הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה תל אביב, בראשות אדריכלית דניאלה פוסק, אישרה סופית את התוכנית לשימור אתרים בעיר הרצליה. מטרת התוכנית לקבוע הוראות ותנאים להבטחת שימור ושיקום המורשת הבנויה והנופית של העיר, והיא מגדירה 74 אתרי מורשת ב-5 אזורים: הרצליה א' (חוף הים), הרצליה ב' (הרצליה פיתוח), הרצליה ג' (שכונת הרצליה ב' כיום), אזור הבאסה (פארק הרצליה) והרצליה ד' (מרכז העיר).
התוכנית, שנערכה על ידי משרד אמנון בר אור טל גזית אדריכלים, הופקדה להתנגדויות ביולי 2019, לאחר שהעירייה ערכה סקר מבנים מקיף שנמשך למעלה מעשור. בסקר נבחנו 150 אתרים בעיר לפי ערכים אדריכליים, תרבותיים, היסטוריים ומקומיים וחשיבותם לעיר ולמדינה. בסיום הסקר הוחלט כי יש לקדם כ-70 אתרים הכוללים כ-100 מבנים, שמייצגים את התפתחות הרצליה והמעבר שלה ממושבה חקלאית לעיר.
אתרי המורשת כוללים, בין היתר, את בתי המתיישבים הראשונים, מבני ציבור, בתי מלון, בריכות ומגדלי מים. אזור מרכז העיר, למשל, מרכז את גרעין בתי המושבה משנות ה-20 של המאה הקודמת. בנוסף, התוכנית כוללת בנייה בסגנון בינלאומי שהחלה בשנות ה-30, בתים שנועדו להכשרה חקלאית, אתרי טבע ונוף ומצוקי הכורכר על חוף הים.
בין המבנים הבולטים ניתן למנות את מלון תדמור וחלק ממלון השרון בהרצליה פיתוח, בית הספר ברנדיס בהרצליה ב', קיר הכורכר במחלף הסירה, בית הספר ויצמן במרכז העיר, בית יד לבנים, הבאר הראשונה ברחוב הר קוק, בית העירייה הישן ברחוב הנדיב, בית הכנסת הגדול ובית הדואר ברחוב סוקולוב, מגדל המים ששימש מגדל פיקוח בשדה התעופה הרצליה ועוד.
כדי ליישם את שימור המבנים, מפרטת התוכנית את תוספת זכויות הבנייה, מציגה אילו מבנים אסורים להריסה והיכן ניתן לבצע עבודות שימור, שיפוץ ואחזקה. מיפוי האזורים התבסס על תוכניתו של אדריכל ומתכנן הערים ריכארד קאופמן משנת 1925, שבין היתר שימש מתכנן העיר הרצליה, שהוקמה ב-1924.
לתוכנית הוגשו 40 התנגדויות: התנגדות מטעם מהנדסת העיר, שלוש התנגדויות מטעם המועצה לשימור אתרים, רשות העתיקות ונת"ע (נתיבי תחבורה עירוניים) ומטעם בעלי קרקע, קבוצות תושבים, דיירים ויזמים המקדמים תוכניות נקודתיות במקביל לתוכנית השימור. הוועדה דנה בהתנגדויות ודחתה את מרביתן.
בין היתר נטען כי בניגוד לערים אחרות, בהרצליה מדובר בדרגת שימור אחת. על כך השיבה הוועדה כי להבדיל מערים אחרות, לא מדובר במאות מבנים ולכן אין צורך במספר דרגות שימור. עוד נטען בהתנגדויות כי התוכנית לא מאפשרת ודאות לגבי זכויות הבנייה שניתן לממש. על כך השיבה הוועדה כי מטרת התוכנית היא קידום ומימוש התכנון, ובהתאם משתאושר, ניתן יהיה להוציא היתרי בנייה לנכסים.
לדברי עו"ד צבי שוב, מומחה בנדל"ן ובתכנון ובנייה, "השאלה שעולה בתוכניות רבות לשימור בערים השונות היא האם הן פוגעות בזכויות בעלי הנכסים או אולי דווקא משביחות אותן. יש מי שיטען כי תוכניות שימור מצמצמות את אפשרות הפעולות בנכס, כאשר לא ניתן להרוס אותו ולבנות תחתיו מבנה חדש, וכן שהשתת עלויות שימור על בעלי נכסים, כאשר שיפוץ הנכס יקר באופן ניכר לעומת נכס שאינו מיועד לשימור, מבטא פגיעה המצדיקה פיצוי".
עו"ד שוב מוסיף כי "הכרזה על נכס לשימור מכניסה את בעליו לסיטואציה של 'חתונה קתולית' עם מחלקת השימור בוועדה במקומית, כאשר כל בנייה שבעל הנכס ירצה לבצע, גם לפני אישור התוכנית, יהיה כפוף לאישור מחלקת השימור". עם זאת, הוא מדגיש כי "התוכנית קובעת תמריצי שימור כדי לעודד את בעלי המבנים לשמר את הבניין הקיים ברמה גבוהה, מבלי לפגוע בבעלי המבנים, באופן שמאפשר כדאיות כלכלית לביצוע השימור".
מהוועדה נמסר כי "התוכנית תשמש מנוף להתחדשות עירונית ותאפשר חשיפת הציבור לאתרי שימור בעלי חשיבות היסטורית, אדריכלית, נופית ועירונית, תוך החייאה כלכלית ותרבותית של מרכז העיר. מדובר בתוכנית מפורטת, תוצר של עבודה משותפת עם הוועדה המקומית והמחוזית, ובליווי המועצה לשימור אתרים שכללה הכנת סקר שימור ואישור רשימת מבנים בוועדת השימור, פרסום הודעה על הכנת תוכנית וקביעת תנאים להוצאת היתרים לפי סעיפים 77, 78 לחוק התכנון והבנייה".
מתכננת מחוז תל אביב במינהל התכנון, חוה ארליך, ציינה כי "התוכנית משקפת עבודה מקיפה לזיהוי מבנים ומתחמים, ששימורם הוא בעל ערך ציבורי לדורות הבאים. שולבו בתוכנית כלים תכנוניים מתוחכמים, שמאפשרים שימור לצד פיתוח".
