בסוף שנות ה־70, בשכבת הגיל בה למדתי, התפתח סיפור אהבה יפה בין נאוה ורוני, בסופו כל אחד מהם פנה לדרכו. לפני כשלושה חודשים, לאחר 40 שנה בהן לא נפגשו, חידשו השניים את אהבת הנעורים באמצעות קבוצת הפייסבוק "קלוז'ר". נכון להיום, נאוה, גרושה ואם לשניים, ורוני, גרוש ואב לשלושה, מאוחדים ומאושרים.
את קלוז'ר יזם ויצר סאם זיברט, בן 50, נשוי ואב לשלושה, במקצועו חוקר פרטי בינלאומי, שמצא את עצמו בפברואר האחרון מחוסר עבודה בשל משבר הקורונה, שסגר את השמיים. "במשך 30 שנות פעילותי כחוקר לא היה יום בו לא היה לי תיק פעיל 'באוויר'. פתאום נפלה עליי הדממה", הוא מספר. "ידעתי, שייקח זמן והשמיים ייפתחו מחדש, אבל בינתיים נכנסתי למשבר אישי, ובשיאו, במהלך מאי, ביטאתי את תחושותיי בדף הפייסבוק האישי שלי. רשמתי, שבשביל הכיף והעיסוק, אערוך הגרלה בין המעוניינים למצוא מכר מהעבר, ואמצא אותו עבורם, ללא עלות. לאחר כמה סבבי הגרלות בין עשרות אנשים שנרשמו, הבנתי שיש ביקוש לדבר. גם הבנתי, שהרוב הגורף של הפונים לא ישקיעו בזה כסף. למרות זאת התחלתי להשקיע בנושא. קסמה לי המחשבה, שבשונה מתחום החקירות, ברובו אני עוסק בצרות ובבעיות, כאן אני מתמקד בטוב. הבנתי שיש לי הזדמנות לחבר בין אנשים, לסגור עבורם מעגלים פתוחים מהעבר ולשמח אותם. זה גם ענה על הצורך שלי במחאה, שהחלה לגאות בי בתקופה זו. קומם אותי במיוחד המסר, לפיו "אהבה זה ריחוק חברתי", מסר ממש מטעה.
כך קמה קבוצת "קלוז'ר – חיפוש מכרים מהעבר שלך", ובאופן לא מקרי, "קלוז'ר" הוא גם שם הספר, שזיברט הוציא לאור בימים אלו. "אימצתי את המילה הזאת כחלק מחזון אישי. רציתי, שכל מי שישמע את המילה בעתיד יגיד אוטומטית: 'אה... זה סאם זיברט, החוקר'".
חלק לא מבוטל מהפעילות בקבוצה מתקיימת על ידי בני 50+
"נכון. הסגר הגדיל משמעותית את יכולת בני הגילאים האלו לשלוט במרחב הווירטואלי. בני ה־50 פלוס גילו בתקופה הזו את כוחן של הרשתות החברתיות, והתחברו אליהן במהלך הימים בבית. זה חיבר אותם לעולם, סייע להם לשמור על שפיות וחוסן מנטאלי".
איך זה עובד? נזכרים במישהי/ו מהעבר, ורוצים לסגור איתו מעגל. מה עושים?
"כל מי שמבקש למצוא מישהו מהעבר שלו מפרסם פוסט עצמאי בקבוצה. בין חברי הקבוצה נמצאים כאלו, שיודעים לאתר מידע. יש לקבוצה חמישה מנהלים מלבדי, יש בינינו חוקרים פרטיים, אנשי שירות הביטחון ואנשי מודיעין, שאהבו את הרעיון של עזרה לאחר, ועל בסיס זמנם הפנוי עוברים על הפוסטים ועושים את ה"שידוך". כמובן שיש שמירה על זכויות הפרט, ואם מגיעים למישהו, שלא מעוניין להיחשף, רצונו יכובד. נכון להיום יש למעלה מ־23,000 חברים בקבוצה. מאז הקמתה, התקבלו בה יותר מ־3,000 בקשות של חיפוש מכרים, מתוכן הצלחנו, עד היום, לתת מענה לכ־2,000. אלו אחוזי הצלחה מטורפים. אנחנו עדיין עובדים על מאות חיפושים פעילים, והיתר מחכים לסיוע של חוכמת ההמונים, אם מישהו מהקבוצה יכול לספק קצה חוט לגביהם".
זיברט שופע דוגמאות של קלוז'רים. אסנת, למשל, שירתה בסיני ב־1982. ביום הפינוי היא נסעה בשיירת המחאה, והייתה עדה לתאונת דרכים קשה. אחד מנהגי השיירה והיא פינו את החייל הפצוע לבית החולים. באמצעות הקבוצה ביקשה אסנת למצוא את הנהג, שאת שמו לא זכרה. הקבוצה הצליחה לאתר את החייל הפצוע, שהחלים מאז, זכר את שם הנהג, והחיבור המרגש נוצר. במרכז הבקשה לקלוז'ר אחר עומדת רותי, שביקשה למצוא את אחת מחברות הילדות שלה. הקבוצה סייעה והחברות נפגשו לאחר שנים רבות. לזה הצטרף דבר בלתי צפוי: שולה, חברה בקבוצה, זיהתה בחיפוש זה, שהמדובר בשתי נשים שלמדו באותו מחזור לימודים עם אחיה, שנהרג במלחמת יום הכיפורים. היא פנתה לרותי, כדי לבחון אם הכירה את אחיה. בשיחה ביניהן התברר, שלא רק שרותי הכירה וזכרה אותו, אלא שברשותה נמצאו תמונות ישנות שלו, אותן העבירה לשולה הנרגשת.
איך מתחבר הספר, שכתבת, לכל אלו?
"כל אחד שמחפש מישהו יקר לו, שהשאיר אצלו 'בור' ותהייה אינסופית לגביו, חייב למצוא אותו כדי להשלים ולמלא את אותו בור רגשי, האופי האנושי חייב קלוז'ר. אני עוסק בחקירות מאז השירות הצבאי שלי. המשיכה הבלתי מוסברת שלי לעולם הצללים, שהחלה כבר בילדות, קשורה גם במשפחת המרגלים של בית אהרונסון, שאני נצר לה. במהלך השנים כתבתי מאות סיפורים, מבוססים על מקרים אמיתיים. משבר הקורונה פינה עבורי זמן ללטש ולהוציא לאור את ספר הביכורים, בו אני מתמקד בנישה המיוחדת של עולם החקירות: איתור אנשים אבודים. הקוראים מלווים אותי במקרים האלו, מבינים איך חוקר לוקח תעלומה, והולך צעד אחר צעד, כנגד כל הסיכויים וההיגיון, כדי להצליח במשימה. הקורא גם לומד על 'טריקים' של חוקרים פרטיים".
