פוטרתם? הענפים שמחפשים עובדים דווקא עכשיו
(צילום: חגי דקל)
מי שמתבונן בתחזיות הצמיחה של ישראל לשנתיים הקרובות - כאלו שמנפקים הגופים הכלכליים הרציניים ביותר בארץ ובעולם - עלול לקבל תמונה מעוותת. הסיפור דומה בכל התחזיות: ירידה תלולה בפעילות הכלכלית, שתתבטא בצניחה של 5%‑6% בתוצר ב-2020 לעומת 2019, החדה ביותר בתולדות האומה. אלא שלפי אותן תחזיות, בשנה הבאה הכל יתאזן: המשק יצמח בשיעור חסר תקדים, ימחק את הנזקים של הקורונה ואפילו יעלה לרמת פעילות גבוהה מזו שהיתה ערב התפרצות המגיפה.
אלא שתחזיות לחוד ומציאות לחוד. חודשיים אחרי שהופיע הנגיף בישראל, שיעור הבלתי מועסקים זינק מ-3.9% בפברואר לכ-28% בסוף אפריל, בהתבסס על נתוני שירות התעסוקה. הרוגע היחסי שבו מתקבלת העובדה שמיליון ישראלים לא עובדים כעת מתחיל להיסדק: המשק במסלול חזרה לשגרה כבר כמה קרוב לחודש, אך רק 54.3 אלף חזרו לעבודה - כ-5% בלבד.
עסקים רבים על סף קריסה, הפעילות המסחרית דלה וגורלם של ענפים שלמים - כמו מסעדות ותיירות - לוט בערפל או שחור. כלכלנים רבים החלו להבחין בפער העצום בין המודלים שצופים התאוששות מהירה לבין המציאות העגומה והחלו להציע צעדים שיגשרו על התהום. צעדים אלו מיועדים לאפשר אסטרטגיית יציאה ממה שמסתמן כמשבר הכלכלי הקשה שידע המשק ישראלי.
1. להגדיל את חבילות הסיוע
חבילת הסיוע שגיבשה ממשלת ישראל לא מספיקה. זה ברור למאות אלפים שתלויים בממשלה ונותרו ללא תמיכה, ואתמול התחושה הזו קיבלה חיזוק מחקרי. עבודה של צוות מומחים בראשות פרופ' אריה ארנון שנחשפה ב"כלכליסט" בחנה את הסיוע התקציבי הישיר ואת הסיוע העקיף בדמות הלוואות ודחיית תשלומים, והגיעה למסקנה ברורה: הסיוע דל ורז מדי בהשוואה למדינות OECD עם מאפיינים דומים לאלה של ישראל.
הסיוע הישיר בישראל ניתן בהיקף 3.4% מהתמ"ג, נמוך מאוד בהשוואה למדינות בעלות מאפיינים דומים לאלה של ישראל, למשל אוסטריה, שם הסיוע הגיע ל-7% מהתמ"ג. בסיוע העקיף, שיטת הסיוע המועדפת על רוב המדינות, הפערים גדולים יותר: ממוצע של כ-5.4% תמ"ג לעומת רק 2.1% תמ"ג בישראל.
2. מנגנון להחזרת עובדים מחל"ת
חלק ניכר מהאופטימיות הלא-מבוססת ששוררת כיום במשק נובעת מהעובדה שמגבשי המדיניות סבורים כי הרוב המוחלט של מיליון העובדים שהוצאו לחל"ת ישוב לעבודה במהירות. אלא שלדברי פרופ' צביקה אקשטיין, יו"ר מכון אהרן במרכז הבינתחומי הרצליה ומשנה לנגיד בנק ישראל לשעבר, כלל לא ברור כיצד אפשר להחזיר אותם.
"הזכאות לדמי אבטלה הורחבה לעובדים שהוצאו לחל"ת לחודש לפחות, אך לא מותנית בהיקף הפגיעה בהכנסות המעסיק. ההחלטה סיפקה הקלה תזרימית מיידית לעסקים תוך שמירה על רמת חיים בסיסית לזכאים, אך התוצאה ידועה: הוצאה המונית לחל"ת של כמיליון עובדים", הסביר אקשטיין.
למנגנון הזה כמה חסרונות: קשר רופף למעסיק, היעדר גמישות למשרה חלקית ובעיקר היעדר מדיניות חזרה לתעסוקה. לפי אקשטיין, צו השעה הוא גיבוש מדיניות ברורה עם יעדים ולוחות זמנים. אקשטיין ממליץ להוריד את עלות ההעסקה למעסיקים ולעובדים בחל"ת ומציע כמה אפשרויות: החזרה מחל"ת כאשר חצי מהשכר ממומן על ידי המעסיק והחצי השני עדיין על ידי הביטוח הלאומי; אפשרות לוויתור זמני על הפרשות פנסיוניות עבור עובדים בשכר נמוך של עד 6,500 שקל, במקום קיצוץ בשכר; מענק ממשלתי עבור החזרת עובד מחל"ת למשרה מלאה; או פיצוי קטן למעסיקים שלא הוציאו עובדים לחל"ת, בכפוף לירידה במחזור.
3. הפחתת שכר במגזר הציבורי
חודשיים אחרי תחילתו של משבר הקורונה, שני שליש מהשכירים במגזר הפרטי שלא איבדו את עבודתם כבר התבשרו - או יתבשרו בקרוב - על הפחתה בשכרם. כ-19% מהשכירים במשק הישראלי, או כ-708 אלף איש, הם עובדי מדינה. ולא רק שאסור לפטר אותם, ללא קשר ליעילותם, אלא ששכרם המשולם על ידי הציבור לא נפגע במאומה והרוב המוחלט של עובדי המדינה לא מרגיש את הקורונה. הוויתור על כמה ימי חופשה שנאלצו לספוג בטל בשישים לעומת מיליון מובטלים ושני מיליון שספגו או יספגו קיצוץ בשכר. הפחתת שכר במגזר הציבורי הכרחית עבור כלכלת ישראל, ולא פחות מכך עבור החברה הישראלית.
בכמה מדינות בעולם הצעד הראשון שביצעו הממשלות היה קיצוץ זמני של 20% מהשכר של שרים, חברי פרלמנטים ועובדי המגזר הממשלתי והציבורי. הכסף הזה שימש ליצירת קרן קורונה לסיוע המגזר הפרטי. גם ישראל עשתה זאת בעבר. במשבר של 2001‑2002, כאשר המשק התמודד עם מיתון ואינתיפאדה והיה על סף קריסה, הממשלה וההסתדרות סיכמו על הורדת שכר זמנית.
4. הטלת מס עושר
"בחודשים הקרובים ישראלים רבים ייווכחו כי חלומותיהם התנפצו, כי הם נאלצים לעבוד בעבודות שלא עלה על דעתם לעבוד בהן וייתכן אף שחסכונותיהם בסכנה", הסביר ד"ר אריה קרמפף מצוות המומחים. "מס עושר לא ימלא את הקופה הציבורית עד סופה, אולם בתנאים הקיימים מס כזה אינו רק הוגן מבחינה חברתית, אלא תואם את התנאים הכלכליים".
קרמפף מציע להטיל מס עושר על נכסים, ולא על הכנסות. בישראל לא קיימים נתונים רשמיים לגבי היקף העושר של פרטים, אך קרמפף מדגיש שלפי רשימת המיליארדרים של פורבס ל-ע2019, היקף הנכסים של 100 האנשים העשירים בישראל מגיע ל-665 מיליארד שקל. אם יוטל מס עושר בשיעור של 2% בלבד, ורק על 100 האנשים האלו שלכולם נכסים בשיעור העולה על מיליארד שקל, תיווצר מעין "קרן קורונה" של כ-13 מיליארד שקל להגדלת החבילה הפיסקלית לחלקים הכי פגועים במשק.
יוזמות כאלו נראו בלתי קבילות לפני המשבר, אך החלו לתפוס תאוצה אדירה ברחבי העולם לנוכח מימדי האי־השוויון העצום שנוצר בעולם, ורק התעצם משום שהחלק הארי של הנפגעים מהמשבר הם החלשים ביותר. דו"ח של אגף הכלכלן הראשי במשרד האוצר הראה כי העובדים המושבתים השתכרו בממוצע כשליש פחות מהשכר הממוצע במשק, כאשר רוב העובדים שנפגעו בענפים בעלי שכר גבוה יחסית הם בעלי השכר הנמוך. אוניברסיטת שיקגו ערכס סקר בקרב בכירי המאקרו-כלכלנים שיצאו ממנה, חלקם זוכי פרסי נובל, ואלה הסכימו כי דווקא האזרחים החלשים ביותר ייפגעו ביתר שאת מהמשבר.
5. הארכת דמי אבטלה
הממשלה האריכה בשבוע שעבר את הזכאות לדמי אבטלה עד לסוף אפריל. הצעת חוק להארכה עד סוף מאי ממתינה לאישור. הארכה זו הגיונית ומתבקשת, וגם במשרד הואצר מבינים כי הסיכוי למצוא כעת עבודה חדשה נמוך מאוד.
אלא שבהתאם למנהגם, במשרד מבקשים להאריך את האבטלה כל חודש בחודשו, כדי שיוכלו להפסיק את ההטבה בכל רגע נתון. גם במקרה זה, מדיניות ברורה וסדורה יכולה להעניק ודאות ואופק למאות אלפי ישראלים שאיבדו את מקום עבודתם. זו גם הזדמנות פז ליצירת מנגנון דמי אבטלה לעצמאים - יוזמה שקיימת כבר 15 שנה אך תקועה על רקע התנגדות עיקשת של משרד האוצר.
6. פתיחה גמישה
מנכ"ל איכילוב פרופ' רוני גמזו אמר אתמול בראיון לכלכליסט שיש לפתוח לאלתר את כל המשק, כולל מסעדות, תיאטראות ומועדוני הופעות, תחת מגבלות שמירת מרחק. לדבריו, אין שום היגיון בהתעקשות על המשך סגירתם, גם אם הדבר יוביל לעלייה במספר החולים היומיים. 317 אלף איש מועסקים בענפי אירוח, אוכל, אמנות, בידור ופנאי, והחזרתם לפעולה תאפשר להחזיר רבים מהם לעבודה. במקרה שמספר החולים היומיים מזנק ונרשמת עלייה במספר החולים המונשמים, יש להטיל סגרים והחמרה של ריחוק חברתי רק לפי אזורי הדבקה, ולא באופן גורף.
אקשטיין הראה כי במדינות שנקטו מדיניות דומה, כמו דרום קוריאה וטיוואן, הפגיעה בתוצר ב-2020 צפויה להיות נמוכה יותר וההתאוששות ב-2021 גדולה יותר בהשוואה למדינות שנקטו מדיניות שונה. להחלטות הללו השלכות כלכליות מרחיקות לכת: מעסיקים רבים חוששים להחזיר עובדים ולפתוח בכלל את העסק, מחשש כי בעוד תקופה קצרה יצטרכו לסגור אותם שוב וההיערכות לפתיחה תהיה כרוכה בעלויות שאינן כדאיות. סגרים נקודתיים כאלה מחייבים בדיקות וניטור מהירים ויעילים, ואלה בתורם מצריכים השקעה תקציבית להקמת מערכות וגיוס כוח אדם.
7. הקמת צוות בין-משרדי ובין-מגזרי
פקידות האוצר, זו שמגבת את הפתרונות הכלכליים, הגיעה למשבר מוחלשת ומפוררת. זו רק עוד תזכורת לכך שמשבר בסדר גודל כזה מחייב הקמת ועדת מומחים שתייצג את כל חלקי החברה הישראלית. אחרי פלונטר פוליטי של יותר משנה, שבו כמעט אף החלטה לא התקבלה באופן מקצועי נטו, שילוב של שחקנים לא-פוליטיים ולא-ממשלתיים בקבלת ההחלטות יכול לתרום לגיבוש תשובות ומהלכים שיוציאו את ישראל מהמשבר.
8. סיוע לגדולים, בתמורה למניות
"אין לתת מענקים כספיים לעסקים אלא במקרים קיצוניים, וגם אז רק בתמורה למניות", אמר פרופ' מומי דהן, מאקרו-כלכלן שכיהן בתפקידים בכירים באוצר ובבנק ישראל. "ברגע שאתה מתנה סיוע במניות, יש מבחן אמיתי כמה הוא צריך את אותו סיוע", הזכיר פרופ' אבי בן בסט, מנכ"ל האוצר לשעבר. "המדינה לא מצילה אף אחד, אלה השכנים שלך. למדינה אין כסף שהוא לא ממשלם המיסים. אם הם עוזרים לך, תן להם תמורה. ככה תגלה שמי שיודע להסתדר לבד יוותר מהר מאוד על הפתרון".
9. כללים ברורים למשבר הבא
אקשטיין מצביע על כשל נוסף שלא קיבל תשובה עד כה: הסכמים עסקיים הכוללים הוצאות קבועות אינם מתייחסים לאפשרות שהממשלה תמנע שוב את הפעילות העסקית. אקשטיין סבור כי יש לקבוע כללים לחלוקת הנטל בעת אירוע כזה, בעיקר לקראת גל שני של קורונה. דוגמה בולטת לכך היא שוק השכירות, שבו לא ברור איך מחלקים את הנטל בין כלל הגורמים המעורבים והכל נעשה ללא עקרון ברור.
10. רפורמות והשקעה בתשתיות
ישנה הבנה, גם בקרב פקידי האוצר, כי פתרון בטווח הקצר מחייב אופק לטווחים ארוכים יותר. בהתאם, חלק מהפתרונות המיידים כוללים גם הקצאה להשקעות ארוכות טווח, בעיקר בתשתיות ובשינויים מבניים. רבות כבר נכתב על הרפורמות שהמשק הישראלי זקוק להן: שינוי יסודי במערכת המס הכולל ביטול הטבות ופטורים, העלאת גיל הפרישה לנשים ורפורמות אמיתיות במשקי החשמל, התעופה, הנמלים והבנקאות.
"יגידו לי שזה זה קשה, ובכן כל רפורמה מבנית היא קשה כי קשה לקחת מקבוצות חזקות, אך דווקא רפורמות קשות קל לבצע בזמני משבר, שבהם כוחם של האינטרסנטים פוחת והתירוצים שלהם פחות משכנעים. זו הזדמנות להשיג שוויון, הוגנות ויעילות", הסביר בן בסט, שהזכיר כי ההשקעה בתשתיות כאחוז מהתוצר בישאל היא מהנמוכות ביותר בהשוואה למדינות OECD.
