כשישראל הייתה מעצמת נפט. הסיפור של אבו רודס
(צילום: משה מזרחי)
מחלוקת חוצה מחנות קיימת בימים אלה בישראל בדבר הצורך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית לעניין מותם הטראגי של 45 בני אדם באסון הר מירון. בעבר, הוקמו כאן ועדות חקירה בעניינים פחות מהותיים שלא עסקו בחיי אדם, אלא בשחיתויות. כך הוקמה לפני 50 שנה ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת השחיתויות, שליוו כביכול את ניצול שדות הנפט שכבשה ישראל ממצרים באבו רודס. אגב, באותם הימים פעלה ועדת חקירה ממלכתית אפילו לבחינת השחיתויות בענף הכדורגל.
המדור שלנו יעסוק הפעם בימים שבהם הפכה לפתע מדינת ישראל, לתקופה מוגבלת, למעצמת נפט. ועדת החקירה, אגב, דווקא קבעה שהשחיתויות שכביכול התרחשו סביב שדות הנפט באבו רודס, לא היו ולא נבראו. אבל חקירה לפחות הייתה. סיפורה הקצר של אבו רודס בתולדות ישראל נקשר בכיבושה פעמיים של העיירה הקטנה בדרום סיני, על חופו המזרחי של מפרץ סואץ. שמה של העיירה, שבה התגוררו רק כמה אלפי מצרים, לא היה נכנס לספרי ההיסטוריה אלמלא נמצאו בקרבתה שדות נפט, ביבשה ובים. אלה התגלו על ידי חברה איטלקית שביצעה חקירות באזור, די במקרה, ובמשך שנים הופק הנפט הרב יחסית שנתגלה בה לפתע בשיתוף חברת הנפט הלאומית של מצרים. הגילוי הפתאומי בישר על מציאת שדות נפט שדורגו בין 100 השדות העשירים ביותר בעולם ותרמו לא מעט לתוצר של מצרים הענייה.
ישראל נקשרה למקום הנידח הזה גם כן די במקרה. במהלך מלחמת סיני, ב-1956, כבשה ישראל בראשונה את אבו רודס, כאשר הכוונה לא הייתה כלל לנצל את שדות הנפט לצרכי המדינה היהודית, שהייתה ענייה גם היא בעיקר בתחום הנפט. כאשר כבר היו מי שפזלו בממשלה לעבר ההזדמנות להפיק נפט לישראל באבו רודס, באה נסיגת ישראל המהירה יחסית מסיני והתוכנית העלתה אבק במגירות משרד האוצר במשך 11 שנים, עד לכיבושה בשנית של אבו רודס על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים.
כוחות של חיל הים, יחד עם כוח מבית הספר לצניחה של צה"ל, הם שקיבלו את המשימה לכבוש במלחמת ששת הימים את העיירה אבו רודס ושדות הנפט הסמוכים לה. בעת המלחמה פרצה שריפת ענק בשדות וההערכה היא שנשרפו אז כמיליון חביות נפט בתוך ימים.
ב-16 באוגוסט 1967 מתפרסמת על אבו רודס כתבת צבע ב"ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "רובינזונים באבו-רודס". העיתונאי משה רון מספר: "בעיר הנפט, במפרץ קסום על שפת הים האדום, מתגוררים חיילינו פרושים מן העולם - במרחק של מאות קילומטרים ועשרות דורות ממדינת ישראל".
15 צפייה בגלריה
נכבש בשנית במלחמת ששת הימים. הכתבה מ-16 באוגוסט 1967
(צילום: מתוך ארכיון "ידיעות אחרונות")
30 יום לאחר תום המלחמה כבר קיבלה הממשלה בישראל החלטה להפיק נפט מהשדות שנכבשו ולישראל נקראו מומחים מרחבי העולם וגם מישראל, כדי לטכס עצה כיצד לכבות את שריפת הענק, לשקם את מתקני הפקת הנפט, שניזוקו בקרב, לשדרג את המתקנים ולהתחיל בהפקת הנפט.
ישראל כמו זכתה בפיס. לפתע המדינה הענייה כל כך בנפט, שבקושי מצאה שנים לא רבות קודם לכן כמות קטנה בשדות חלץ ממערב לים המלח, זכתה בהזדמנות להפיק נפט בכמויות גדולות במיוחד. הפעלת שדה הנפט הוטל על חברת "נתיבי נפט" הישראלית.
100 אלף חביות ביום
במהרה הוחלט לפתח את השדה ובמקום נבנו 3 בארות נפט חדישות נוספות על 17 הבארות הישנות שפעלו באתר. במקביל, בסמוך לאבו רודס הוקם יישוב חדש בשם שלהבת ואליו נשלחו להתגורר כל העובדים בשדות הנפט ומאות בני משפחותיהם. היה זה היישוב המערבי ביותר שהקימה אי פעם מדינת ישראל.
שלוש שנים לאחר כיבוש אבו רודס במלחמת ששת הימים עלה בידה של מדינת ישראל להפיק 100 אלף חביות נפט ביום מתוך 20 הבארות הימיות ומ-100 בארות יבשתיות שבשדה אבו רודס. הכמות הייתה שווה במהרה ליותר ממחצית הכמות שהיוותה את כל תצרוכת הנפט של ישראל והפכה כמעט למיותרת את המשימה לייבא כמויות נפט גדולות, כבעבר, ממעצמות הנפט שמכרו לישראל במשך שנים את הנוזל השחור במחיר גבוה.
בעת מלחמת ההתשה, בדצמבר 1969, הייתה אבו רודס נקודה קדמית לכוחות הלוחמים במבצע שכונה "תרנגול 53". דווקא מאתר שדות הנפט, במקום שהאויב לא יכול היה להעלות על הדעת, יצאו החיילים למשימתם והביאו את השלל המפורסם של מכ"ם הגילוי האווירי המצרי החדיש מתוצרת ברית המועצות. בסוף שנת 1972 הוקם באבו רודס בסיס של חיל הים, שכלל מכ"ם והעניק שירותי אספקה וציוד לבסיס חיל הים באבו זנימה.
בלילה של ה-6 באוקטובר 1973, ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים, ירו המצרים מטח ארטילרי כבד מתותחיהם. בפעם השנייה, מאז שישראל השתלטה על שדות הנפט באבו רודס, פרצה שריפת ענק במאגרי הנפט ובמתקנים בשדות הנפט.
הירי מתותחי צבא מצרים גרם להפסקה מוחלטת של השאיבה משדות הנפט, שנוצלו עד אז בהיקף מלא על ידי ישראל. בעת המלחמה ניזוקו מתקני הנפט באבו רודס גם בפעילות חיילי קומנדו מצריים. השריפה עוד התעצמה כאשר ימים ספורים לאחר המלחמה הובער מגדל הקידוח F-10 בשדה הימי של אבו רודס דווקא מפגיעת טיל הוק שירה צה"ל בטעות.
בראשית חודש ינואר 1974, שבועות ספורים לאחר תום מלחמת יום הכיפורים, פרצה עוד דליקה באחדים ממתקני השאיבה באתר הרגיש כל כך, בשל תקלה פתאומית שגרמה להפסקת השאיבה כליל.
לאחר האירוע הזה פונו כל האזרחים מבתיהם בישוב. במהלך כל המלחמה נותר האזור בשליטת ישראל. לאחריה חזרו הגברים לשלהבת והמשיכו להפעיל את שדה הנפט עד להפסקת העבודות לקראת הפינוי בשנת 1975. לנשים ולילדי העובדים לא הותר עוד לחזור לאחר המלחמה.
עם סיום מלחמת יום הכיפורים הגיע הצבא המצרי בגדה המזרחית של תעלת סואץ ל-150 ק"מ מצפון לשלהבת. הסכם הפרדת הכוחות, חודשיים לאחר מכן הותיר בידי המצרים את השטחים שכבשה והעביר להם שטחים נוספים ממזרח לתעלה.
שנה לאחר ההסכם הפעילה ארה"ב לחצים על ישראל ומצרים לחתום על הסכם ביניים בין המדינות ובמסגרתו נאלצה ישראל לוותר על שטחים נוספים ממזרח לתעלה. בשטח נכללו שדות הנפט באבו רודס והיישוב שלהבת והם פונו סופית בעקבות ההסכם בסוף חודש נובמבר 1975. בדצמבר שבה מצרים ליישב את אבו רודס. המבנים של היישוב הישראלי לא נהרסו והם עומדים עד היום הזה ממערב לנמל התעופה אבו רודס וניתן להבחין בהן כאשר טסים במטוס מעל לאזור.
הסוד הכמוס והחשדות לשחיתות
את סיפור הפקת הנפט של מדינת ישראל באבו רודס ליווה סיפור די נורא ולא נעים, של חשד לשחיתות חמורה באתר. בניגוד למה שמתרחש בימים אלה, ברגע שנודע על החשדות - החליטה הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית, שלה יש סמכויות רחבות.
שמו של החשוד העיקרי היה מוטי (מרדכי) פרידמן. הוא היה בעל חברה שהתמחתה בחיפושי וקידוחי נפט, החל משנת 1954, אחרי שנחקק בישראל חוק הנפט. במהלכה של מלחמת ששת הימים גויס פרידמן לשירות מילואים, כאשר על הפרק התחלה של הפקת נפט מהשדה באבו רודס, ממש עם גמר המלחמה הקצרה.
ימים ספורים לאחר המלחמה הוחלט כי הטיפול בנושא הפקת הנפט במערב חצי האי סיני יבוצע על ידי חברה ממשלתית ולצורך זה הוקמה חברה בשם "נתיבי נפט", שמחצית ממניותיה היו בבעלות משרד הביטחון והמחצית השנייה בבעלותו של משרד האוצר. מוטי פרידמן גויס לניהול החברה באופן מוזר במסגרת "שירות מילואים".
כאשר מדינת ישראל רוצה לפעול מהר - היא עושה זאת. כבר ב-21 ביולי, 40 ימים בלבד לאחר סיום מלחמת ששת הימים, הועבר לראשונה נפט באיכות טובה מאבו רודס לישראל. עד 1973 סיפקה החברה כמחצית מצריכת הנפט בישראל. עניין מאוד מוזר, שלא יכול היה כנראה להתקיים בעידן הלוויינים, הטלפונים הסלולריים והרחפנים, הוא שהפקת הנפט על ידי ישראל בסיני הייתה, לא להאמין, במשך תקופה לא קצרה, סוד כמוס, שנודע לציבור למעשה רק כאשר נחשפו פרשיות של חשד לשחיתות בחברה.
ב-25 באוגוסט 1971 מדווח "ידיעות אחרונות" כי "נתיבי נפט" הפיקה השנה בסיני 6 מיליון טון, שערכם בשוק הבינלאומי 80 מיליון דולר. כמות זו גדולה במיליון וחצי טון ממה שהפיקו המצרים משדות אלה והיא כוללת תפוקת 2 בארות ימיות חדשות שקדחה ישראל.
ב-22 בספטמבר אותה שנה מדווח העיתונאי ישראל תומר כי "'נתיבי נפט' מפעילה חברת טיס פרטית משלה עם שני מטוסי דקוטה בטיסה קבועה עד אבו רודס להובלת העובדים. הפסדים ניכרים נגרמים לחברה".
בכל מקרה, יחסי העבודה בחברה לא היו טובים במשך אחדות מהשנים המועטות בהן היא פעלה. שביתת 450 העובדים הממורמרים ב"נתיבי נפט" החלה ב-18 במרץ 1972 וביום החמישי שלה מתפרסמת ידיעה, ב-23 במרץ, המבשרת כי המנכ"ל מוטי פרידמן הבטיח: "לא נשבור השביתה באבו רודס על ידי הרעבה". העובדים טענו כי "דרישותינו צנועות". ובינתיים, בארות הנפט, היבשתיות והימיות, שותקו כליל ומכליות שעגנו בנמל הנפט אינן יכולות לטעון דלק גולמי. העובדים טענו כי הם אינם דורשים מאות לירות תוספת שכר "אלא פחות". ב-21 במרץ נכתב בעיתון, כי "השביתה באבו רודס גורמת נזק של כמיליון לירות ליום". השביתה מסתיימת עם מתן מעט הטבות לעובדים.
"שואבים בכל המהירות"
ב-14 ביולי 1972 העיתון מדווח כי "תוכנית לחיפוש מקורות נפט חדשים בסיני תוגש לממשלה. ניצולת הנפט באבו רודס - לרמה המרבית".
ב-8 באוגוסט 1973, רק פחות מחודשיים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, השאיבה משגשגת: סוכנות אי.פי. מצטטת מקורות מצריים: "ישראל מפיקה בסיני נפט ב-350 אלף דולר ליום. שר הנפט המצרי: 'הישראלים שואבים בכל המהירות'".
15 צפייה בגלריה
"ישראל מפיקה בסיני נפט ב-350 אלף דולר ליום". הכתבה מ-8 באוגוסט 1973
(צילום: מתוך ארכיון "ידיעות אחרונות")
בעת מלחמת יום הכיפורים פורצת, כאמור, שריפת ענק ראשונה בעת הזאת בשדות הנפט באבו רודס, שתקדים עוד שריפה שתפרוץ שם ב-1 בינואר 1974. בדחיפות מפונים כל העובדים ובני משפחותיהם משלהבת. ב-11 בנובמבר 1973 מפגינים מפוני אבו רודס עקב המלחמה, בתביעה להחזירם מיידית למקומות עבודתם בשדות הנפט "ולמנוע פיטורים שרירותיים של עובדי החברה, בעקבות המלחמה".
ב-24 בדצמבר 1973: "מפוני אבו רודס: נחזור לבתינו גם אם ינסו למנוע זאת בכוח. 10 משפחות מתגוררות עדיין בכפר המכבייה ומסרבות להיענות להצעות דיור של חברת 'נתיבי נפט'. מקורות ממשלתיים: 'לא הגיוני להחזיק נשים וילדים בקו החזית'".
ב-30 בדצמבר 1973 מתחיל להתברר כי הפקת הנפט באבו רודס עלולה אולי להסתיים בקרוב. "נעזוב את אבו רודס רק אם ייסוג צה"ל" - היא הכותרת. הידיעה מספרת, כי משפחות נוספות ממפוני המקום חזרו אמש, ללא היתר, לשלהבת מבלי שהופרעו בדרכן. "יש לנו חשמל ומים בדירות - רק חסר אוכל".
ב-3 בינואר 1974 הכותרת היא: "אש עדיין משתוללת באבו רודס. אומדן הנזק מאות מיליוני לירות. עמוד האש והעשן מיתמר לגובה עשרות מטרים. הוזעק מומחה מחו"ל. חודשים עד שתתחדש ההפקה. ייעשה מאמץ למצוא מקורות נפט בחו"ל".
15 צפייה בגלריה
נזקים בסכומים גדולים כתוצאה מהשריפות. הכתבה מ-3 בינואר 1974
(צילום: מתוך ארכיון "ידיעות אחרונות")
ב-4 בינואר 1974: "האש מלחכת בשלהבת. השריפה בשדה הנפט הימי באבו רודס פרצה במקביל לסכסוכי עבודה שנתגלעו במפעל ולאחר פינויים של בני משפחות העובדים מהיישוב האזרחי שלהבת שהוקם בסמוך". ב-7 בינואר הכותרת היא: "ועדת חקירה בודקת הסיבות לדליקה בבארות אבו רודס. סגן שר האוצר, ד"ר צבי דינשטיין: הדליקה - לא כתוצאה ממעשה חבלה ולא מרשלנות של העובדים. הבארות תהיינה משותקות למשך זמן רב".
ב-29 במרץ סוף סוף הודעה על תחילת כיבוי דליקת הענק: "הכיבוי בשתי הבארות הבוערות בשדה הנפט הימי באבו רודס יתחיל ביום א'".
גם המנכ"ל השני של, נתיבי נפט, התפטר. ב-17 באפריל 1974 הכותרת היא: "מאיר גירון, מנכ"ל 'נתיבי נפט' התפטר. הנימוק: "מטעמי עייפות". הוא הודיע כבר בעבר על רצונו להתפטר אולם התפטרותו התקבלה רק עם תחילת פעולות הכיבוי באבו רודס וחידוש השאיבה בבארות, שהופסקה במלחמה.
ב-19 באפריל בשורה משמחת: "תוך שבריר של שנייה כובתה הדליקה בשדה הנפט באבו רודס בעזרת פיצוץ חומר נפץ בתוך הבאר". השריפה הגדולה פרצה ב-1 בינואר והשתוללה יותר מ-100 ימים. יום קודם לכן פרסם העיתון ידיעה כי כל דקה של כיבוי באבו רודס עולה 500 ל"י. מומחים אמריקניים, מספר העיתון, קיבלו ארבעה מיליון דולר לכיבוי השריפה.
נפרדים בבכי מאוצרות הנפט
ובינתיים השריפה כובתה אמנם, אולם העובדים החוששים לפרנסתם שובתים. ב-3 במאי 1974 הכותרת היא: "שביתת אבו רודס ליומה השלישי. נציגי השובתים טענו כי הם חוששים שלא ימצאו תעסוקה במקרה של נסיגת ישראל וסגירת הבארות באבו רודס". ב-8 במאי: "עובדי אבו רודס סיימו שביתתם. מעריכים את נזקי השביתה ב-6.5 מיליון דולר".
עתיד שדות הנפט בבעלות ישראלית נראה כעת יותר ויותר כשחור וכעומד להסתיים. הכותרת בעיתון ב-5 במאי: "בשלב הבא רוצה קהיר לקבל חזרה את שדות הנפט באבו רודס".
ב-12 בינואר 1975 כתבה כלכלית מעניינת: "כמה שווה אבו רודס למשק הישראלי? הרווח השנתי מן הנפט, המופק בסיני, אמור להסתכם השנה ב-138 מיליון דולר. אולם, הערך גדל פי כמה לאור חלקו הגדול - 45 אחוז - של דלק זה בכלל הצריכה השנתית".
ב-21 באפריל 1975 סוף סוף כותרת שחיכו לה זמן רב: "תוקנה באר הנפט הימית שנשרפה. לאחר שנפגעה מטיל ישראלי, ההפקה תחודש בקרוב. תגדיל תפוקת אבו רודס".
ב-15 ביולי 1975 מבשר העיתון כי "הוועד למען אבו רודס סיים את שביתת הרעב ליד שגרירות ארה"ב בת"א". העובדים הסבירו למזכיר הראשון בשגרירות כי הם מתנגדים לנסיגה משדות הנפט באבו רודס". אולם, במישור המדיני הולכת ומתקדמת העסקה להסדר ביניים קרוב עם מצרים, שבסופו אבו רודס תחזור לידיים מצריות.
ב-22 ביולי מתפרסמת ידיעה שנראית היום כמו חלום דמיוני במיוחד. שמחה דיניץ (שגריר ישראל בארה"ב): "ישראל תוותר על אבו רודס תמורת אספקת נפט סדירה מאיראן".
ב-3 בספטמבר מבשר העיתון על סוף עבודתם של המועסקים באבו רודס: "יפוטרו רוב העובדים בחברת 'נתיבי נפט' הפועלת באבו רודס". ב-17 בספטמבר 1975 מספר העיתון כי "משלחת איטלקית באה לישראל לדון בהעברת שדה אבו רודס. מכתבי פיטורין נשלחו ל-150 מעובדי 'נתיבי נפט'".
והימים העצובים באמת הולכים וקרבים. ב-12 באוקטובר 1975 מדווח העיתון: "אחרוני אנשי הנפט מישראל יוצאים היום מראס-סודר". וגם: "כך נסגרו ברזי הנפט בראס סודר בפני ישראל. המכלית האחרונה עזבה את מעגן הנפט המקומי בצהרי יום ו'. הסכם העברת השדה לטכנאים האמריקניים נדחה עד דקות ספורות לפני כניסת השבת בגלל קשיי תקשורת אלחוטיים עם קהיר".
ב-17 באוקטובר מדווח העיתונאי משה שלו כי "המצרים שיפעילו את שדות הנפט באבו רודס יזדקקו למים מישראל - וישראל תזדקק לתחנת-החשמל באבו רודס, כדי להפעיל את בארות-המים". ועוד ידיעה ביום הזה: "גם מזגני האוויר הישראלים יושארו למצרים באבו רודס".
ב-23 בנובמבר נקבע התאריך העצוב: "ביום א' הבא תפנה ישראל את אבו רודס".
ימים של אכזבה בישראל. ב-1 בדצמבר 1975 מספר העיתון על "טקסים עצובים ביום שבו נפרדה ישראל מאוצרות הנפט. מנכ"ל אבו-רודס, אלישע רואי: מאז החזרת ראס-סודר אני 'נחתך לחתיכות' עם כל נסיגה נוספת. הבנות במחנה האזרחי מיררו בבכי. קצין בכיר במסדר האחרון במחנה הצבאי: אני מקווה שלא הורדנו הדגל אחרי 8 שנים, כדי לשוב ולהילחם כאן".
ב-2 בדצמבר מושלמת ההעברה של שדות הנפט שמהם שאבה ישראל נפט במיליארדים מאז מלחמת ששת הימים: "בשיירה של 240 מכוניות ובלי טקס חזרו המצרים לאבו רודס. מחר יוטען מטען נפט ראשון על מכלית מצרית. עם קבלת אבו רודס מקווים המצרים לכסות ב-1976 את כל צרכיהם בדלק – וגם לייצא".
רק ב-31 באוקטובר 1977 מתפרסם, כי "מפוני אבו רודס יקבלו פיצויים מ'נתיבי נפט'". תם ונשלם פרק בתולדות המדינה.
לראשונה הוקמה ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת החשדות לשחיתות
במקביל, כאמור, התפוצצה פרשת חשדות למעשי שחיתות חמורים, כביכול, באבו-רודס אותה חשף הגיאולוג דוד ניב בשנת 1971. בעת שעבד במכון הגיאולוגי הוא כתב תזכיר בשלושה חלקים. החלק השלישי במסמך המפורט שלו אודות חיפושי הנפט בים התיכון וההתארגנות לחיפושי הנפט של מדינת ישראל, התייחס לשמועות שהגיעו לידיעתו והוא ביקש לבדוק אותן.
השמועות התייחסו לכך שבמקום להעסיק את החברה הממשלתית לחיפושי נפט "לפידות", שהייתה כבר קיימת ופשוט חיפשה תעסוקה באותם הימים, הקים סגן שר האוצר, צבי דינשטיין, חברה חדשה בשם "נתיבי נפט", שבה הועסק מקורבו, מרדכי (מוטי) פרידמן, כמנכ"ל. על פי החשד נוהלה "נתיבי נפט" באופן מושחת ובזבזני והייתה מעורבת בעסקאות שוחד.
עוד חשד היה שפרידמן, שכיהן לפני כן כבעליה ומנהלה של חברת קידוחי נפט פרטית, מכר את הציוד שלה תמורת סכום כסף גבוה לחברה בשם "מדבר", ששילמה סכום זה לכיסו של פרידמן, כיוון שציפתה לזכות בחוזי קידוח מטעם חברת "נתיבי נפט".
בחודש נובמבר 1971 הוקמה ועדת חקירה ממלכתית, בראשות השופט אלפרד ויתקון, שבה היו חברים גם האלוף מאיר זורע ואברהם קליר. הייתה זאת למעשה הפעם הראשונה שבה ממשלת ישראל עשתה שימוש בכלי של ועדת חקירה ממלכתית לבירור שערורייה. את דוד ניב והמדינה ייצג עורך הדין מהידועים בארץ כבר אז, רם כספי
ב-12 בנובמבר הכותרת של כתבה של העיתונאי ישעיהו בן-פורת היא: "מרדכי פרידמן: אני קורבן לקנוניה. מנכ"ל 'נתיבי נפט': 'שיבדקו - המשטרה, הוועדות, מי שרוצה: מצפוני נקי. כולם ידעו שאני בעל 'קונטיננטל' כשמינו אותי כמנהל החברה החדשה, אך איש מהם לא מחה. איפה הם היו אז?'" והעיתונאי מוסיף: "הפרשה החדשה מלווה באווירה של ציד-מכשפות ולינץ' ציבורי ויש לקוות כי אכן תקום ועדת חקירה ממלכתית".
ב-14 בנובמבר 1971 הכותרת בעיתון היא: "צוות חוקרים של המשטרה עומד להגיע היום לאבו רודס. היום צפויה החלטת הממשלה על ועדת חקירה ב'נתיבי נפט'". הוועדה אכן הוקמה במהרה ופתחה את דיוניה בסערה ובמהירות, בלי מריחת זמן.
ב-15 בנובמבר 1971 מדווח העיתונאי אריה צימוקי, כי הממשלה החליטה, בקולות של רוב השרים, "תוך הסתייגויות ופקפוקים והימנעות של אחדים מהם, להקים ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט עליון שתחקור את פרשת 'נתיבי נפט', בעקבות תזכירו של דוד ניב שהועבר להנהלת האוצר באפריל 1971".
15 צפייה בגלריה
הוחלט על הקמת ועדת חקירה. הכתבה מ-15 בנובמבר 1971
(צילום: מתוך ארכיון "ידיעות אחרונות")
ב-15 בנובמבר: "באבו רודס קוראים יותר עיתונים ומפיקים פחות נפט... צוות חוקרי המשטרה הגיע אתמול לשטח, כדי לחקור בפרשת 'נתיבי נפט'. האשמות הדדיות בין עובד המכונה 'ההודי', שליווה את אנשי המשטרה בסיור במתקנים, ובין מנהלי החברה. אווירה קודרת בין העובדים, החוששים להביע בגלוי-לב את דעתם בפרשה".
הכותרת ב-17 בנובמבר חושפת עוד טפח ממה שהתרחש בשדות הנפט: "הדרום הפרוע של שואבי הנפט: הפסד של מיליונים נגרם בראס-סודר, לאחר שמומחים קבעו בטעות כי השדה לא ראוי לשאיבה. רשלנות עובד הביאה לשריפת תחנת משאבות חדשה. 'מסתכלים עלינו כעל גנבים' – קובלים עובדי 'נתיבי נפט' בעקבות הגילויים".
ב-18 בנובמבר מדווח העיתון כי "יש משבר אמון בין נתיבי נפט ושותפיה בחו"ל. הגיעו מבקרי חשבונות זרים. הוראה להעלות תפוקת אבו רודס".
ב-24 בדצמבר מדווח העיתון על אמירה של פרקליטו של מוטי פרידמן, עו"ד נפתלי ליפשיץ: "אתה תהיה כמו באר עם משאבה ותענה רק על מה ששואבים ממך!" - אמר עו"ד ליפשיץ ל"הודי" - עד המפתח אברהם יעקב שכונה כך. עוד מדווחת הידיעה, כי "עדותו בחקירת 'נתיבי נפט' הייתה כה מסובכת וקשה להבנה, עד שהוציאה מהכלים אפילו את השופט ויתקון". ובינתיים הודיעה הנהלת "נתיבי נפט" כי "אין עובד המעיד עדות אמת בפני הוועדה צפוי לפיטורים".
"מסיבות עם פרוצות וחשיש"
ב-27 בדצמבר הכותרת היא מאוד לא נעימה ודי נוראית: "הלילות העליזים בין מגדלי הקידוח. קודח בכיר מ'נתיבי נפט' העיד אתמול בפני ועדת-ויתקון, בין השאר, גם על מסיבות עם פרוצות וחשיש בביתן-מגורים של עובדי החברה בשדות אבו רודס". אכן, "חגיגות" במערב סיני כנראה לא חסרו, על פי כתבות באותם הימים בעיתונים ועדויות של עובדים.
15 צפייה בגלריה
"הלילות העליזים בין מגדלי הקידוח". הכתבה מ-27 בדצמבר 1971
(צילום: מתוך ארכיון "ידיעות אחרונות")
ב-31 בדצמבר מדווח העיתונאי גבי ברון: "גלי החקירה בוועדת 'נתיבי נפט' התנפצו אל העד סלע - ולא שברוהו. אפילו עו"ד ליפשיץ, שהצליח למוטט עדים קודמים, על ידי הפתעות בלתי נעימות, לא הצליח בכך עד כה לגבי מי שהיה מנהל שדה אבו רודס".
דיוני ועדת החקירה הממלכתית לא התנהלו על מי מנוחות. ממש לא. ב-11 בינואר 1972 העיתון מדווח: "שלום סלע, לשעבר מנהל שדה אבו רודס, מספר על איומים טלפוניים: אם בעלך לא יפסיק להעיד - הוא יחטוף כדור בראש". הדיון הולך והופך סוער. השופט אלפרד ויתקון מתרגז, פונה לאחד מעורכי הדין ואומר: "אנחנו נוציא אותך מן האולם. בכל ניסיוני לא ראיתי התנהגות פרועה כזו".
ועוד עדות מעניינת בוועדה: ב-14 בינואר הכותרת היא: "אלישע רואי, ששימש כמנהל שדה הנפט באבו רודס, העיד בוועדת ויתקון: פרידמן הוא מנהל פיאודלי. עבדו אתו צמיתים ועבדים מתרפסים. הורנו להזמין ציוד בת"א, למרות שידענו שהוא נמצא במקום. כשאמרתי לפרידמן שאיני רוצה את ה'הודי' במקום, השיב: 'אני אוהב אותו'".
ממצאי הוועדה פורסמו באפריל 1972 וניקו די במפתיע – אחרי הדרמה שליוותה את הקמת הוועדה - את פרידמן ודינשטיין מההאשמות שהוטחו בהם. רבים טענו כי תלונת ניב הייתה כנה וכי הוא לא אשם בכך שנוצרה פרשה כה סבוכה שנוצלה בידי גורמים אינטרסנטיים בתוך הממסד השלטוני, שפשוט עשו שימוש בתזכיר שכתב כדי להתחשבן עם יריבים שלהם.
מוטי פרידמן מתפטר בשלב הזה מ"נתיבי נפט" והכותרת ב-30 באפריל היא: "התפטרות מוטי פרידמן – ניצחון לדעת הקהל". הידיעה מדווחת עוד, כי "היסוד המכריע, שהניע את הציבור לגבש עמדה חד-סטרית חד-משמעית נגד המלצות הרוב בוועדת ויתקון נובע מרגשות תסכול עמוק, שמצאו כאן פורקן בדמות שסימלה את הממסד".
ב-2 במאי, לאחר ההתפטרות, מדווח העיתון כי מאיר גירון, לשעבר מנכ"ל חברת "צים" ומנכ"ל בתי הזיקוק, מונה כמנכ"ל "נתיבי נפט". למחרת מספרת ידיעה כי "חוקרי מס הכנסה והמשטרה פשטו הבוקר על ביתו של מרדכי פרידמן ונטלו מסמכים הקשורים לפעילותו כמנכ"ל "נתיבי נפט".
אמנם פרידמן התפטר מהנהלת חברת "נתיבי נפט", אולם חקירת המשטרה נגדו דווקא נמשכה ובעקבותיה הוגש נגדו כתב אישום ופרידמן הורשע במספר עבירות של העלמת הכנסות ועבירה על חוקי מטבע חוץ. מכל מעשי השחיתות בהם הואשם ב"נתיבי נפט" הוא יצא נקי. ב-10 ביולי 1973 מדווח העיתון, כי "יוגש אישום נגד מוטי פרידמן על עבירות מטבע שונות". ב-27 באוגוסט אכן מוגש כתב אישום נגד פרידמן על העלמות מס ועבירות מטבע.
ב-23 באוגוסט 1974 זוכו שלושה מהנאשמים בפרשת "נתיבי נפט". הידיעה מספרת, כי בית המשפט המחוזי בת"א קבע, כי לא הובאו ראיות מספיקות לכך שהנאשמים דניאל קמחי ושמואל הרצפלד מחברת 'מגל' והקבלן אשר וולפייר, קשרו קשר להונות את משרד הביטחון ושאלו ציוד בכוונה לגונבו".
וכך ההר הוליד עכבר. מהאשמות כבדות על מעשי שחיתות חמורים ונוראים, שהיו כביכול בחברת "נתיבי נפט" לאורך שנים, עד שגרמו להקמת ועדת חקירה ממלכתית, בראשות שופט עליון, העניין נגמר בכתב אישום על עבירות מטבע ומס.
עם פרישתו של מוטי פרידמן מונו אחריו כמנכ"לי החברה מאיר גירון, שהתפטר ב-17 באפריל 1974, והמהנדס ד"ר מיכאל קיש. חברת "נתיבי נפט" חדלה להתקיים בשנת 1977. כיום החברה רשומה במאגר רשם החברות במשרד המשפטים כ"חברה ממשלתית מחוקה".
ב-1 בדצמבר 1975 מסכמים מומחי נפט ישראלים את "התקופה ששדות הזהב השחור היו בידינו. היו אלה שמונה שנות עושר. אלה היו שנות מהפכה בתפיסת האנרגיה של ישראל ובמעמדה הבינלאומי בין יצרניות הנפט". ב-17 באוקטובר 1975 מדווח "ידיעות אחרונות" כי ישראל הפיקה באבו רודס 32 מיליון טון נפט בשווי של 2.5 מיליארד דולר מאז מלחמת ששת הימים. שמונה שנים הייתה ישראל מעצמת נפט ומזה כמעט 50 שנה היא איננה עוד. הנחמה: מאז התגלה גז טבעי בים מול חופי ישראל. גם כן משהו.
