מטבח להשכיר: אולי גם אתם התחלתם בזמן הקורונה לשחזר בבית מתכונים של סבתא לריבת חבושים, לג'חנון או לעוגיות ‑ ולהציע את התוצרת למכירה? ואולי גם אצלכם המטבח צפוף, הכלים לא מקצועיים, והילדים או השותפים לדירה מתלוננים על הסירים והלכלוך בכל מקום? ללני סאקסטין, בעלי מפעל המאפים והממתקים הוותיק כרמית, ולבתו, מיכל קלימברג, יש בשורה עבורכם: מעין חלל עבודה שיתופי לקונדיטורים, לבשלנים ולאופים.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אחרי סוכות ישיקו השניים לראשונה בישראל את Make eat, חלל העבודה השיתופי הראשון ליצרני מזון קטנים. המיזם החדש ממוקם במפעל כרמית בראשון לציון, שפעילותו מתוכננת לעבור בשנה הבאה לפארק התעשייה ציפורית שבגליל. המבנה בראשון לציון, שעליו מתנוסס השלט "צומת המזון" ‑ שם שהעניק לו סאקסטין כשרכש את המקום לפני שנים רבות ‑ נשאר בבעלות המשפחה.
קלימברג (46), נשואה + 4 וגרה בכפר סבא, אחראית על המיזם, בנוסף להיותה דירקטורית בכרמית ומנהלת חברת הנדל"ן של המשפחה, המוחזקת בשותפות עם משקיעים מדרום אפריקה ועוסקת בהשקעות ויזמות של נכסי נדל"ן מניבים. הפרויקט החדש משלב את עיסוקה בנדל"ן עם הידע בייצור מזון.
Make eat תשכיר עמדות עבודה, כולל כל הציוד הנדרש ‑ מיקסרים תעשייתיים, תנורים, מרדדים ‑ חומרי אפייה, וגם שירות שטיפת כלים ומחסנאי (ניתן לייצר במקום רק מוצרים חלביים ופרווה), אבל הכי חשוב: השוכרים ייהנו מרישיון היצרן שיש למקום, שמעניק גושפקנה חוקית ממשרד הבריאות לתקינות הליך הייצור שלהם.
העיתוי של פתיחת המקום, אף שתוכנן הרבה לפני עידן הקורונה, מושלם: בעקבות הסגר, החל"תים והפיטורים ההמוניים, רבים שחיפשו פרנסה אלטרנטיבית החלו לאפות ולבשל מהמטבח הביתי הזעיר ולמכור. מי שהתפתח ונהנה מביקושים גדולים, מוצא עצמו לא פעם מוגבל בציוד ובשטח, וגם עבריין הפועל ללא רישיון יצרן.
המיזם מציע 40 עמדות עבודה לפי קטגוריות: עמדות לאפיית לחמים, בורקסים, קונדיטוריה, קייטרינג ועוד. אפשר להזמין עמדה לתדירויות שימוש שונות לפי הצורך, החל מפעם בשבוע ויותר. "כשתיכננתי את המיזם חשבתי שזה ישמש חולמים וחולמות, ולא אנשי מקצוע", מספרת קלימברג, "אבל התברר לנו שיש ביקוש גם מהתחום המקצועי. למשל, בית קפה שמוכר במקום את הגרנולה שלו או עוגיות בית מתוצרתו, ורוצה להתחיל למכור באריזות מסחריות. הוא חייב על פי חוק למכור את המוצר עם תווית ורגולציה שמחייבת ציון מספר יצרן, שכבית קפה אין לו. מי שייצר אצלנו יוכל למכור את תוצרתו גם בחנויות מזון מוסדרות".
כמה זה עולה?
קלימברג: "בשימוש פעם בשבוע התעריף לעמדת עבודה למשך שמונה שעות הוא 950 שקל לכל פעם. פעמיים בשבוע ‑ 850 שקל לכל פעם, שלוש פעמים בשבוע ‑ 750 שקל".
יש גם ייעוץ
איך נולד הרעיון?
"מבנה המפעל בראשון לציון הוא בבעלותנו ובקרוב יתפנה. בשטח הצמוד לו, שגם הוא שלנו, נבנה בהשקעה של 240 מיליון שקל קומפלקס של מסחר ומשרדים. חיפשנו שימושים למבנה שנותר ריק ושמותאם לייצור מזון, ושירת לא רק את כרמית. חלקים ממנו הושכרו ליצרני מזון נוספים. המיזם החדש יושב על השטח ששימש את ד"ר לק, שייצר כאן את הגלידות שלו עד שנקלע לקשיים.
"החלום של ייצור שיתופי היה של אבא, החזון שלו הוא להקים בחזית הקומפלקס חנויות מזון ארטיזן (בעבודת יד) וחנות שיתופית של היצרנים שיפעלו אצלנו. לפני שהחלטנו נסענו לראות איך זה עובד בארה"ב, שם פועלים בחמש השנים האחרונות חללי ייצור משותפים שמכונים שם פוד אינקובטור, והתלהבנו. פגשנו שם בעל מפעל שמפעיל חלל קולינרי כזה, והוא אמר לנו: 'הבנתי שאני מרוויח עכשיו יותר מאשר כשייצרתי בעצמי'.
"כשחזרנו פנינו למשרד הבריאות לקבל את ברכת הדרך. הרגולציה בישראל קשוחה יותר מאשר בארה"ב, והם דרשו שרישיון היצרן יהיה שלנו, כלומר אנחנו נהיה האחראים לכך שהייצור ייעשה על פי תקן. אנחנו גם מספקים לשוכרים את כל חומרי האפייה, חלקם מיוצר בכרמית, שהיא ספקית גדולה של מוצרי שוקולד לתעשיית המזון. למשל, ציפוי השוקולד על שלגוני מגנום הוא מתוצרתנו, וגם כדורוני השוקולד בתוך היוגורט של שטראוס. משרד הבריאות חייב אותנו לספק לשוכרים את החומרים, כי רק כך ניתן לפקח שהם כולם על פי תקן ולא מזיקים לבריאות".
מי המתעניינים בשכירת עמדה אצלכם?
"אנחנו מופתעים מהביקושים. הגיע אלינו לדוגמה שף שעבד במסעדה, הוצא לחל"ת והחליט להיות עצמאי. הקורונה הוציאה את היזמות שבתוכנו וגם דחפה אנשים להתגמש לנוכח המציאות. הגיע נכד של משפחת אופים שהיגרה בתחילת המאה מביאליסטוק לניו-יורק ופתחה שם דלי. לפני שנה הנכד עלה לארץ והוא רוצה לייצר כאן את הלחם המיוחד, לפי מתכון שהביאה עימה המשפחה מביאליסטוק. אתמול חתמתי עם לקוח חדש, שף קונדיטור במסעדה שהוצא לחל"ת והחליט להגשים חלום להקים עסק בשם 'צ'וז יור קוקי' (בחר את העוגייה שלך): הלקוח בוחר את הטופ שהוא רוצה על העוגייה. הגיעה בחורה שרוצה לייצר סחוג לפי מתכון של סבתא שלה.
"חלק מהלקוחות זקוק לייעוץ, כי לא תמיד הם יודעים מתי מוצר בשל מסחרית. יש גם אינטראקציה בין היצרנים עצמם: הקייטרינג ייקח קינוחים מהשכן"
"שמתי לב שמתקשרים הרבה גברים ואומרים, אני רוצה לברר עבור אשתי, היא אופה נהדר. חלק מהיזמים שנולדו בקורונה יכולים דרכנו, בלי השקעה מיוחדת, לברר לעצמם האם זו מבחינתם תופעה זמנית או שהם רואים בה את העתיד. אני מקווה שאנחנו נעזור להם להבדיל בין תחביב לעסק. הבנו שחלקם רוצה גם ייעוץ, כי לא תמיד הם יודעים מתי מוצר בשל מסחרית, אז אנחנו נותנים גם ייעוץ מלווה, באבטחת מזון, בייצור וכו'. יתרון נוסף הוא שנוצרת אינטראקציה בין היצרנים עצמם: הקייטרינג יכול לקחת קינוחים או מאפים מהשכן לעמדה, ולהפך".
התחיל בסוכריות טופי
לני סאקסטין (76) היה בשנת 1972 עולה חדש מדרום אפריקה, שהגיע למרכז קליטה, שם פגש עולה מארה"ב שהיה לו זיכיון לחנות בדיוטי פרי של נתב"ג. יחד הם החליטו למכור במקום גבינות ישראליות תחת הסיסמה "טייסט אוף ישראל". התברר שהקהל מעדיף ממתקים, וכך הגיעו לעולם השוקולד.
בהמשך, יחד עם שותף נוסף, גם הוא עולה מדרום אפריקה וטכנולוג מזון במקצועו, הם הקימו מפעל קטן לייצור שוקולד לא איכותי במיוחד בשם "צימקאו". העסק שיגשג, וב-1993 הם הנפיקו את החברה, שנקראה אז "טעם ישראל", בבורסה לניירות ערך בתל אביב.
בשנות ה-90 נכנס סאקסטין כשותף גם לרשת בורגר ראנץ', יחד עם חבר נוסף שעלה מדרום-אפריקה, רון לפיד, מייסד בורגר ראנץ', שהייתה חלוצה בתחום ההמבורגרים בישראל. לימים הם מכרו את הרשת ברווח לחברת הדלק פז, שרצתה להכניס סניפים למתחמי תחנות הדלק שלה.
הקפיצה של "טעם ישראל" התחוללה ב-1996, לאחר שסאקסטין ושותפיו רכשו את מפעל כרמית הוותיק מקיבוץ מעלה החמישה, שהיה יצרן סוכריות טופי. הם הסבו את שם החברה שלהם לכרמית, החליטו שכל המוצרים שלהם יהיו מעתה באיכות גבוהה, וחדלו לייצר את צימקאו. שני המוצרים המזוהים ביותר של כרמית עד היום הם קרחוני "שלוקים" והמרשמלו.
בשנים האחרונות כרמית מתפתחת לכיוון של מזון בריאות: מאפים ללא גלוטן וללא סוכר, ולאחרונה רכשה את יצרנית הגרנולה רפאל. אגב, השקת המפעל החדש בציפורית תלווה גם בשינוי הלוגו: הצבע האדום שהיה ברקע המילה כרמית ישונה לירוק, רמז למהפך הבריאותי.
שוויה של כרמית בבורסה היום הוא כ-80 מיליון שקל, ומחזור המכירות שלה ב-2019 הסתכם ב-162 מיליון שקל. הרווח הנקי הסתכם ב-8.1 מיליון שקל. סאקסטין משמש כיו"ר, ובשעותיו הפנויות הוא סקיפר ותיק (כך גם בתו מיכל) שתמיד החזיק יאכטה. לאחרונה הגשים חלום: הוא השלים את הקפת כדור הארץ עם היאכטה שלו. זה לקח לו שלוש שנים וחצי, עם הפסקות. לצורך המשימה הוא קנה יאכטה אנגלית גדולה מסוג אויסטר, באורך כ-17 מטר, כאשר המשפחה ‑ מיכל, אחותה והנכדים ‑ מצטרפת אליו לחופשות בנקודות אקזוטיות: הקאריביים ההולנדיים, מדיירה ועוד.
כילדה מיכל גדלה לתוך המפעל. "הצטערתי אז שלאבא אין מפעל בורקסים, אהבתי בורקסים יותר מממתקים", היא מספרת. כשסיימה צבא למדה משפטים ומינהל עסקים, והיא הבת שצמודה לאבא בעסקים.
כאשר תעתיקו את פעילות הייצור של כרמית לציפורית, יישאר לכם חלל גדול במבנה בראשל"צ. מה אתם מתכוונים לעשות בו?
החזון הוא לחלק אותו ל-15 מפעלי מזון קטנים שנשכיר, ולשלב את זה עם החלום של אבא שבחזית תהיה להם חנות ארטיזן מתוצרתם".
את עצמך אופה?
"לא. אני לא חזקה במטבח".
