צפו: מפריחה לקריסה - סיפורו של ענף הטקסטיל. אוצר מהעבר
(צילום: אלכס בורטמן )
הם היו שניים. שני מפעלי טקסטיל יחידים במינם בישראל. אחד היה המפעל של העם, גאווה לאומית אמיתית. השני היה מפעל שכולו הושתת על עבודת העולים החדשים, אלה שהגיעו לא מכבר לארץ החדשה עם מלבושי עדותיהם. הם נקלטו במפעל יוצא הדופן על ידי הגברת רות דיין, רעיית אחד האנשים המפורסמים בעולם כולו באותם הימים, הגנרל משה דיין. אמרת "אני עם מכנסי אתא" והכל הנהנו בראשם לאות הערכה. סיפרת שהיום ביקרת בחנות של "משכית" והכל חייכו ושאלו לשלום רות.
לא רבים יודעים מהיכן נשאב שמו המעט מוזר כמילה עברית של מפעל הטקסטיל "אתא", שהיה לשם דבר עוד בארץ ישראל. מתברר שעם הקמתו נגזרה המילה "אתא" משמו של הכפר הערבי שהיה במקום, כפר עטה. המפעל נקרא על שם המקום ATA וזאת כיוון שהיה שם קצר וקל להגיה בעיקר לעולים החדשים, שהגיעו לארץ בהמוניהם. צליל השם אתא היה קליט ביותר וצורתו הסימטרית קלה מאוד לשרטוט גרפי לשימוש כלוגו בפרסומות.
יום אחד הגיע הסופר ש"י עגנון לביקור בביתו של אריך מולר, בן המשפחה שהקימה את מפעל הטקסטיל המוצלח. עגנון, חתן פרס נובל לספרות, לא הכיר מילה כה מוזרה בשפה העברית, שאותה ידע על בוריה. "אתא", שאל בתמיהה, "מהי משמעות השם הזה?". כאשר הסביר לו מולר מהיכן נבחר השם, קבע עגנון נחרצות: "אני כבר יודע את הסיבה האמיתית. 'אתא' אלו הן ראשי התיבות של 'אריגים תוצרת ארצנו'. שם יפה בחרתם למפעל הנהדר הזה". מספרים שעגנון קנה בביקורו חולצה ומכנסיים מתוצרת המפעל והתגאה כי הנה הוא לבוש בבגד ישראלי אמיתי של "אתא".
החלום: "להקים בארץ ישראל מפעל טקסטיל"
אריך מולר נולד ב-1895 למשפחת תעשיינים יהודית מתבוללת בכפר ליד העיר נאחוד בבוהמיה, אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. אימו הייתה בת למשפחת תעשיינים שהקימה בסוף המאה ה-19 מפעל טקסטיל גדול, בשם קטזאו.
מולר התגייס לצבא האוסטרו-הונגרי ונפל בשבי הרוסי בראשית מלחמת העולם הראשונה. שבע שנים שהה בסיביר, שם הכיר אינטלקטואלים ציוניים ולמד עברית ויהדות. בשנת 1920 שב לצ'כוסלובקיה ורצה לעלות לארץ ישראל, אולם דודו, הוגו מולר, דרבן אותו להיות חלק מהמפעל המשפחתי. כבר אז חלם אריך שיבוא יום והוא יקים סניף של המפעל בארץ ישראל.
משנת 1923 ועד לשנת 1934 ביקר אריך מולר בארץ ישראל לא פחות משבע פעמים. כאשר עלה היטלר לשלטון בגרמניה ב-1933, מיהר מולר לעלות לארץ ובפיו רק בשורה אחת: "אני הולך להקים במדינת היהודים מפעל טקסטיל". הצטרפו אליו במהרה אשתו הלן ובנו יונתן.
כאשר הולאם מפעל המשפחה בצ'כוסלובקיה ב-1938, הגיע לארץ ישראל גם הדוד הוגו מולר, שהצטרף ליוזמת אריך בהקמת מפעל "אתא - חברה לטקסטיל". ב-1949 פרש אריך מולר מ"אתא" ויחד עם בנו יונתן, דור שלישי בענף, הקים את "מולר טקסטיל" בנהריה, אולם תמיד הזכיר כי הוא היה זה שיזם את הקמת "אתא". אגב, אריך מולר האריך ימים וביום הולדתו ה-100 נפטר, כאשר הוא גר מעל למפעל שהקים בנהריה.
18 צפייה בגלריה
לוגו "אתא" על חולצותיהם של משה סיני ושבתאי לוי, שחקני הפועל תל אביב שזוהתה עם הפועלים. כתבה בעיתון "ידיעות אחרונות", 25.1.1981
(ארכיון "ידיעות אחרונות")
בקיץ 1934 החלו ההכנות להקמת מפעל אתא בארץ ישראל, ובה בעת הוזמנו יסודות המבנה במפעל סקודה בצ'כוסלובקיה (כן, זה המוכר גם כיום), נחתם הסכם לפיו סקודה יהיה קבלן משני להקמת המפעל, ואף הושג אישור לתשלום במטבע צ'כי. מכונות התפירה (שעוד נחזור לגורלן המוזר בהמשך) הוזמנו באירופה והוחל בהכשרת עובדים, שכן לא היה די ידע בארץ בתחום הטקסטיל. בצ'כוסלובקיה פורסמו כרוזים בקרב הארגונים הציוניים במדינה בקריאה ללמוד את עבודת הטקסטיל, לקבל סרטיפיקטים (ויזות מיוחדות) ולעלות לארץ ישראל. בראשית ימי המפעל, השפה המדוברת בו הייתה צ'כית. העובדים הראשונים חיו בקומונה בצריף בחצר מפעל אתא החדשני. גרו בו הן הרווקים והן המשפחות.
הייצור החל וכבר בשנת 1936 הועסקו באתא 115 עובדים, חלקם בני הישובים שבסביבה: משמר הים, כפר מסריק, עין המפרץ ונהריה. בשנת 1938 הועסקו במפעל הטקסטיל, שהפך לגדול בארץ, יותר מ-200 עובדים, ואת המפעל החל לנהל הנס מולר, שעלה גם הוא לארץ ישראל.
אתא הפך לספק הביגוד העיקרי של הצבא הבריטי
בשנות ה-40, מלחמת העולם השנייה ניתקה את אתא מהמפעל של סקודה, אולם הייתה זו תקופת פריחה בלתי רגילה למפעל בארץ ישראל. אתא הפכה לספק הגדול ביותר של אוהלים, מדי צבא, בגדים לחורף ולקיץ, תחתונים, גופיות וגרביים, לכל עשרות אלפי חיילי הצבא הבריטי בכל המזרח התיכון. בשל המלחמה, לא יכולים היו חיילי הצבא הבריטי לקבל ציוד וביגוד מבריטניה, והמפעלים בארץ ישראל, בראשם אתא, הפכו לספקים העיקריים שלהם.
הנס ואריך מולר הבינו שהעסקים עומדים לפרוח עוד יותר והקימו חברה-בת בשם "תטא", שפתחה חנויות רבות, כאשר חלקן הופעלו עלי ידי זכיינים. תצוגת הבגדים הייתה זהה בכל הארץ. החברה שגשגה והרווחים היו גדולים. גם שכר העובדים עלה במקביל ואתא נחשב למקום עבודה טוב ומיטיב עם עובדיו. בונוסים חולקו לעובדים ואף הוקם גן לילדיהם.
להיות עובד אתא הפך למשהו כמו כעבור שנים להיות חבר אגד. החברה הקימה שיכונים לפועלי אתא - אתא א', אתא ב', אתא ג' ובתי חנה, על שם אשתו הראשונה של הנס מולר. "היינו משפחה אחת גדולה", סיפרו עובדים במפעל בריאיונות כעבור שנים. ערב מלחמת השחרור, מנה המפעל הגדול כבר כאלף עובדים. עוד מבנים של המפעל הוקמו בכורדני, לימים השטח שעליו הוקם הקריון.
כאשר קמה מדינת ישראל, היה מפעל אתא לספק הביגוד העיקרי של צה"ל. לא רק בגדים נרכשו בו, גם אוהלים, רצועות למקלעים וכמובן לבנים חמים לחורף.
ב-1949, כאשר במפעל הועסקו כבר כ-1,130 עובדים, אתא פסק להיות מפעל משפחתי, כאשר חברת אפריקה-ישראל רכשה חלק מהמניות. כאן החלו יחסי עובד-מעביד, אך תנאי העבודה באתא היו עדיין טובים מאשר במקומות עבודה רבים אחרים בישראל החדשה.
רות דיין: האישה והיזמית מאחורי משכית
רות דיין, לבית שוורץ, נולדה בחיפה ב-6 במרץ, לפני 104 שנים, ונפטרה רק בחודש שעבר. היא התגוררה החל בגיל 10 בשכונת מוסררה שבירושלים ומשם עברה לשכונת רחביה ולמדה בביה"ס הגימנסיה העברית. בגיל 17, עברה רות לנהלל ולמדה בביה"ס החקלאי לבנות. שם הכירה "בחור נחמד אחד", כהגדרתה, ושמו משה דיין. ב-1935 נישאו השניים, בהיותה רק בת 18. מנישואיהם נולדו יעל, אודי ואסי. במהלך מלחמת העצמאות מונה משה דיין למפקד מחוז ירושלים והמשפחה עברה להתגורר בווילה לאה שבשכונת רחביה.
בשנת 1949, עבדה הגברת דיין כמדריכת עולים במושבים בפרוזדור ירושלים. היא הבחינה במיומנות הנשים בתחומי מלאכת היד וביצירותיהן המקוריות. עד מהרה, החליטה להפוך את העיסוק למקור פרנסה עיקרי ושימור תרבותי. בעוד שהמדינה ביקשה לחנך את העולים לעסוק בחקלאות, איתרה דיין נשים וגם גברים שעסקו בצורפות, הדריכה אותם ורצתה שיעבדו בתחום יצירתי. את ידיעותיה שלה היא העשירה כאשר משה דיין, בעלה, נשלח ב-1952 לקורס מפקדים בכירים בבריטניה, ובמקביל החלה רות ללמוד שם אריגה וטווייה, כדי להמשיך וליצור גם בארץ.
שנה לאחר שחזרה לישראל, ב-1954, בעידודה של שרת העבודה, גולדה מאיר, לימים ראש הממשלה, ושל מנכ"ל משרד ראש הממשלה, טדי קולק, לימים ראש העיר המיתולוגי של ירושלים, הקימה חברת הלבשה ורקמה ממשלתית בשם "משכית" וכיהנה בה מראשיתה כמנכ"לית.
לא מעט מבדי משכית נרכשו מאתא
עד מהרה, סיפקה החברה מאות מקומות עבודה למאות עולים חדשים, מקריית שמונה בצפון ועד דימונה בדרום. החברה החלה לייצר אריגים ובגדים ששולבו בכולם סממני העדות והאוכלוסיות השונות שהגיעו לישראל - תימנים, פרסים, לובים, טוניסאים, דרוזים, בדואים וערבים. חלק לא קטן מבדיה נרכשו מחברת אתא, והנה הקשר ההדוק בין שתי החברות המצליחות. החברה הממשלתית יוצאת הדופן הפכה למרבה הפלא לרווחית ולהצלחה גדולה. בגדיה ואריגיה הפכו מבוקשים מאוד, וללבוש תוצרת משכית הפך עד מהרה ליוקרתי ומכבד בעיני הציבור.
אולם, בשנת 1964 נקלעה לפתע חברת משכית לקשיים וכמעט נמכרה לידיים פרטיות. ועדת השרים לכלכלה התכנסה וחבריה הבינו מיד את חשיבותה וייחודה, ועל כן החליטו לתמוך בה ולהותירה כחברה ממשלתית.
ב-2 בדצמבר 1965 הוקדשה כתבה רחבת היקף במדור "זמנים מודרניים" ב"ידיעות אחרונות" למוצרי משכית. הכותרת סיפרה על השינויים בחברה: "סגנונות נעלמים - 'משכית' ו'מצקין' מוותרים על ייחודם, מעדיפים לייצר אופנה מבוקשת וחדישה".
18 צפייה בגלריה
"מעדיפים לייצר אופנה מבוקשת וחדישה". עיתון "ידיעות אחרונות". 2 בדצמבר 1965
(ארכיון "ידיעות אחרונות")
רות דיין הפכה לשם דבר בתחום הביגוד בישראל ואף גייסה את טובי מעצבי האופנה, בראשות המעצבת פיני לייטרסדורף, ילידת הונגריה, שהייתה למעצבת האופנה הראשית של משכית. בן זוגה, הצייר יוחנן סימון, אף תרם הדפסים מפרי יצירתו למשכית.
המוצרים של "משכית", בניצוחן של דיין ולייטרסדורף, עם מעצבת הטקסטיל הראשית והמוכשרת, נאורה ורשבסקי, היו לייחודיים ביותר ואף חברת טקסטיל בישראל לא יכולה הייתה להתחרות בייחודיות הזאת: שילוב של דמויות ובגדים מהתנ"ך, קיבוץ גלויות מכל הזרמים והעדות וגם שיבוץ נופי ארץ ישראל הקסומים במלבושים. רות דיין כינתה זאת כך: "זאת היא פשוט הישראליות האמיתית. מדבר יהודה, ירושלים, הרי הגליל, מפרץ חיפה. לא לונדון ולא פריז". כך נוצרו במשכית מעיל "מדבר", שמלת "עין גדי" ומוצרים דומים ומרהיבים.
בגדי משכית עוצבו בהשראת נופי הארץ וצבעיה, מגווני ההדרים, הדיונות והכינרת, מהוורוד של אבני ירושלים, מצבעי הרי אילת המיוחדים, מהירוק של יערות הכרמל ומהכחול של הים התיכון. בבגדים שולבו כפתורים ואביזרים שונים, חלוקי נחל וצדפות, לצד ממצאים ארכיאולוגיים שהתגלו בחצור, במגידו, בעובדת ובבאר שבע. אפילו שברי זכוכית רומית עתיקה, שגילה הבעל משה דיין, חובב הארכיאולוגיה והעתיקות, מצאו דרכם, באמצעות רעייתו רות, לשיבוץ בעדיי הכסף של משכית.
חברת טקסטיל לעשירי הארץ ולתיירים
הייתה זו חברת טקסטיל לא גדולה ולא רווחית כאתא, אך מיוחדת במינה. כל מוצריה היו על טהרת עבודת היד, עם חומרים יוקרתיים ויקרים, ועל כן גם רבים מרוכשי הבגדים ושכיות החמדה היו מעשירי הארץ וגם תיירים יהודים ונוצרים בעלי ממון מארצות שונות.
החנות הראשונה של משכית נפתחה ברחוב הירקון בתל אביב והיא עוצבה כגלריה וכמוזיאון. מחירי המוצרים בה, מול מלון דן היוקרתי, שבו שהו תיירים אמידים, היו יקרים במיוחד. אחרי מלחמת ששת הימים, ולאחר שעברה את המשבר הכספי הראשון, המשיכה משכית להעשיר את עולם האופנה הישראלי בשמלות מרהיבות, בהן בדואיות, ולמוצריה נוספו גם מוצרי קש ובד.
בין השנים 1971 ל-1977, הפכה משכית לחברה פרטית. ב-5 ביולי 1971 מבשרת הכותרת במדור "אנשים ועסקים" במדור הכלכלי של "ידיעות אחרונות": "המטרה: להגיע לרווחים במשכית".
18 צפייה בגלריה
"המטרה: להגיע לרווחים". עיתון "ידיעות אחרונות". 5 ביולי 1971
(ארכיון "ידיעות אחרונות")
ימים ספורים לאחר ביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בישראל ב-28 בנובמבר 1977, הכותרת הראשית במדור "זמנים מודרניים" היא אקטואלית: "סליחה, אין לנו באוסף משהו מצרי - התנצלה נשיאת 'משכית' רות דיין, בפתח תצוגת אוסף דגמי החורף המלהיבים של החברה, הכולל מעילי מדבר, שמלות וסריגים".
ב-4 באפריל 1978 הכותרת בעיתון היא: "משכית - למקצב דרום-אמריקני. נשיאת החברה, רות דיין, יוצאת לתרום ידע בעיצוב אופנה פולקלוריסטית בדרום-אמריקה".
"עם הקוקו והסרפן"
ב-15 באפריל 1988 כתבה קושרת בין מפעל אתא למשכית: "עם הקוקו והסרפן" - זאת הכותרת - ובכתבה מצולמות דוגמניות עם בגדי "אתא" הכחולים וגם עם בגדי "משכית" המיוחדים.
ב-1978 פרשה רות דיין מהנהלת החברה וכעבור זמן קצר פרשה גם פיני לייטרסדורף, המעצבת המיתולוגית. מוצרי החברה לא התחדשו עוד, חלקם הפכו למיושנים, החברה נקלעה להפסדים כספיים וב-1994 נסגרה סופית. בעצם, כמעט סופית.
ב-14 באוקטובר 1994 מתפרסמת כתבה גדולה מאת נורית בת-יער, "שמלת שק וחולצת כינרת", ובה מגלה העיתונאית כי היא עצמה הייתה דוגמנית של משכית בשנות השישים "וחוזרת עכשיו, לאחר פשיטת-הרגל של מעוז האופנה הישראלית-מקורית, אל חולצת כינרת ב-120 לירות, אל מעיל המדבר ואל הכפתורים מען זית".
ב-23 בנובמבר 2011 מתפרסמת כתבת אופנה על שני עמודים, שבה "מייסדת משכית, רות דיין, מודל חיקוי לפאשניסטיות, מראה איך עושים את זה".
ב-2013 הושק המותג משכית מחדש, ביוזמת מעצבת האופנה, שרון טל, שהצליחה לגייס את מי אם לא רות דיין, בת ה-96, להשתתף במאמץ. גם איש העסקים, הלא צעיר אף הוא, סטף ורטהיימר, נמנה על המשקיעים החדשים. בסתיו 2015 הושקה קולקציה ראשונה ובית משכית שב לפעול ברחוב הצורפים ביפו.
עלייתה ונפילתה של אתא
חוזרים לחברת אתא. בראשית שנות ה-50 הפכה אתא לספק המרכזי של ביגוד לאזרחי המדינה, במסגרת תוכנית הצנע. כל משפחה בישראל קיבלה הקצבה של נקודות בהן יכולה הייתה לקנות בגדים בחנויות הרשת, שהלכה וגדלה. הלהיט הגדול באותם הימים היו בגדי חאקי. לא היה אזרח במדינה שבארון הבגדים שלו לא היו בגדי חברת הטקסטיל המובילה - מכובעי אתא ועד למכנסי השלושת-רבעי והחולצות המפורסמות בצבע חאקי. דווקא מי שלא לבש את הבגדים הללו נחשב לחריג והיו שכינו את אלה "סנובים". בגדי העבודה היו בצבע כחול כהה. החולצות לשבת ולחג היו לבנות, והיו גם חולצות תכלת חגיגיות לכל מטרה.
אתא החלה גם לייצא ובאמצע שנות החמישים הגיע הייצוא לסכום נאה במטבע זר לאותם הימים - מיליון דולר בשנה. ב-1956 החלה החברה בייצור בגדי קורדרוי. מכנסי הגברדין, המהודרים משהו, הפכו למלבוש מועדף על ידי הגברים לאירועים חגיגיים. בגדי החאקי הצנועים פינו מקומם לבגדים מעוצבים. חנויות אתא הלכו ופרחו, ועימן רווחי החברה שכל העם הכיר והוקיר. סיסמת החברה בחנויותיה ובמודעות הפרסום בעיתונים הייתה "מסורת באיכות ותנופה באופנה".
אולם, לכל טוב ועליות ברווחים, יש לפעמים גם פחות טוב וירידות בהם. תחילת השילומים מגרמניה והעלייה ברמת החיים, לצד היציאה מחיי הצנע, הביאו לפריחת ענף הטקסטיל, בעידודו של שר האוצר המיתולוגי, פנחס ספיר. מפעלי טקסטיל הוקמו ברחבי הארץ, התחרות גברה ומצב של אתא הורע.
וכך הגיעה השביתה הגדולה הראשונה באתא בשנת 1956. הנס מולר, מנכ"ל המפעל שספג כעת הפסדים, רצה להתייעל והחליט לפטר לראשונה עובדים רבים ולהקפיא את השכר במפעל. באפריל 1956 החל סכסוך עבודה. עובדי המפעל דרשו תוספת שכר. שנה שלמה נמשך הסכסוך, עד שבמאי 1957 פרצה שביתה מהגדולות והארוכות שידעה הארץ עד היום. שלושה חודשים תמימים שבתו כל עובדי אתא. ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, התערב בסכסוך בעצמו ותרם לסיומו בפשרה. פחות פיטורים והעלאת שכר מעטה.
בשנת 1962 נפטר המנכ"ל שכל חייו היו אתא, הנס מולר. למשפחת מולר היו קשיי ניהול במפעל וקבוצת משקיעים בראשות טיבור רוזנבאום רכשה אותו ומינתה למנכ"ל, היסטוריה בפני עצמה, את עמוס בן-גוריון בן ה-42, ילדו השני של דוד בן-גוריון, שהיה קודם לכן סגנו של מפכ"ל המשטרה. בן-גוריון ניהל את אתא עד 1980. "ידיעות אחרונות" בישר: "עמוס בן-גוריון התפטר במפתיע מניהול 'אתא'". הוא נפטר ב-2008.
מפעל אתא באותן השנים כבר לא היה המפעל המשפחתי שהוקם טרם יסוד המדינה. השוק היה רווי תוצרת טקסטיל, גם מייבוא ובוודאי מחברות אחרות. אחת העסקאות של המפעל הייתה די שנויה במחלוקת, כאשר בשנות ה-60 מכרה אתא מדים לגרמניה.
ב-10 באוקטובר 1974 התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה, שהציגה לראשונה את התחלת הסוף של אתא, שיגיע רק כעבור יותר מעשור. הכותרת הייתה: "להציל את 'אתא' מכונסי הנכסים בשווייץ". ההסבר: בשל קריסת עסקיו של טיבור רוזנבאום, מונה למפעל אתא כונס נכסים שווייצרי, שמכר בשנת 1977 את המפעל לחברה לישראל, שהייתה באותן שנים בבעלות איש העסקים שאול אייזנברג.
ב-28 בנובמבר 1977 הגיעו צרות חדשות באתא לעיתון: "100 צפויים לפיטורים באתא". ב-19 בספטמבר 1979 בשורה על שינוי באתא בכותרת בעיתון: "אתא תייצר בגדי-אופנה על חשבון מוצרים עממיים". בשנת 1980 מונה דוד ארבל למנכ"ל אתא, במקומו של עמוס בן-גוריון, והיה למנכ"ל האחרון של החברה הדועכת.
18 צפייה בגלריה
מנסים להציל את אתא מכונסי נכסים בשוויץ. עיתון "ידיעות אחרונות". 10.10.1974
(ארכיון "ידיעות אחרונות")
משבר התחרות הגדולה בשוק נתן את אותותיו ברכישות מוצרי החברה בארץ ובחו"ל. ביולי 1983, רעם הכה ביום קיץ בהיר: רשת החנויות הבריטית המפורסמת "מרקס אנד ספנסר" הודיעה במפתיע על הפסקת רכישת מוצרי אתא. הייתה זאת מכה ניצחת למפעל ש-85% מתוצרתו נמכרו לרשת הבריטית היוקרתית. התגובה הייתה פיטורי 550 עובדים מתוך 2,600 עובדי אתא. ב-22 בדצמבר 1983 הכותרת בעיתון היא: "חילוקי דעות על רשימת מועמדים לפיטורים ב'אתא'. הוגשה רשימה של 284 עובדים". האווירה בקרב עובדי אתא הפכה לעצובה ומדאיגה.
הממשלה הזרימה 10 מיליון דולר בניסיון להציל את המפעל
אמנם יו"ר ונשיא "מרקס אנד ספנסר", מרקוס זיו, היה ציוני תומך נלהב של ישראל, אולם איכות אתא לא הייתה עוד זאת שהתאימה לרשת החנויות היוקרתית. החל מקיץ 1983 מפעל אתא החל להפסיד 1.5 מיליון דולר בכל חודש. ביולי 1984 אזל מלאי הכותנה במפעל ללא יכולת לקנות עוד כותנה. שאול אייזנברג והממשלה הזרימו אומנם 10 מיליון דולר למפעל, אך הפסדיו רק הלכו וגדלו. ניסיון למכור את המפעל נכשל, משום שהמכונות בו היו מיושנות, חלקן מימיו הראשונים של המפעל מלפני כחמישים שנה.
ב-25 בספטמבר 1984 מבשר העיתון: "ועד הפועלים ב'אתא' מבקש התערבות שמעון פרס להצלת המפעל". אולם, זה כבר לא עזר.
18 צפייה בגלריה
המחיר של אתא ירד לשקל אחד. עיתון "ידיעות אחרונות". 30.10.1984
(ארכיון "ידיעות אחרונות")
ב-29 באוקטובר 1984 מונה למפעל כונס נכסים, שהתבקש לנסות ולהפעילו באופן מצומצם, אך בראשית 1985 גמלה ההחלטה למכור את המפעל לקבוצת משקיעי נדל"ן, בראשות מיכאל אלבין, לסגור אותו ולפטר את כל עובדיו. הכותרת הלא דמיונית בעיתון ב-30 באוקטובר 1984 מציגה את המשבר החמור במלוא עוזו: "המחיר של 'אתא' ירד משני מיליון דולר לשקל אחד". ב-14 בנובמבר 1984 הכותרת הגדולה ב"ידיעות אחרונות" היא: "פה בית קברות, לא מפעל, אומרים עובדי 'אתא' - אווירת דכדוך במפעל נוכח החשש שלא רק מקום העבודה לא יישמר, אלא שגם פיצויי מינימום לא ישולמו". עצוב מאוד.
המצב החמור במפעל של העם מוביל גם את בעלי הדעה, הסופרים והמוסיקאים להתייחס למצב העגום: עמוס קינן כותב ב-14 בדצמבר 1984 מאמר עצוב תחת הכותרת: "המדינה זה אתא". ב-29 במאי 1985 מקדיש הקריקטוריסט מייק את הקריקטורה היומית העצובה לטביעת 'אתא'. למחרת הקדיש ד"ר הרצל רוזנבלום, העורך הראשי של העיתון במשך שנים, את מאמר המערכת לאסון המפעל הקורס. הכותרת הייתה בת מילה אחת "אתא". גם הזמר שמעון ישראלי כתב שיר עצוב לזכר "אתא".
במאי 1985 הגיע סופו המר של המפעל המפואר. ב-2 במאי הכותרת בעיתון היא: "אתא: 1 במאי - או תשעה באב?" ב-10 במאי: "שרון ינסה היום להשיג ארכה שתמנע סגירת 'אתא' ביום ד'".
השם המפורסם ביותר באותם הימים במדינה היה פיני גרוב, שהוביל את מחאת הענק של העובדים המסורים במשך עשרות שנים של "אתא", שכללה שביתות רעב, התבצרות במפעל והפגנות ענק שבהן השתתפו גם אזרחים שראו ב"אתא" את מפעל העם הגוסס שלא באשמת העובדים.
הימים העצובים ביותר הגיעו כאשר יו"ר ההסתדרות, ישראל קיסר, הסכים לסגירת המפעל ותמך באופן תמוה למדי דווקא במעסיקים. הכותרת בעמודו הראשון של העיתון ב-31 במאי היא על יוזמה נדירה בכנסת: "ח"כים ישבתו רעב בירושלים למען אתא". ועוד כותרת בו ביום: "אתא: זה כמו לבוא לאדם חי ולומר לו - מעכשיו אתה מת".
18 צפייה בגלריה
פועלי אתא איימו ב"צעדים קיצוניים". עיתון "ידיעות אחרונות". 31.5.1985
(ארכיון "ידיעות אחרונות")
העובדים ההמומים-עצובים התבצרו במפעל "אתא" ימים ארוכים. פיני גרוב, מנהיג העובדים, שהיו מי שכינו אותו כעבור שנים "לך ולנסה הישראלי" המציא את הסיסמה: "היום זה 'אתא' - מחר זה אתה". הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות" היא: "פועלי אתא מבוצרים במפעל ומאיימים ב'צעדים קיצוניים'. מ"מ יו"ר הוועד: אנו עלולים להשתמש באלימות ויישפך פה דם".
"יום שחור לפועלי ישראל"
יום סגירת המפעל, ה-2 ביוני 1985, היה ממש יום אבל בישראל. רבים ביכו את נפילת "המפעל הכי ישראלי שקם בארץ ישראל אי פעם". פיני גרוב הפך לדמות לחיקוי במקומות עבודה אחרים, שבהם נתגלעו בעיות עם ההנהלה. גרוב אמר ביום סגירת אתא: "זהו יום שחור לפועלי ישראל, שמשקף את חורבן היצירה ומסמל את תקומתה של קבוצה מתעשרת שעלתה לראש הסולם. ביום הזה כולנו בוכים בכי מר".
ב-4 ביוני, יומיים לאחר סגירת המפעל, כותב חיים חפר מקאמה תחת הכותרת "מניות אתא":
דוד לוי מדבר ב"אתא" - ודמעה בכל עין,
בנאומים לפועלים - אין שני לו אין,
אך הוא והליכוד חייבים הסבר עדיין -
מי נתן לאייזנברג את מניות "אתא" ג'
ומי הכניס לפועלים את "אתא" ז'.
ב-13 במאי 1988 אמר פיני גרוב ל"ידיעות אחרונות": "אני מקונן על מפעל שנסגר והפך למצבה", בביקור בשטח המפעל שעליו תוכנן לבנות שכונת וילות. ב-28 ביוני 1995 הכותרת בעיתון מאמתת את נבואת גרוב: "מפעל 'אתא' ייהרס ובשטחו ייבנו דירות". ב-16 באוגוסט 2011 נפטר פיני גרוב "האבא של 'אתא'", כפי שמתארת הידיעה בעיתון.
סופה של "אתא": על שטח סניף המפעל בכורדני הוקם הקריון ועל שטח המפעל ההיסטורי בקרית אתא הוקמה שכונת מגורים ובה מרכז מסחרי גדול. צריף ישן ששימש את מגורי הפועלים הראשונים של "אתא" ומגדל המים ששימש את המפעל הוכרזו כאתרים לשימור וקיימים עד היום הזה.
18 צפייה בגלריה
מכונות התפירה התגלגלו נטושות בנחל עזה. "עיתון ידיעות אחרונות". 26.7.1989
(ארכיון "ידיעות אחרונות")
והיכן המכונות שבהן נתפרו מיליוני פרטי לבוש במפעל המפואר של "אתא" במשך 50 שנה? הכותרת בגיליון ה-26 ביולי 1989 מספרת לאן הן התגלגלו: "מכונות התפירה של 'אתא' מתגוללות נטושות בנחל עזה. איש התחיה, אבי פרחן, אירח אתמול אנשי מפ"ם ברצועה והציג בפניהם את המכונות שנרכשו על ידי סוחר עזתי". פיני גרוב באותו מעמד: "כואב הלב לראות את המחזה הקשה הזה".
וכך הסתיים לו סיפור כלכלי עם סוף עצוב.
