בשיתוף התאחדות הקבלנים בוני הארץ
בקרוב תציין מדינת ישראל 30 שנים לכינון היחסים הדיפלומטיים עם סין. יחסים שעברו אבולוציה, ושינו את פניהם במרוצת השנים על רקע התחזקותה של סין והפיכתה ממדינה נחשלת למעצמה כלכלית.
בתחילת שנות התשעים, יחסי סין-ישראל התבססו בעיקר על קשרים בין התעשיות הביטחוניות של שתי המדינות. לאחר מכן היחסים התמקדו בשיתופי פעולה בתחומי החקלאות. בשנים האחרונות, הקשר עבר התפתחות נוספת, אשר יש המזהירים כי היא מדאיגה ואף מסוכנת - חברות סיניות ניגשות למכרזים בפרויקטי תשתית ובנייה בישראל.
"זה התחיל עם הנמלים החדשים בחיפה ובאשדוד, ועם הקו האדום של הרכבת הקלה", מאבחן ראול סרוגו, נשיא התאחדות הקבלנים בוני הארץ. "מאז, יותר ויותר חברות בתחומי התשתיות והמגורים נכנסים לשוק הבנייה הישראלי. התופעה הלכה וגדלה כשכחלון וגלנט, בזמנו שר האוצר ושר השיכון, נתנו רישיונות לחברות סיניות לבנות שכונות שלמות בתור יזמיות. במקביל, החברות הסיניות החלו להיכנס לפרויקטים גדולים ומסובכים כמו נמלים ומנהרות, אבל גם לפרויקטים קלים יותר, כמו כבישים וגשרים. במכרז האחרון של נת"ע לפינוי פסולת לאורך קווי הרכבת, זכתה חברה סינית".
עוד בנושא:
לטענת סרוגו, לא רק שהתחרות עם הסינים אינה הוגנת, היא גם פוגעת בתעסוקה המקומית - ברגע שהם זוכים במכרזי תשתית ובנייה, הסינים מביאים איתם את כל הציוד, החומרים וכוח האדם וחוזרים איתם לסין כלעומת שבאו. מהנדסים, קבלנים, צבעים, חשמלאים פועלים ועוד - כולם סיניים. בקצב הזה, אומר סרוגו, לא ירחק היום שלישראלים לא יהיה יותר ניסיון וידע בענף הבנייה.
"החברות הסיניות גם לא כפופות לשום רגולציה או לדיני עבודה, הן לא משלמות אגרות והיטלי כוח אדם כמו בישראל. הן לא משלמות לעובדים שלהן תנאים סוציאליים, פנסיה וקרן השתלמות. במצב כזה, תנאי התחרות לא הוגנים. לחברות הסיניות אין תועלת מלבד העובדה שהן מציעות הצעות זולות. וכמו שנהוג לומר - הזול הוא בדרך כלל יקר".
הדעה הרווחת היא שהבנייה הישראלית היא איטית וחאפרית, ושהסינים הם יעילים ומהירים יותר.
"ההיפך הוא הנכון. חברות ישראליות עומדות יותר טוב בזמנים. אני לא חושב שהחברות הסיניות הן טובות יותר. נת"ע הודיעה לאחרונה שהיא מאחרת במסירת הפרויקטים בגלל עיכובים של החברות הסיניות. חברות ישראליות עושות פרויקטים מצוינים - חברת שפיר שבנתה את המנהרה החדשה ביוקנעם, וכביש 431 שעושה דניה סיבוס".
הבנייה הסינית בישראל - איום בטחוני?
ההשתלטות סינית - כך מכנה סרוגו את המצב הנוכחי, והמצב הזה הוא מסוכן לא רק לכלכלת ישראל, אלא גם לביטחונה. "לארצות הברית חברות סיניות לא נכנסות יותר, גם לא בעידן ביידן. קנדה גם לא מכניסה אותן. באירופה לא תמצאו הרבה חברות סיניות, ואם יש - זה רק בשיתופי פעולה. ובישראל - חברות סיניות מבצעות פרויקטים גדולים ואף אחד בוועדה הביטחונית לא בודק את החברה, איפה היא עבדה, מי הבעלויות. אני חושש שזה ברבור שחור שיתפוצץ לנו בסוף בפנים. לאחרונה סין חתמה על הסכם שיתוף פעולה עם איראן - אי אפשר להתעלם מזה ולהמשיך כאילו לא קרה כלום".
אלוף (מיל') גיורא איילנד, לשעבר ראש המועצה לביטחון לאומי, מסכים כי כניסתן של חברות סיניות לתעשיית התשתיות והבנייה היא מדאיגה ואף מסוכנת, אך מציע להפריד בין רמות המעורבות השונות של הסינים בפרויקטים בישראל. "אני פחות מוטרד מחברה סינית שרק חופרת מנהרה בכרמל. המנהרה היא 'טיפשה' ובסופו של דבר, את האופרציה מנהלת חברה ישראלית. לתת לחברה סינית לבנות את נמל אשדוד - זה כבר מטריד".
איך הסיניים יכולים לאיים על בטחון על המדינה?
"נאמר שבז"ן תימכר ותהיה בשליטה מלאה של חברה סינית. בתי הזיקוק קובעים במידה רבה איך נראים הדלקים בישראל. מי שירצה לגרום נזק, יהיה שווה לו לנסות לשנות את הנוסחה של הדלקים למכוניות, לטנקים ולמטוסים. יש הרבה תחומים שהשליטה הישראלית בהם היא חיונית. הנמלים למשל - ישראל היא אי מוקף אויבים ובמצבי חירום יש חשיבות גדולה לנמלים. אנחנו מעדיפים שינהלו אותם חברות ישראליות עם צוותים ישראליים".
איילנד סבור כי בסופו של דבר, המטרה של סין היא שליטה כלכלית. "אנחנו מכירים את העולם הישן של מדינות שנמצאות בתחרות על שליטה צבאית. בסין המצב הוא אחר, אין להם רצון להשתלט צבאית על מדינות. הראייה הסינית היא לא מזימתית, אלא כלכלית, והם עושים את זה באמצעות מלכודות דבש. הזרוע הכלכלית יכולה להיות מסוכנת בראייה ארוכת טווח, וזה נעשה בדיפלומטיה רכה.
"צריך לזכור שבאופן רשמי, החברות הסיניות הן בבעלות ממשלתית, והממשלה מנהלת אותן בצורה ריכוזית. לממשלת סין יש מטרה אסטרטגית לחדור למקסימום מדינות. חלק מהחברות מוכנות להיכנס לפרויקטים הפסדיים. כך נוצרת תחרות לא הוגנת".
דוגמא מובהקת לשליטה סינית מדאיגה, אומר איילנד, היא אפריקה, יבשת השופעת באוצרות טבע כמו זהב וברזל. "הרבה ממדינות אפריקה נשלטות על ידי סין. מדינות עניות נותנות לסיניים זיכיון על הקמת מכרות תמורת כמה אחוזי רווח. המדינה למעשה מעבירה את אוצרות הטבע שלה לבעלות סינית. בתמורה הסיניים לא נותנים כלום. הם לא מפתחים את המקום, את העובדים המקומיים הם לא מעסיקים - רק את שלהם, והם גם לא משלמים במטבע חוץ. למעשה, הכל נשאר בסין".
6 צפייה בגלריה
"חשוב לשים מגבלות רגולטוריות, להסתכל על כל פרויקט בנפרד". האלוף (מיל') גיורא איילנד
(צילום: עמית שעל)
לדעת איילנד, ישראל עדיין לא מתקרבת למצב של אפריקה, אבל סכנות מסוג אלו אורבות מעבר לפינה. "חשוב להדגיש שבצד הישראלי אין שחיתות או אי אכיפה. חסרה הסתכלות הוליסטית שמזהה מגמות. לדעתי, חשוב לשים מגבלות רגולטוריות, להסתכל על כל פרויקט בנפרד, ולא ליצור מצב שיותר מידי חברות סיניות מעורבות בדברים חשובים".
איילנד מדגיש כי הוא איננו מתנגד לכניסה של חברות סיניות לישראל. "אנחנו חיים בכפר גלובלי. אי אפשר לסגור את ישראל לחברות זרות, כי יש גם שיקולים כלכליים. המדינה מעוניינת לחסוך ולא להוציא יותר ממה שנדרש, ויש בזה היגיון".
אז מה הפתרון?
איילנד מציע לאמץ את השיטה של משרד הביטחון: "כשמשרד הביטחון יוצא למכרזים, הוא נותן לחברות ישראליות פקטור של 15 אחוזים. כלומר, אם חברה מציעה הצעה של 100 מיליון דולר וההצעה של החברה הישראלית היא 114 מיליון דולר, החברה הישראלית תזכה. מדובר בעיקר בתחרות מול מדינות אירופיות, קנייה מארצות הברית היא קצת שונה".
ראול סרוגו מציע שני פתרונות נוספים שיכולים להסדיר את כניסתן של החברות הסיניות לישראל: הג'וינט ונצ'ר, שיטה המקובלת באירופה, ורכש הגומלין. "יש לחייב את החברות הזרות לעבוד עם ישראלים או להעסיק מפעלים, חברות וקבלני משנה ישראליים. נכון להיום, החברות הסיניות עובדות רק עם סיניים. הכסף בורח מישראל לסין - 20 מיליארד שקלים נכנסו בשנים האחרונות לכיס של הממשלה הסינית על פרויקטים ישראליים. יש לתת העדפה לחברות ישראליות - זה צורך כלכלי. הפתרונות האלו יביאו לצמיחה ברת קיימא והקטנת האבטלה".
בשיתוף התאחדות הקבלנים בוני הארץ
