יש דברים שעמרי שפרן (44), המייסד של חברת טקסס מדיקל, שמייצרת ומפתחת ציוד רפואי, לא מפריז בחשיבותם, למרות שהם לא בדיוק נופלים במשבצת של אירועים מקובלים. כך למשל כשהוא מספר על אותו מקרה במקסיקו, שאירע לפני כחצי שנה, בו נתקלה אחת ממשאיות החברה שלו, שהובילה ציוד רפואי ממחסן הייצור, בחבורת שודדים.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אלו עצרו את המשאית, הצמידו רובה M16 לנהג, איימו על חייו והוסיפו שגם ישרפו את המשאית. "נותנים להם כסף ואת הסחורה ונגמר", הוא מסכם את האירוע בשקט. "לא אירוע נעים, אבל לא מפתיע. מקסיקו, שיש בה תעשיית טקסטיל עצומה, היא החצר האחורית של ארה"ב, ויש לה חוקי משחק משלה. כשאתה עושה עסקים, אין לך ברירה לפעמים, אלא לקבל את חוקי המקום. אתה נוסע בערב בפואבלה (אחת הערים הגדולות במקסיקו, י.ו), שומע הרבה יריות, רואה מכוניות שרופות בדרך, והמשטרה גם לא תמיד נותנת להיכנס לעיר. אז משלמים להם כסף ועוברים".
נשמע סרט אימה.
"כן, היו רגעים שמצאתי את עצמי נלחם כמו נמר, אבל לפחד? העברתי את השירות הצבאי שלי ביחידת 669. ראיתי כל כך הרבה מקרי מוות מול העיניים, ואחרי כל מה שעברנו בלבנון, יש עוד ממה לפחד? לא שדדו אותי כי אני ישראלי. אמנם, מקסיקו ידועה כמקום שיש בו הרבה קרטלים ושודדים ובלגנים, אבל גם ידוע שהם לוקחים שם בעירבון מוגבל את יכולת ההתמודדות שלהם עם ישראלים ואמריקנים. בסופו של דבר, אלוהים שמר עליי, יצאתי בחיים".
הקורונה תפסה את שפרן, שמתגורר ב-17 השנה האחרונות ביוסטון שבטקסס, במקום מסודר בחיים. באותו זמן החזיק ביחד עם שותפו, דימיטרי מנין, חברה מבוססת טכנולוגיה, שמסייעת לנהגים למצוא מקום חנייה פנוי. "פיתחנו מערכת טכנולוגית, שיודעת לכוון את הנהגים למקום חנייה פנוי, וגם מאפשרת להם להזמין חנייה מראש. בנוסף, עשינו שיתוף פעולה עם 24 חניונים. בנינו עבורם עמדות תשלום חכמות, ופיתחנו אפליקציה, שיודעת לזהות עומסים ולייעל את העבודה ואת המחזור הכספי של החניון. כל זה הצליח עד ינואר 2020".
ואז?
"ואז ראיתי שהקורונה מתפשטת והבנתי שהולך להיות פה משבר גדול, שעלול לפגוע בעסקים שלנו. זה באמת קרה. הפגיעה בעסק שלנו הגיעה לכ-80%. אמרתי לדימיטרי שחייבים מיד להתאים את עצמנו למצב, ולמצוא מיזם עדכני. החלטנו להיכנס לשוק המסכות".
לדבריו, ההחלטה התקבלה לאחר שראה את הדרישה העצומה למסכות, מול הבעיה במלאי ובשרשרות האספקה. "הבנתי שהולכת להיות קטסטרופה בנושא הזה", הוא מסביר. "התחלנו לחפש איפה יש מלאי של מסכות, וכשהבנתי שהכל מגיע רק מסין, הפכנו את העולם להגיע לשם בעזרת שותפים וספקים לשעבר. הבאנו מלאי עצום של מסכות, והתחלנו למכור אותן במחיר גבוה".
10 צפייה בגלריה
שפרן (מימין) עם הצוות שלו בצבא. למטה: במסעדה בהרצליה. "אחרי השירות, הצלת חיים זה ערך עליון עבורי"
(צילום: מהאלבום הפרטי)
המודל של חב"ד
במרץ 2020 עשה שפרן את העסקה הראשונה עם חבר שלו מתקופת הצבא שיש לו רשת חנויות בארה"ב, והשנייה עם שדה התעופה במיאמי. "בחודשים מרץ - אפריל 2020 גדלנו בטירוף", הוא מספר. "סגרנו כל יום לפחות עשר עסקאות, במאות אלפי דולרים. במאי הבנו שאין לזה עתיד רווחי. תהליך ייצור המסכות הוא אוטומטי, אין צורך בכוח אדם. בנוסף, החלה בארה"ב רגולציה חזקה, אישרו להביא מסכות רק מה-CDC (מרכזים לבקרת מחלות שבפיקוח מחלקת הבריאות בארה"ב, י.ו.). הבנתי, שצריך להפעיל פה את מודל 'הצבעוני מהולנד'".
תסביר.
"מחירי הצבעונים בהולנד מאמירי שחקים בעונה. כשמסתיימת העונה, המחירים צונחים. לאחר חודשיים, החלו מחירי המסכות לרדת, עד כדי 20 סנט למסכה, ואז החלטנו לעבור לייצור חלוקים רפואיים לחדרי ניתוח. עליתי על מטוס למקסיקו עם 1,000 דולר בכיס. מצאתי מפעל ישן, והסבתי אותו למפעל לייצור רפואי. מיניתי מנהל ישראלי, אלירן סגל, והתחלנו בייצור אספקה לארה"ב".
1,000 דולר בכיס, כדי להקים חברה? זו אמת או משפט טוב לסיפורי אגדה?
"זו לגמרי אמת. זה חלק מהניסיון העסקי שלי. לא הייתי מוכן לשפוך מאות אלפי דולרים על עסק חדש, ואמרתי לעצמי שמקסימום אפסיד את הכסף ההתחלתי. אני גם מאמין במודל של חב"ד, לפיו כל בית כנסת עצמאי וניזון מהקהילה שלו. עסק בריא צריך לצמוח בזכות עצמו. עסק, כשהוא מבוסס על מכירות עקביות".
אז חב"ד צדקו גם במקרה שלך?
"לגמרי. מהרגע שהתחלנו לייצר את החלוקים, העסקאות לא הפסיקו להגיע מכל רחבי ארה"ב. ב-2020 מכרנו ציוד מיגון רפואי אישי בעשרות מיליוני דולרים. ב-2021 וב-2022 נגדיל את המכירות".
10 צפייה בגלריה
הסבו מפעל ישן לטובת ייצור רפואי. עמרי שפרן ומנהל המפעל במקסיקו, אלירן סגל, לבושים בחלוקים הרפואיים
(צילום: מהאלבום הפרטי)
בנובמבר 2020 הם סוגרים את המפעל במקסיקו ועוברים לייצר ביוסטון. "במקסיקו הסבנו מפעל טקסטיל לייצור ג׳ינסים למפעל שלנו ויצרנו שת"פ עם בעל המפעל", מספר שפרן. "הבאנו מכונות חדשות, עשינו בקרת איכות, היינו אחראים לאריזה והם נתנו לנו את האנשים. העובדים שם שמחו שבאנו, כי חיים שם בעוני גדול. באותה תקופה בעצם החזרנו להם את העבודה, והשמשנו מכונות תפירה שהעלו אבק כמה חודשים. בזמן הזה החלה ההנהגה האמריקנית לכעוס על איכות המוצרים, וגם היו הרבה רמאויות סביב מוצרי ציוד רפואי, שהגיעו לארה"ב ממדינות שונות באסיה. בארה"ב רצו להחזיר את הייצור הביתה. הבנתי את ההזדמנות בשוק האמריקני, וזה היה הזמן לחזור לטקסס עם העסק. כך קמה Texas Medical".
את המפעל ביוסטון הקים שפרן על סניף של וולמארט, שנסגר לפני כמה שנים ומאז היה נטוש. "היינו צריכים להפעיל פה יצירתיות", הוא מספר. "בין היתר הסבנו את בית המרקחת הישן לפינת מנוחה לעובדים, את עמדת הסושי לחדר אוכל לעובדים, ולמקררי הבשר הישנים עשינו הסבה לשמירת החיסונים נגד הקורונה בקירור עמוק עבור מרכזים רפואיים. אנחנו מעסיקים מאות עובדים, מה שגם מסייע במשבר התעסוקה. אני מעריך שעד 2022 יגיעו הכנסות החברה ל-140 מיליון דולר".
"הכבשה השחורה של המשפחה"
קשה לעקוב אחר שטף דיבורו של שפרן. הוא חושב מהר, מנתח מהר, יורה בצרורות את מילותיו. מי שנולד וגדל ברמת גן, ומגדיר את עצמו כ"כבשה השחורה של המשפחה", החל כבר בגיל 14 ללמוד משפטים בבר אילן במקביל ללימודים בבית הספר. לאחר שירותו הצבאי ב-669, החל בלימודים אקדמיים בשלוש אוניברסיטאות במקביל: המשיך ללמוד משפטים בבר אילן, כלכלה באוניברסיטת תל אביב, ומנהל עסקים ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית.
לא סיימת אף אחד מהתארים האלו.
"נכון. הוריי לחצו עליי ללמוד, אבל הרגשתי שהלימודים מגבילים אותי. אני זוכר את אחד המבחנים, בהם ניגשתי למישהו שהסתובב בחדר, וביקשתי ממנו לסגור את המזגן. רק אח"כ הסתבר, שזה היה המרצה ואפילו לא זיהיתי אותו. הבנתי, שאני רוצה לעשות עסקים ולא ללמוד עסקים. כי, כשאתה כותב את הדו"ח החשבונאי של החברה שלך, אתה לומד מהר להיות רואה חשבון, פסיכולוג, עורך דין, וגם מעצב, אם צריך. לפני 17 שנה, ביחד עם רעייתי הטרייה, קיבלנו החלטה לעבור ליוסטון, בלי לדעת מה ילד יום".
10 צפייה בגלריה
"הוריי לחצו עליי ללמוד, אבל הרגשתי שהלימודים מגבילים אותי". שפרן ומשפחתו
(צילום: מהאלבום הפרטי)
בתחילה השתלב שם שפרן בעסקי הנדל"ן המקומיים, קנה ושיפץ דירות. לדבריו, בשיא הפעילות של חברת הקבלנות, החזיקו הוא ושותפו בכ-2,200 דירות. משבר הסאב פריים של 2008 הביא אותם להתרחבות. הם החלו לבנות גם טיילות, ולשפץ מסלולי המראה בשדות תעופה וכבישים. אלא ששפרן הרגיש לאחר זמן שהעבודה שוחקת ושלא נכון לו לעצור במקום. ב-2013 מכר את החברה, ועבר לעסקי החנייה והחניונים. במקביל, הוא המשיך גם עם חברת החנייה והחניונים, אבל בצורה מינורית לחלוטין, כשהפוקוס הוא, כאמור, על עסקי הציוד הרפואי.
לאחרונה, בנוסף לייצור ומכירת החלוקים, יצא לדרך מיזם עסקי נוסף של החברה, iNitrile glove dispenser. מדובר במכשיר, מבוסס טכנולוגיית ענן, ששומר על כפפות רפואיות, כדי שלא יזהמו את הסביבה, ויודע לחשב בכמה כפפות רפואיות מוסד רפואי או ארגון כלשהו משתמש, כדי לנהל נכון את האספקה. בהמשך, אומר שפרן, יהיה מכשיר כזה, שיידע לנהל את אספקת החלוקים הרפואיים.
10 צפייה בגלריה
"פותר את בעיית בזבוז הציוד שקיימת בבתי החולים". המכשיר החדש שפיתחה החברה
(צילום: מהאלבום הפרטי)
"לצורך המיזם הזה גייסתי אנשי הייטק, שהכרתי מהחניונים החכמים, שנותרו מחוסרי עבודה בעקבות הקורונה. המצאנו מאפס את המכונה, שמלבישה ומשליכה כפפות באופן סטרילי, שיטה שפותרת את בעיית בזבוז הציוד, שקיימת בכל בית חולים. בהמשך נשווק אותה גם למוסדות נוספים, כמו בתי מלון ומסעדות. זה מידע ששווה זהב לכל בית עסק, זה העתיד".
"אמנם", הוא מדגיש, "המיקוד שלנו הוא בארה"ב, אבל אנחנו בקשר גם עם שיבא, ייתכן ובעתיד ניכנס עם המיזם הזה גם לישראל".
אז הקורונה היטיבה איתך. עשית הרבה כסף.
"אני מגדיר את הקורונה כ-11 בספטמבר של התעשייה הרפואית. תעשיות שלמות יצטרכו להתאים את עצמן למציאות החדשה. אכן, החברה שלנו הצליחה בגדול, רק לאחרונה זכינו במכרז ענק למכירת מיליוני חלוקים, אבל לא רק הכסף מכוון אותי. אני לא חסיד אומות עולם, כן, אני רוצה להרוויח כסף, אבל המחירים שלנו הוגנים, ותחשבי, גם יכולתי לייצר שוקולד. הלכתי על כיוון של ציוד רפואי, כי אחרי השירות הצבאי שלי, הערך של הצלת חיים הוא ערך עליון עבורי. חלוק ניתוח הוא דבר מציל חיים".
"לא מפסיק לרוץ"
יש אנשים, שהיו מגיעים למקום שלך ועוצרים. מרשים לעצמם לקחת אוויר, ליהנות.
"באחת השיחות עם הפסיכולוג שלי הסברתי לו שבשנת 1997, עמדתי בשאר יישוב לאחר אסון המסוקים, והבנתי איך חיים נגמרים ברגע, כמה הם שבירים. מאז לא הפסקתי לרוץ. אני חי, כאילו אין מחר. בכלל, בכל זמן מבינים איך חיים יכולים להיעלם ברגע, והקורונה המחישה את זה. אני ישן מעט, עושה הרבה, ועושה לא מעט גם לנשמה. אני מצייר, כותב, הוצאתי שני ספרי ילדים".
רק שלמירוץ הזה יש מחיר. התגרשת. קשה לנהל חיי משפחה רגועים עם ריצה כזו כמו שלך?
"התגרשנו, אבל זה לא אומר שאין משפחה. זכיתי באמא נפלאה לילדיי, שבנתה אותם ונותנת להם המון. כשהם אצלי, אנחנו עושים יחד הרבה פעילויות. במרכז הספר שכתבתי, 'כנה לי חביבה', עומד סיפור של משפחה. הכנה המטרידה מלווה אותנו בכל יום מחיינו, ורק בעזרת אהבה, חברות ומשפחה, אפשר ביחד לגרש אותה. זה מסר ברור".
בעוד כשבועיים הוא ירצה בפני מעסיקים, פוליטיקאים וחברי ארגוני פליטים, על החשיבות שבהעסקת מהגרים. "סבתא וסבא שלי היו פליטים. סבי ברח מפולין עוד לפני השואה, כל המשפחה שלו הושמדה בטרבלינקה, ומשפחה נוספת הושמדה ברומניה. הם הגיעו לישראל בלי כלום, התחילו לבנות את ביתם מאפס. גם אני הגעתי כמהגר לארה"ב בלי כלום כמעט. הרגישות שלי לנושא עצומה. אני מעסיק מאות עובדים, פליטים מסודן, ממצרים ומסוריה. מודה, שאני מתרגש לקראת הנאום".
כשאתה מביט אחורה, אתה מגדיר את עצמך סיפור של הצלחה?
"היו לי הרבה כשלונות בחיים. אני מרצה בעמותת איתנים, שמקיימת פעילויות העשרה לילדים עם צרכים מיוחדים, 45 דקות אני מרצה בפניהם על כשלונות, כי יש כאלו בדרך להצלחה. אני גם מרצה ומנטור לילדים בארה"ב, ולפני כשבועיים שפטתי בתחרות של מנסה (ארגון בינלאומי של בעלי IQ גבוה, שנמצא בתחום ה-2% העליונים באוכלוסיה. י.ו.), למתן מענק לימודים לתלמידים מחוננים.
"אני תמיד אומר, שאחד הדברים שצריך להנחות את הדרך בחיים, זה לדעת להפוך לימון ללימונדה. זו גם הדרך ליזמות. הקורונה זרעה המון הרס, אבל באותה מידה יצרה הזדמנויות. וכן, יש לי עוד חלומות גדולים, שאני רוצה להגשים. בין היתר אני רוצה להקים מרכז גדול ליצירתיות, כדי שיותר ויותר אנשים יגלו את העולם היצירתי. העיקרון הוא לא לתת לאף אחד לדכא אותך, ולדעת שאפשר להמציא את עצמנו בכל תחום".
