איך מתמודדים עם משבר הקורונה, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, בשגרה ובצל הקורונה. והפעם: משפחת טל-אלון מנס ציונה.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בצילום: דוד (44), נועה (36), ליאה (9) ותמר (4 וחצי).
הדירה: 4 חדרים, 1.7 מיליון שקל לפני שנתיים בבניין תמ"א.
נס ציונה? נועה: "גדלתי בנס ציונה. גרנו 10 שנים במבשרת ציון, ולפני שנתיים החלטנו להתקרב להורים. מבשרת אומנם יותר כפרית, אבל גם נס ציונה היא לא עיר סואנת. עם הקורונה הקִרבה להורים נעשתה יתרון גדול כי אני בסיכון. יש לי סיסטיק פיברוזיס, וכל השנה האחרונה הייתה מאוד מאתגרת. יצרנו קפסולה עם ההורים שלי, ותקופה ארוכה לא ראינו אף אחד".
מה אתם עושים? דוד: "אני מורה להיסטוריה. עליתי לארץ לבד מארה"ב ב-2003, כשהייתי בן 26, מתוך ציונות. בני המשפחה והחברים לא אהבו את זה. זה גם היה שיא האינתיפאדה. אני מתגעגע לספורט האמריקאי ולאוכל, אבל לא מתחרט לרגע".
קורונה? דוד: "נפגעתי, כמובן. מ-2006 אני עובד כמורה להיסטוריה של עם ישראל בתוכנית של בני נוער אמריקאים שמגיעים לכאן לכמה חודשים ללימודים. אני לוקח אותם לטיולים בארץ, ובמקביל למדתי להיות מורה דרך מוסמך, אבל כמובן שהכל נעצר. אני ממאי בחל"ת. אני בבית, אז התחלתי ללמוד ערבית". נועה: "אני מרצה בקריה האקדמית אונו בתחום של חינוך, שילוב והכלה. יש לי דוקטורט מאוניברסיטת בר-אילן בחינוך ולימודי מוגבלות - שזה התשוקה שלי, לקדם את הזכויות של אנשים עם מוגבלות. זה גם קשור למחלה שלי, שפוגעת בעיקר במערכת הנשימה, עם תוחלת חיים ממוצעת של 30 שנה, אבל כבר ניצחתי את הסטטיסטיקה. לפני שנה וחצי זכיתי בלוטו - הציעו לי להשתתף במחקר של תרופה חדשה, טריקפטה, וברגע השתנו לי החיים".
סיסטיק פיברוזיס? נועה: "בסיסטיק פיברוזיס יש המון דברים שמשפיעים על חיי היומיום. יש טיפולי פיזיותרפיה נשימתית שעה בכל יום, אינהלציות 6-7 פעמים ביום, 20-30 כדורים שצריך לקחת בכל יום, שיעולים בלתי נגמרים, וכשזה מחמיר - שלושה שבועות של טיפול אנטיביוטי לווריד, וזה קורה בערך ארבע פעמים בשנה. הייתי משתעלת כל הזמן וזה הקשה עליי ללמד, וכל הגוף כואב. וכמובן הידיעה שמתים בסוף כל הזמן מרחפת מעל. אבל זה גם דחף אותי לנסות להגשים את המטרות שלי, לא לדחות דברים, להילחם על מה שחשוב לי. לדוד סיפרתי כבר בדייט השלישי. חששתי, אבל מבחינתו זו לא הייתה שאלה. גם הטיפול בילדות לא היה פשוט. תמיד עבדתי בחצי משרה כי צריך יום בשבוע ללכת לבית חולים, וגם מבחינת הכוחות שצריך זה לא פשוט, אבל מאז התרופה החיים השתנו".
מה השתנה? נועה: "אני לא משתעלת, יכולה לנשום, לדבר, לעלות במדרגות ולשחק תופסת עם הילדות. המחקר עומד בפני סיום, התרופה אושרה ואנחנו מחכים לשמוע אם זה נכנס לסל הבריאות. בשנה נורמלית כבר היינו יודעים, אבל הדיונים כל הזמן נדחים ולא ברור אם יש תקציב או אין, וזה החיים שלנו שעומדים על המאזניים. אני מכירה אנשים שאם זה לא ייכנס לסל, אני אהיה השנה בלוויה שלהם. זה מרגיש כאילו זכית בלוטו של חייך ואז לוקחים לך את הפרס. הכדור הזה מוסיף 20 שנה לחיים. באופן פרטי בלתי אפשרי לממן את זה, זה מיליון שקל לשנה".
מינוס? נועה: "כשהודיעו שדוד מפסיק לעבוד הייתה ממש תחושת לחץ. חשבתי למכור את הרכב, אבל אף אחד לא רצה לקנות. בסופו של דבר התברר שיש דמי אבטלה, ואני הוספתי קצת יותר עבודה, גם בזכות הכדור, אז אנחנו מאוזנים".
מחוץ לתמונה? דוד: "נועה מציירת ועושה המון אמנות. חלק מהציורים שלה תלויים בסלון, כמו זה שמעל הספה. אני מנגן בסינתיסייזר כל יום. זה מביא לי הרבה אושר. גם נועה התחילה לנגן".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
