת הצרות של "הגביר": "הערכה עדכנית: חובות שפירא מסתכמים ב-220 מיליון דולר". ב-14 בספטמבר 1993: "הפסדי 'כרמל' מאז הפירוק: 17 מיליון שקל - קובע הדו"ח של הכונס הרשמי של התשלובת". ב-24 בנובמבר 1993: "הביטוח הלאומי כיסה את חובות שפירא לעובדיו. העביר מאות אלפי שקל ל'מבטחים'".
ב-21 בפברואר 1994 כותרת ששפירא ודאי לא אהב: "רבע מיליון דולר הכריעו: ורדינון רכשה את שטיחי כרמל". ב-22 בפברואר מספרת כתבה: "הנקמה המתוקה של חיים איתני בשפירא: היה ממקימי מפעל השטיחים 'כרמל' אך בשעתו נאלץ לפרוש מהתשלובת בעקבות סכסוך עם משפחת שפירא. עתה קנה את מפעל השטיחים הארוגים של התשלובת".
מיד לאחר מכן הפתעה. הכותרת מבשרת ב-12 ביוני 1994: "שטיחי כרמל זכה במכרז להתקנת שטיחים בכנסת". והעיתון שואל: "איך ירגיש ח"כ אברהם שפירא, שייאלץ לדרוך בקרוב על שטיחים חדשים, שיוצרו במפעל השטיחים כרמל, שהיה פעם בבעלותו, ושייפרסו בקרוב על רצפות משכן הכנסת?".
ב-20 בדצמבר 1994 מספר העיתון, כי "מאז התמוטטה התשלובת של ח"כ שפירא, שנהנתה מהגנתה של חומת מכס רצחנית, ירד המיסוי על שטיחים מיובאים, וכיום היבוא פורח".
ב-10 באוקטובר 1997 בא הסוף לפרשה העגומה של נפילת עסקיו של טייקון השטיחים: "שפירא ישלם 25 מיליון שקל למפרקי 'שטיחי כרמל'. הסכם הפשרה אושר סופית. השופט: רוב החובות הם מניהול כושל ולא ממרמה".
ב-28 באוקטובר 2020 באה הידיעה העצובה באמת: "אחרי 60 שנה: שטיחי כרמל עוברת להודו". בשיא משבר הקורונה יצרנית השטיחים החליטה להחליף את העובדים הישראלים בהודים. הבעלים עופר איתני: לא הייתה לנו ברירה". ב-16 בנובמבר בשורה למבקשים לרכוש שטיחים בארץ: "שטיחי כרמל: בעקבות סגירת המפעל בארץ מלאי השטיחים מוצע למכירה בשליש מחיר". בסוף שנת 2020 כאשר נסגר מפעל שטיחי כרמל סופית בארץ, לאחר שנקלע לקשיים כספיים, נשמעה ההכרזה "אין עוד מקום בארץ לעבודות כאלה", שאותה השמיע בכאב חיים איתני בן ה-93, לאחר 60 שנים במפעל, בעת סגירתו.
החתימה על השטרות הוחלפה
בכל שנותיו בכנסת היה אברהם שפירא חבר וגם יו"ר ועדת הכספים בשנים 1984 ו-1988. בימים של אינפלציה שהשתוללה בארץ עד כדי קצב של 500% בשנה, אבטלה בשיעורים גבוהים ומשברים כלכליים חמורים רבים - הייתה ועדת הכספים בעלת כוח רב ביותר ושפירא, שניהל אותה, הפך לאישיות המחוזרת ביותר בפוליטיקה הישראלית. בין השאר הוא מיסד אז את העברת "הכספים הייחודיים" לעולם החרדי ולמוסדות שונים. העובדה שהמפלגה שבראשה עמד היוותה לשון מאזניים בין המפלגות הגדולות רק הגבירה את כוחו כי רב.
פרשיה אחת בחייו הייתה יוצאת דופן: שפירא נבחר לכהן כיו"ר הוועדה המייעצת לבנק ישראל, אולם כעבור שלוש שנים נאלץ לוותר על התפקיד הרם, בשל ניגוד אינטרסים, בהיותו גם חבר כנסת ואף חבר ואחר כך יו"ר ועדת הכספים. היועץ המשפטי לממשלה, פרופ' יצחק זמיר, הוא שקבע כי שפירא לא יוכל להמשיך בתפקידו וכמחליפו נבחר יו"ר ועדת הכספים לשעבר, חברו מאגודת ישראל, ח"כ שלמה לורנץ. שפירא היה חתום שנים אחדות, לצד נגידי בנק ישראל, על שטרות הכסף של ישראל, וחתימתו הוחלפה בזאת של לורנץ עם הנפקת שטרות חדשים.
שפירא שב לכהן בכנסת ה-13 בשנים 1992 עד 1996. זאת, למרות שבשל התדרדרות במצבו הבריאותי, מחלת הסוכרת ממנה סבל, נאלצו רופאים לקטוע את כף רגלו והוא התנייד בכיסא גלגלים. ב-26 ביוני 2000, כ"כ בסיון ה'תש"ס, נפטר אברהם שפירא והוא בן 79.
השליטה העיקרית בכרמל אחזקות נמצאת כיום בידי משפחת איתני, שהתחילה את דרכה עם שטיחי כרמל, אז בצמוד ובחברות עם אברהם שפירא, באמצעות מפעל שטיחי קיסריה שהוקם בשנת 1960. בשנת 1986 הוקמה רשת ביתילי, מותג ישראלי לריהוט ומערכות ישיבה. בשנת 1997 הונפקה כרמל אחזקות בפעם ראשונה בבורסה ובהמשך בשנת 2005 בוצעה הנפקה נוספת של אגרות חוב. בשנת 2003 רשת ביתילי ורשת אי.די.דיזיין מוזגו. בשנת 2015 נמחקה החברה מהמסחר בבורסה. לקבוצה יש שני מפעלים לייצור ריהוט ומוצרי חיפוי, ולכל מותגיה יש כיום 40 חנויות בכל רחבי הארץ.
כרמל נשארה עד לאחרונה נאמנה למוצרי כחול-לבן ושמרה את מפעליה בארץ והייתה לחברה היחידה המייצרת שטיחים ודשא סינתטי בישראל. כ-70% מתוצרת המפעל בארץ יוצא לכ-50 מדינות בעולם ובמשך יובל שנים הייתה החברה הגדולה בתחומה בישראל.
בשנת הקורונה הצטבר במפעל מלאי של שטיחים שעדיין נמכר. שטיחי כרמל עוד יהפכו לפריט אספנים בעתיד, אמרו בצער במפעל שסגר את שעריו.
