לפני כעשור עמד יורם מוסקוביץ' על פסגת הקלימנג'רו וחייך. זו הייתה פסגת ההר הראשונה שכבש בחייו, ומאז כבש עוד פסגות, בהן האוורסט והאולימפוס. מי שהיה רואה אותו מהצד לא יכול היה לחשוב שאותו אדם, שמחייך אל העולם מהפסגות האלו, ונראה כה מאושר, חווה טרגדיה נוראה בחייו, שחצתה את חייו לשניים, כשרעייתו, אורית, התאבדה.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"זה קרה ביום העצמאות בשנת 1995", הוא מתחיל לדבר על האירוע לאיטו, משתף בפעם הראשונה במקרה, בקול חנוק ורועד. "גרנו אז בלונדון, הייתי אז מנכ"ל בנק לאומי שם. ערב קודם לכן עוד היינו במסיבת יום העצמאות של הקהילה הישראלית. אורית, שטרם מלאו לה 40, נראתה עליזה ושמחה, סיפרה בדיחות. למחרת, ביום העצמאות עצמו, בביתנו, היא בחרה לשים קץ לחייה".
לדבריו, הכל החל כשהיא החלה לרזות באופן מהיר וקיצוני. "היא החליטה שהיא חולת סרטן, למרות ששום בדיקה לא הוכיחה זאת", הוא מספר. "מרגע שהיא הכניסה את הרעיון הזה למוחה, אי אפשר היה לשכנע אותה שזה לא נכון. הסרטן היה נוכח בבית. אז התחילו בינינו שיחות שבהן היא הבהירה שהיא לא רוצה לחיות יותר, שהיא לא רוצה ליפול לנטל, ואי אפשר היה לשכנע אותה שהיא טועה. התייעצתי עם גורמי מקצוע, רציתי לעשות כל מה שאפשר כדי למנוע את ההתאבדות שלה. היא טופלה בתרופות ובשיחות, אבל דבר לא עזר, והרצון שלה למות היה חזק מכל דבר. במכתב שהשאירה, היא ביקשה שנעשה לה ניתוח שלאחר המוות, כדי שנבין שמה שהיא חשבה היה נכון. לא קיבלתי את בקשתה".
8 צפייה בגלריה
"ניסיתי לעשות כל מה שאפשר כדי למנוע את ההתאבדות שלה. זה לא עזר". יורם ואורית מוסקוביץ'
(צילום: אלבום פרטי)
בזמן שהיא בוחרת לשים קץ לחייה, שתי בנותיכן הן בנות 12 ו-15.
"נכון. לאורך הזמן הזה היה מירוץ בין שני וקטורים מנוגדים. מצד אחד היה הווקטור שמשך אותה אל המוות, מצד שני הווקטור של להמשיך חיים שלמים ומלאים. לא היה כל קשר בין המציאות החיצונית לפנימית. היא מילאה את כל חובותיה כאשה וכאמא מסורה, במקביל לשיחות בינינו על המוות. במכתב היא כתבה, שהיא בחרה לשים קץ לחייה ביום העצמאות באופן סימלי, כי זו העצמאות שלה. את בת המצווה של בתנו הקטנה כבר חגגנו בלעדיה".
עד 2012 עבד מוסקוביץ' במגוון תפקידים בבנק לאומי, בארץ ובחו"ל. ביותר מ-30 שנות עבודתו בבנק, הוא שימש בתפקידי מפתח בבנקאות הפרטית, המסחרית, והבינלאומית, כשחלק משנים אלו העביר עם המשפחה בחו"ל. בתפקידו האחרון שימש מנכ"ל בנק לאומי בלוקסמבורג. לאחר שפרש מהבנק, היה מנכ"ל סחר בינלאומי בחברת פרחים, תבלינים ודגי נוי, ולאחר מכן פרש לקריירה עסקית עצמאית. בשנים האחרונות שימש מנטור עסקי בקרן רוטשילד ובאוניברסיטת ת"א, בה הוא ממשיך בתפקיד גם היום.
לפני כחודש הוא נבחר לשמש מנכ"ל "בשביל החיים", עמותה שהוקמה בשנת 2000 על ידי משפחות שיקיריהן התאבדו, ובה מועסקים אנשי מקצוע בתחום החקר והטיפול באובדנות. "את רוב הדברים האלו שמתי עכשיו בצד, לטובת תפקידי בעמותה", הוא מצהיר.
8 צפייה בגלריה
"כתבה שבחרה לשים קץ לחייה ביום העצמאות, כי זו העצמאות שלה". אורית מוסקוביץ' ז"ל
(צילום: אלבום פרטי)
התפקיד הנוכחי, מנכ"ל עמותת "בשביל החיים", נועד לסגור מעגל?
"אני משער שקיבלתי את התפקיד גם בזכות הניסיון הניהולי שלי, וגם בגלל הסיפור האישי. עבורי, תכלית התפקיד היא להעביר את המסר שאין מה להתבייש במקרים כאלו, ואין מה להתבייש בלבקש סיוע, להפך. נכנסתי לתפקיד, כדי לסייע לנושא ברמה הלאומית, שזה אומר הסברה, חקיקה, פעילות מול נציגי ציבור ופקידי ממשלה, וכן כדי להתחבר ולסייע לאותן משפחות, שבאותם רגעים, כשבן משפחה שם קץ לחייו, נכנסות לתחתית התחתיות בסולם ההיררכי של השכול.
"לאחרונה הייתי בהלוויה של חבר, ידעתי שהוא נפטר מסיבוכים של קורונה. הוא היה מלח הארץ, אבא, בעל, סבא, קסם של אדם. ואז הסתבר שהוא ירה בעצמו. כשהלכתי לנחם את המשפחה בשבעה, ניגשתי לאשתו, נתתי לה את כרטיס הביקור שלי, הצעתי את עזרת העמותה. היא לא רצתה לקחת את הכרטיס. למרות שהיא סיפרה לכל מי שנכח שבעלה ירה בעצמו, היא סירבה לקבל מהעמותה סיוע ותמיכה בה ובמשפחה".
זו זכותה. לא כל אחד מסכים לשתף באבלו ובכאבו אחרים.
"נכון, אבל אני יודע לאיזה לילה שחור נכנסים שם במשפחה. אצלי נמשך הלילה הזה למעלה מ-20 שנה. לא דיברתי על ההתאבדות של אשתי עם אף אחד, גם לא עם הבנות שלי, לא שיתפתי. בניתי חומה שהקיפה אותי והסתירה, שלכאורה סיפקה לי הגנה. גם הבנות שלי נהגו כך. היום אני יודע שצריך לשבור את החומה הזאת כמה שיותר מהר, כי זה עוזר לאנשים במצב הזה לקצר את הלילה השחור. לפחות בחלק ממנו הם יוכלו לישון. הצעתי את העזרה, ואני מקווה שיגיע יום והיא תתקשר".
8 צפייה בגלריה
"ברגע שסיפרתי לראשונה על המקרה שלי השתחרר בי משהו, חוברתי מחדש לחיים". מוסקוביץ' עם צוות העמותה "בשביל החיים"
(צילום: אלבום פרטי)
מה עזר לך לקצר את הלילה?
"לפני כחמש שנים, אחד מחבריי, מנכ"ל בכיר במשק, התקשר וביקש לפגוש אותי. הוא חזר מהלוויה של חבר קרוב שלו, וסיפר, בסערת רגשות, שאותו חבר התאבד. הקשבתי, כשגם באותם רגעים, הוא לא ידע שגם אשתי התאבדה. כשהלכנו לדרכנו, פתאום הבנתי את גודל בית הכלא שבניתי לעצמי בשנים האלו, והבנתי שאני עלול להיות בו כל חיי.
"התקשרתי אליו וביקשתי להיפגש איתו, כי לא היה לי אומץ לספר לו על המקרה שלי בטלפון. נפגשנו שוב, סיפרתי לו, וזו הייתה הפעם הראשונה שהוצאתי את הסיפור מפי. באותו רגע השתחרר בי משהו. זו איכות חיים אחרת לא לחיות בביטול עצמי. עד אותו רגע הייתי קשור רק לעצמי, ומאותו רגע חוברתי מחדש לחיים. וזו התכלית שלי היום, מה שיוצק את התוכן לתפקיד שלי: לחבר מחדש את האנשים, שחוו טראומה כזו - לחיים".
איך הבנות שלך התמודדו עם ההתאבדות של אמן?
"אחת הבנות שירתה ביחידה סודית בצה"ל, והייתה צריכה לעבור בדיקת פוליגרף. אחת השאלות הייתה האם היא נוהגת לשקר, והיא השיבה בשלילה. בדיקת הפוליגרף הראתה שהיא משקרת. הבוחן קרא לה ושאל אותה על זה, ואז היא השיבה לו, שמדובר במות אמה. היא סיפרה לו, שהיא נוהגת לספר שאמה נפטרה מדום לב, בזמן שאמה, בעצם, התאבדה. הבוחן הביט בה, ניסח את השאלה מחדש, שהייתה, האם היא נוהגת לשקר מלבד לגבי אמה. היא השיבה שלא, והפעם נמצאה דוברת אמת. הבנות שלי כבר גדולות וכבר אמהות בעצמן. אנחנו לא נוהגים לשוחח על כך, אבל אני חושב שהן הבינו שהמוות של אמן הוא חלק מהחיים שלהן, ואין מה להסתיר אותו ואין במה להתבייש".
8 צפייה בגלריה
"אני מסתכל על הגבורה של הבנות שלי ונפעם, איך הן גדלו בלי אמא". הבנות בבת המצווה, לאחר מותה של אורית
(צילום: אלבום פרטי)
לפי נתוני העמותה, שמבוססים על הערכות משרדי הבריאות והרווחה, בישראל מתאבדים מדי שנה למעלה מ-500 בני אדם, וכ-6,500 נוספים מגיעים לחדרי המיון לאחר ניסיון אובדני. כ-20% מהמתאבדים הם מתחת לגיל 24, וכ-15-25 קטינים מתאבדים כשהם מתחת לגיל 18. עוד עולה מההערכות, שבעשור האחרון הוכפל בישראל מספר המתאבדים מתחת לגיל 15.
כשלים ביישום התוכנית הלאומית למניעת התאבדויות
דו"ח מבקר המדינה, שהתפרסם במאי 2020, מצביע על כשלים ביישום התוכנית הלאומית למניעת התאבדויות. מהדו"ח עולה כי רק 71 רשויות מקומיות משתתפות בתוכנית, למרות שברשויות שהפעילו את התוכנית חלה ירידה של 13% בשיעור מקרי ההתאבדות בין 2012 ל-2017. מבקר המדינה מתח ביקורת על כך שבשנים 2014-2019 הקטין משרד הבריאות את תקציב התוכנית בכ-54% מהתקציב הייעודי שלה, מתקציב של 110 מיליון שקל ל-51 מיליון שקל, כשהכספים שקוצצו הועברו לתקצוב תוכניות אחרות של המשרד.
עוד מסתבר, שמשרדי הממשלה לא קבעו את מניעת ההתאבדות כאחד מיעדי המשרד הרוחביים, לא ניתנה לנושא עדיפות, ומשרדי הרווחה לא גיבשו נוהלי עבודה, לא אספו נתונים, ולא פיתחו תוכנית מניעה בראייה רחבה בקרב אוכלוסיות שנמצאות בסיכון לאובדנות. בתגובה לדו"ח נמסר מפורום ארגוני הפסיכולוגיה הציבורית: "משרדי הממשלה מנסים להיפטר מהתוכנית החשובה הזו. אין מי שלוקח אחריות, אין מבוגר אחראי במשרדים, אין חמלה ואין אנושיות".
"את מבינה", מסביר מוסקוביץ', "מדי שנה נהרגים בתאונות דרכים בישראל כ-350 בני אדם, משמעותית פחות ממספר המתאבדים, והכיסוי התקשורתי והטיפול בהם שונה לגמרי. בזכות התמיכה והדחיפה של העמותה, הוקמה התוכנית הלאומית למניעת התאבדויות, שמתוקצבת מדי שנה על ידי משרד האוצר, שמעביר כספים למשרד הבריאות האמון על התוכנית. והנה, בשנים האחרונות מקצץ משרד הבריאות בתקציב התוכנית ומעביר לה 10 מיליון שקל בשנה בלבד. זו אחת הסיבות, שלקחתי על עצמי את התפקיד".
מוסקוביץ' מציין הצעות חוק, שקידמה בכנסת הקודמת ח"כ קטי שטרית (הליכוד), שהיו יכולות לסייע. הצעת חוק אחת להקמת רשות לאומית לטיפול באובדנות, שתרכז את כל הנושא ניהולית ותקציבית, והצעת חוק שנייה לרשם לענייני אובדנות, שיהיה אחראי על ריכוז כל המידע בנושא, כדי ללמוד דפוסים של מתאבדים ולהציל חיים. בפועל, זה לא קרה.
"חייבת לקום רשות אחת, שתהיה תחת ניהול אחיד ומסגרת תקציב אחת", אומרת שטרית. "לצערי, בכנסת הקודמת, משרד המשפטים הפיל את הצעות החוק האלו, אבל אני לא מתכוונת לוותר על הנושא. צריך לקדם את הנושא עוד ממערכת החינוך".
"מרכזי הסיוע לא מקבלים מידע", מסביר מוסקוביץ'. "לעומת תאונות דרכים ומקרי רצח, לגביהם מקבלים מידע מהמשטרה, כלום לא מגיע כשזה נוגע במתאבדים או בנסיונות התאבדות. מבדיקות עולה, שבערך 20 איש ביום מנסים לשלוח יד בנפשם, כשמאחורי כל ניסיון אובדני עומדים בני משפחה. ועדיין משרד הבריאות מסרב להעביר נתונים, אין בישראל רשם אובדנות, וגם אם המכון לרפואה משפטית מוציא דו"ח למשרד הבריאות, בו נקבע שמדובר בהתאבדות - לא מדווחים על כך".
הוא מוסיף כי "גם סיבת המוות הרשמית בנוגע לחלק מאלו שנטלו את חייהם מוגדרת על ידי הרשויות כתאונות. סיבת מותו של אדם שקופץ אל מותו מקומה גבוהה מוגדרת לעיתים 'נפילה מגובה', וסיבת המוות של אדם שתלה את עצמו, מוגדרת לעיתים 'חנק'. בשלוש השנים האחרונות מפעילה העמותה מרכזי סיוע מטעם משרד הרווחה שמעניקים סיוע בחינם למשפחות שיקיריהן התאבדו".
אולי כי מדובר בצנעת הפרט, ברצון של אדם בוגר להחליט מה הוא רוצה לעשות עם חייו. זו לא פגיעה במישהו, אלא מישהו שפוגע בעצמו.
"נכון, אבל לי קורע לי את הלב לראות את כל מה שעושה הסביבה כדי להנציח את ההסתרה. ברמת הקהילה, בעיקר בקרב קהילות חרדיות וערביות, שומעים את השאלה: אצלנו? התאבדות? אין מצב. לא פעם קורה שלא רוצים לחתן בני משפחה כאלו, מחרימים אותם. למקום הזה נכנסת העמותה. אנחנו מציעים עזרה, לא כופים. בתוכנית העבודה של העמותה ל-2021 החלטנו לעשות פרסום במדיה להגברת המודעות.
"אנחנו גם מקווים שיגיעו תרומות. נכון לעכשיו, רוב הפעולות ממומנות ממשרד הרווחה, כשהמימון עוזר רק לתקורה, ולהוצאות הנהלה וכלליות. אין מימון לקהילתיות, לאירועים למשפחות, לשיח ציבורי. קשה לגייס תרומות למלחמה באובדנות, כי אנשים וארגונים מתרחקים מהנושא הזה. הם פוחדים ממנו, לא יודעים איך לאכול אותו.
"צריך להבין שנטייה אובדנית היא כמו כל מחלה. לא פעם, כששומעים על אדם שהתאבד, חורצים עליו דין, ואומרים שהוא היה כנראה חולה נפש. ממש לא. אני גם מתעצב, כשאני שומע, שלא צריך לדבר על זה, כי זה עלול להוביל להירואיות של המעשה ול'חשק'. הדבר היותר נורא הוא לא לדבר על זה ולשתוק. אנחנו מכוונים את הסיוע לאוכלוסיה, שרואה בהתאבדות פתרון קבוע לבעיה זמנית, וההנחה היא שאפשר לשקף להם שאפשר למנוע את המעשה הנורא. יש דרך לדבר, יש דרך לסייע".
אחרי כל זה, אתה מגדיר את עצמך בדף העמותה כאופטימי חסר תקנה.
"נכון, אני נותן לעצמי להיות מאושר. יש לי לזה הרבה סיבות: הבנות, הנכדים, בת הזוג שלי, הבריאות. כשהתחלתי את חיי כאלמן, סיפרתי לעצמי סיפור, שהאהבה לא מנצחת. הייתי שבוי בסיפור הזה. עד שהגיע יום, בו אמרתי לעצמי: 'אז תעשה שהיא תנצח', זה היה כשהבת הקטנה שלי התגייסה. אמרתי לה שהיא ההוכחה שהאהבה מנצחת. אני גם מסתכל על הגבורה של הבנות שלי ונפעם, איך הן גדלו בלי אמא. האופטימיות עזרה לי להתגבר. הראייה שלי היום היא, שדווקא בימים שהשמש לא זורחת, צריך לזכור שמעל העננים יש שמיים כחולים. החיים הם יצירה שאתה יוצר. בכל פעם שאני מגיע לפסגת הר, אני יודע שאלוהים אוהב אותי, אבל זה כי אני גורם לו לאהוב אותי. כי לקחתי אחריות על חיי".
תגובת משרד הבריאות: "לנוכח חשיבות נושא מניעת אובדנות, במהלך שנת 2020 משרד הבריאות הגדיל את היקף התקציב שניתן עבור התוכנית הלאומית למניעת אובדנות בצורה ניכרת. בפועל, כל התקציב שמשרד האוצר הקצה וניתן למימוש, הוקצה בשנת 2020, למעט שני מיליון שקל שתוקצבו עבור משרד הרווחה, שלא מומשו בשל המורכבויות הרבות בשנה שחלפה. גם בשנת 2021, משרד הבריאות צפוי לממש במלואו את התקציב אשר ניתן על ידי משרד האוצר עבור התוכנית הלאומית למניעת אובדנות.
"נכון להיום, התוכנית הלאומית פעילה בלמעלה מ- 100 רשויות מקומיות, מתבצעות הכשרות למטפלים ולשומרי סף במוסדות ורשויות שונות, נבנים רצפים טיפוליים ונעשים מהלכים נוספים לפיתוח וקידום אסטרטגיות מניעת אובדנות בקרב הציבור".
במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים כגון ער"ן בטלפון 1201 או באתר סה"ר או עמותת "בשביל החיים".
