כשיוסי אקרמן, לשעבר נשיא ומנכ"ל אלביט מערכות, היה ילד, נהג אביו, ישראל אקרמן ז"ל, לשאול אותו מדי יום כשחזר הביתה שאלה אחת: "מה שאלת היום"? שאלה זו היוותה את הבסיס לספר שכתב אקרמן (ביחד עם אוריין צ'פלין) שנקרא כך, ויצא לאור לפני כשלושה שבועות. "אבי מעולם לא שאל מה עשיתי, רק מה שאלתי. הרבה שנים עברו, עד שהבנתי את המסרים שמקופלים בשאלה הזו", אומר אקרמן.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ומהם?
"לשאלה יש כוח עצום, כי היא מופנית לאחר, ומדגישה שבעצם אתה לא יודע הכל. שאלה גם מובילה לפאוזה במהלך שיחה, והחשיבות של כך מתחדדת עוד יותר בימים אלו, כשאני רואה את צורת הדיאלוגים בפוליטיקה ובתקשורת. לא יודעים להקשיב אחד לשני. צריך להשתמש בסימני שאלה, לא רק בסימני קריאה".
השיחה בינינו התקיימה בבוקרו של ערב יום הכיפורים. אקרמן (71) סיפר על ה"סיבוב" שעשה בחייו המקצועיים, מהיותו חקלאי במושב בית לחם הגלילית, שבו הוא מתגורר מאז היה ילד, לקריירה מצליחה במיוחד באלביט, ועד לחזרה למושב ולחקלאות עם פרישתו. באותו בוקר התמקד באחד הפרקים שבספר, שבמרכזו דמותה של אמו, דינה אקרמן ז"ל, אותה הוא מכנה "גיבורת חיי".
"אמי הייתה ניצולת שואה. היא נולדה בצ'כיה, וכשהייתה בת 14, נשלחה עם אמה ושלושת אחיה לאושוויץ. היא לא שיתפה אותנו בהרבה סיפורים על אותה תקופה, אבל מדי יום כיפור, נהגה לספר איך באותו יום, ב-1944, נכנסו הגרמנים לצריף והביאו לכל יושבי הצריף סיר מרק דלוח. כולם היו מורעבים, אבל הסבירו לגרמנים שזה יום כיפור, ולכן לא יאכלו. ואכן, צריף שלם לא נגע במרק. אמי צמה עד יום מותה בכל יום כיפור".
באותה נשימה מספר אקרמן גם על תמונה שנמצאה לפני שנים במוזיאון יד ושם, שבה רואים את אמו. "את התמונה האייקונית צילם קצין SS, שתיעד את ה'משלוח' של ערב פסח ב-1944. אמי נהגה לאמר שמה שחשוב הוא מה שלא רואים בתמונה, וכיוונה לאמה ואחיה ולד"ר מנגלה, שזמן מה לפני שצולמה התמונה ערך את הסלקציה, ושלח אותם לצד שממנו לא חזרו. היא ואחותה התאומה ניצלו מכיוון שלא היו זהות, שוחררו בגיל 16, והגיעו לישראל".
8 צפייה בגלריה
דינה אקרמן (ז"ל) מימין ואחותה, זהבה, משמאלה, בירידה מהרכבת באושוויץ 1944
(צילום: ארכיון יד ושם)
אקרמן, הבכור מבין שלושה ילדים, נולד בתל אביב, ומ-1956 ועד היום מתגורר במושב שבצפון הארץ. הוא נשוי לאירית, שהייתה שכנתו מאז ילדותו, וארבעת ילדיהם ו-13 הנכדים מתגוררים בסמוך להם. הוריו, הוא מספר, הגיעו לבית לחם הגלילית לאחר שאביו ראה מודעה של תוכנית הכשרה למורים ביישובי ספר, והגיע למקום כמורה. "החלום של הוריי היה להיות חקלאים. לכן כשהתפנה משק הם קנו אותו וגידלו בו תרנגולי הודו, ירקות ומטעי פרי. במציאות הזו גדלתי ולערכים אלו חונכתי".
ב-1975 נהרג אביו של אקרמן, שגם היה ניצול שואה, כשהיה בן 52, במהלך שירות מילואים. ליוסי, הבן הבכור, באותה תקופה רס"ן בחיל האויר, היה ברור שהוא ממשיך את המשק. הוא השתחרר, לקח את המושכות, ועם אחיו הפך את המשק למתקדם ורווחי. ב-1982 הצטרף לאלביט מערכות, והחל לטפס בסולם תפקידי הניהול של החברה, עד שהגיע לשיא, כשמונה לנשיא ומנכ"ל החברה.
8 צפייה בגלריה
"חברים שכנעו אותי לקחת חצי משרה באלביט. בהתחלה המשכתי עם המשק, אבל הבנתי שאני חייב לבחור. מסרתי את המשק ונשארתי באלביט עד לפרישה". יוסי אקרמן בנאסד"ק
(צילום: אלביט)
איך הופך חקלאי לנשיא ומנכ"ל חבר, שמפתחת ומייצרת נשק ואלקטרוניקה לתעשיות בטחוניות?
"חברים שכנעו אותי לקחת חצי משרה באלביט, בפרויקט הלביא", הוא משיב בחיוך. "בהתחלה חילקתי את זמני בין שתי העבודות: במשק בשעות הבוקר, ואז מגיע לאלביט. לאחר כמה חודשים הבנתי שאני חייב לבחור, מסרתי את המשק, ונשארתי באלביט עד לפרישה".
תחת ניהולו של אקרמן החברה נסקה. באותה תקופה אלביט רכשה כ-50 חברות, בין היתר, והגדילה את מצבת העובדים מ-1,200 (המספר שהיה בעת תחילת כהונתו של אקרמן) ללמעלה מ-10,000.
עם נתוני הצלחה כאלו, למה לעזוב?
"באופי שלי אני תמיד מנסה להגיד לעצמי בשביל מה אני עושה את מה שאני עושה. כשהייתי בן 60 הגעתי למקום של חשיבה. הבנתי ששיניתי את אלביט מקצה לקצה. רציתי להפוך אותה לחברה טכנולוגית בינלאומית שתתרום לכלכלה הישראלית? זה קרה. באותה נשימה גם הבנתי שבגיל הזה יש עוד דברים שאני רוצה לעשות, וזה הזמן. החלטתי שהגיע הזמן שאתרום לצפון הארץ, לחקלאות שהולכת ונהרסת, למשפחה, שאכתוב ספר, ואתרום למדינה בדרך נוספת. במשך שלוש שנים תכננתי את הפרישה, ובגיל 63 פרשתי. עשו לי מסיבה יפה, ושמחתי שאני עוזב בזמן שעוד רצו שאשאר. דאגתי גם למחליף, לבצלאל (בוצי) מכליס, שהוא לא פחות טוב ממני. היה לי ברור שלאחר הפרישה אני חוזר למשק".
8 צפייה בגלריה
"במשך שלוש שנים תכננתי את הפרישה מאלביט, ובגיל 63 פרשתי. היה לי ברור שאחרי הפרישה אני חוזר למשק". משפחת אקרמן במשק הזיתים
(צילום: עדי הלמן)
מעבר קל?
"לא פשוט. חזרתי למושב לאחר עבודה תובענית באלביט, וראיתי דברים שלא ראיתי קודם. הבנתי שאנחנו פוגעים באחד החוסנים העיקריים שלנו: באדמה עליה אנחנו יושבים. הדרך הכי קלה לשמור על המדינה היא באמצעות החקלאות, שהרי המדינה שייכת למי שדורך עליה ומעבד אותה. לצערי, המדינה מתעללת בחקלאות ובחקלאים. יש לי הרבה חברים חקלאים, הגיל הממוצע שלהם הוא 70. ההורים אומרים לילדים שלהם שלא יהיו חקלאים, כי אין יותר כבוד למקצוע, ולכן גם לא רואים ממנו פרנסה. בשלב הבא נטעתי 3,000 עצי זית, נסעתי לחו"ל ולמדתי איך עושים שמן זית. כשחזרתי, פתחתי בית בד שכל המשפחה עובדת בו. אין לנו מזה רווחים גדולים, אבל העשייה ממלאת אותנו".
מסיק זיתים במשק של יוסי אקרמן
(צילום ועריכה: שרית גופן)
בצד נטיעת הזיתים, נראה שהחיידק ההייטקיסטי לא עוזב אותך. ביחד עם היזם והמשקיע אופיר דובובי, הקמתם את רשת OpenValley.
"נכון. זו רשת שמספקת ביקנעם, רמת ישי וקיסריה מתחמי עבודה ליזמים, חברות הזנק ומובילי חדשנות, ומסייעים להם בעזרת שיתופי פעולה ונטוורקינג, מנטורינג ותמיכה במימון ופיתוח עסקי. פתחנו את זה בצפון, כי כולם מדברים על זה שישראל היא סטארט-אפ ניישן, רק שלשם הדיוק צריך לאמר, שישראל היא סטארטאפ סיטי תל אביב. 90% ומעלה מההיי-טק נמצא ברמת החייל או בהרצליה פיתוח. משאת נפשם של הייטקיסטים זה לעבור לתל אביב. רציתי להשאיר יזמים ומוחות טובים בצפון, שיעבדו פה, ויישארו לגור בעפולה, בקיבוצים ובמושבים שבצפון. נכון להיום כבר פועלות ב-OpenValley כ-130 חברות, ומנענו הגירה שלילית מהצפון לתל אביב. יש אנשים שהגיעו אליי לפני ארבע שנים ולא היה להם מה לאכול, והיום הם מצליחים ומאושרים. אנחנו מקווים להתרחב עם המודל, והגיע הזמן שהמדינה תשקיע גם בצפון, ולא רק במרכז ובדרום".
רציתי להשאיר יזמים ומוחות טובים בצפון, שיעבדו פה, ויישארו לגור בעפולה, בקיבוצים ובמושבים שבצפון. נכון להיום כבר פועלות ב-OpenValley כ-130 חברות, ומנענו הגירה שלילית מהצפון לתל אביב
כמה אתה ושותפך מרוויחים מזה?
"בנינו מודל כלכלי שלא בשביל לעשות כסף. עשיתי מספיק לביתי. מה שעמד מול עיניי היה להשאיר את האנשים בצפון. אנחנו גובים מהם שכר דירה ומייעצים למי שרוצה. לפעמים אני גם משקיע, או מקבל אופציות בתמורה לייעוץ וליווי. בנוסף ל-OpenValley, אני חלק מהוועד המנהל של ארגון 'השומר החדש', שהוקם ב-2007 על ידי קבוצת מתנדבים במטרה לשמור על אדמות המדינה תוך סיוע והעצמת החקלאים. נכון לעכשיו יש בו כבר 50 אלף מתנדבים שמסייעים למאות חקלאים וגופים ארציים בנושא".
"תחושת השייכות למדינה נפגעה"
בוא נחזור לשאלה, שאביך נהג לשאול אותך. משבר הקורונה פגע קשות במדינה. מעבר למשבר הבריאותי, אנחנו נמצאים במשבר כלכלי קשה וישראל מפולגת מתמיד. מה היית שואל את ראש הממשלה, נתניהו, לו היית פוגש אותו היום?
"לצערי, נתניהו מדבר אלינו, הוא לא עונה על אף שאלה. הייתי שואל אותו אם הוא חושב שהוא עושה טוב לעם ישראל, אם הוא פעל לאחדות, אם לא חבל לו על המשפחה שלו, ואם במבט קדימה לעוד עשר שנים, הוא לא ירגיש החמצה. הייתי שואל אם הוא חושב על מה שהוא משאיר אחריו: פילוג, כלכלה, מחלה, שנאה, עוינות. יש לי הרבה שאלות אליו, למרות שנראה שהוא לא היה משיב. נראה שהוא פוחד מהתשובות, או שאולי, בעצם, אין לו תשובות".
"הייתי שואל את נתניהו אם הוא חושב שהוא עושה טוב לעם ישראל, אם לא חבל לו על המשפחה שלו. הייתי שואל אם הוא חושב על מה שהוא משאיר אחריו: פילוג, כלכלה, מחלה, שנאה, עוינות. יש לי הרבה שאלות אליו, למרות שנראה שהוא לא היה משיב"
ואני שואלת אותך: מה, בעצם, קרה לנו?
"אנשים בשביל להצליח צריכים להיות מרוצים מעצמם, להרגיש שייכות. כשהגעתי לאלביט, ידעתי שאני מקים משפחה. כשזה מרגיש ככה, מתנהלים בהתאם ומצליחים. מה שקורה היום במדינה, זה שפחות מרגישים שייכות, פחות מוכנים להתאמץ. אנשים אומרים ביתר קלות: 'אני אלך', 'אני אעזוב', ומתכוונים לזה. עוזבים מדינה, שהקמנו במחירים כבדים. אנשים אומרים: 'פחות אתרום לקהילה, למוסדות'. המדינה משלמת על זה מחיר כבד. משאירים ילד במשפחה עם הרגשת שייכות, אחריות, משמעות. חוסן לאומי שנפגע משפיע על חוסן כלכלי וחברתי, זה מצב מסוכן".
בנקודה זו מספר אקרמן על אחותו, שחזרה בתשובה, ומתגוררת במעלה אדומים. "אני מבקר שם הרבה, ובכל פעם מגלה כמה הרבה יש לנו במשותף. אני לומד גמרא וקבלה, מכיר את העולם שלה, מעורב ביהדות הדתית. אחותי האירה לנו את המיגזר הדתי. על 20% אנחנו חלוקים, אבל אנחנו דנים בשונות, לומדים לקבל אותה. לצערי, במדינה למדו לשנוא אחד את השני בגלל האחוזים האלו. רואים מישהו עם כיפה? כבר סיבה לשנאה.
על אחותו שחזרה בתשובה: "יש לנו הרבה במשותף, ועל 20% אנחנו חלוקים, אבל אנחנו דנים בשונות ולומדים לקבל אותה. לצערי, במדינה למדו לשנוא אחד את השני בגלל האחוזים האלו"
"לכן אני אומר שוב לכולם, בואו נשאל שאלות. לא צריך להיות אחידים כדי להרגיש מאוחדים. הבית השני חרב בגלל שנאת חינם, ומה שקורה פה היום זו שנאה, לא חוסר הסכמה. אנשים מוכנים לירות אחד בשני בגלל השונות. מזרימים מיליארדים למערכות, אבל זה לא הפתרון. צריך לחזק את המצב החברתי, וזה אפשרי רק עם מנהיגות נכונה. אולי אני נאיבי, אבל זה לא שלילי להיות נאיבי. גם הרצל היה נאיבי".
אירוח בדואי עם נשיא תאגיד לוקהיד מרטין
אומרים עליך שאתה אוהב להיות לא קונבציונאלי.
"יש בזה משהו. מצד אחד לא עזבתי את בית הלחם הגלילית ליום אחד במשך כל השנים, ויש בספר פרק שלם שמוקדש לאשתי, כך שכל מה שאמרתי עד עכשיו 'אני', זה בעצם 'אנחנו'. בבחינות אלו אני קונבנציונאלי: לא עזבתי בית ולא אשה. מאידך, יש דברים בהם אני כן שובר מסגרות".
לדוגמא?
"לפני כ-15 שנים שהיתי בברזיל, וקיבלתי הודעה שנשיא תאגיד לוקהיד מרטין דאז, ראלף הית', מגיע לישראל, והקצה לעצמו ארוחת ערב אחת איתי. זו הייתה מחמאה ענקית. ידעתי שהוא אכל בכמה מקומות טובים בעולם והחלטתי להעביר אותו חוויה קצת אחרת. התקשרתי לחאלד כעביה, חבר שלי בכפר הבדואי הסמוך, וביקשתי ממנו להכין ארוחת ערב אותנטית לעשרה אנשים. נחחתי בשדה, לקחתי מסוק כדי להגיע בזמן, והגעתי כמה דקות לפני ששיירת המכוניות של האמריקנים מטקסס הגיעה לכפר בדרך עפר. קיבלתי את פניו ונכנסנו לאכול על המחצלות.
8 צפייה בגלריה
ראלף הית', יוסי אקרמן, רעייתו של ראלף הית', אירית אקרמן, באירוח בדואי בישראל
(צילום: יובל צ'פלין)
"היית צריכה לראות איך האמריקנים יושבים עם חליפות, בלי נעליים, ונהנים מהאוכל והסיפורים. אחד השיאים היה,כשהסופר מאיר שלו, אחד מידידיי, נכנס והחל לספר לנו סיפורים. לימים הסתבר, שזו הייתה הטיוטא לספרו 'הדבר היה ככה'. מאז, בכל מפגש איתם, לפני שדיברו ביזנס, הם נהגו להזכיר את החוויה הזו. אבל יש גם להפך", הוא מחייך, "לפעמים אני מנסה ללכת עם המקובל, ודווקא שם אני טועה.
"למשל, לפני כמה זמן ביקש ממני רב של ישיבה בגליל לתת שיעור לתלמידיו. מתוך כבוד ונימוס למגזר לבשתי כיפה וחליפה. כשסיימתי את ההרצאה, הודיע לי הרב שקילקלתי הכל. 'למה?' שאלתי. הוא הסביר שביקש ממני להגיע כדי שהתלמידים יראו שגם אדם חילוני יכול לדבר דברי טעם, והגעתי אליהם 'דוס'. ואז הוא אמר לי: "הייה אתה", וזה מסר שלקחתי משם.
"אגב, את המסר הזה העברתי לאחד מנכדיי, שהתקבל למכינה קדם צבאית. במשפחה שלנו אין קעקועים. באחת החופשות שלו נכדי סיפר שחלק מחבריו שם מקועקעים, והוא החליט שגם הוא רוצה. שאלתי אותו אם כבר החליט מה יקעקע, והוא השיב: be yourself . אם נחזור לפילוג החברתי, הרי שהמסר הוא שאתה לא צריך לחזור בתשובה או לוותר על האישיות שלך כדי להתחבר למשהו. זה אומר פשוט לאהוב ולכבד את האחר, להדגיש את המשותף".
פורסם לראשונה: 07:03, 02.10.20
