אחד המהלכים הראשונים שנעשו על ידי הממשלה להתמודדות עם פגיעת מגפת הקורונה במשק, היה זה שאיפשר לעובדים שהוצאו על ידי מעסיקיהם לחל"ת ל-30 יום לפחות, לקבל דמי אבטלה החל מהיום הראשון.
במשך השנה שחלפה מאז, "מודל החל"ת" ספג ביקורות רבות - בעיקר בשל הטענה שהוא למעשה "מעודד אבטלה". עם זאת, אין ספק שמאות אלפי עובדים שנמצאים בבית היו שמחים לוותר על התענוג, ולחזור לעבודה. ynet מביא את הסיפורים של האנשים שמתמודדים עם החל"ת כבר כמעט שנה שלמה.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"אני כל כך רוצה לחזור"
"מה שהכי קשה זה החוסר ודאות. ניסיתי לעבוד בעבודות אחרות, אבל כל פעם שמצאתי משהו רצו שאתחייב לחצי שנה ויותר וזה בעייתי, כי אני לא יודע מתי אשוב לעבודה המרכזית שלי". כך מספר ימין ג'אן (33), נשוי ואב לבת שלוש מאשקלון, טכנאי מטוסים במקצועו שנמצא בחופשה ללא תשלום (חל"ת) מאל על כבר חודשים רבים.
ג'אן עובד באל על כבר ארבע שנים ולפני כן היה בשירות קבע בצה"ל. למזלם של הזוג, אשתו ממשיכה לעבוד ולקבל משכורת כרגיל מהצבא. הוא מספר כי בחודשים הראשונים ללא עבודה חזר להתנדב גם הוא והשלים כמעט ארבעים ימי מילואים, אולם זה לא אותו דבר. "התנדבתי בכדי להתרענן, לצאת קצת מהבית. הרווחתי גם זמן איכות עם בתי, אבל זה לא פשוט לשמור לה על סדר יום קבוע וכשבאה חברה למשל, צריך להיות איתם בגיל הזה", הוא מספר.
כאמור, בני הזוג שורדים כלכלית בינתיים בזכות העבודה הקבועה של אשתו, אך הישיבה בבית קשה לו. "אני כל כך רוצה לחזור. זה לא רק העבודה שקשה לי, זה גם הזמן ביחד וההווי בעבודה שחסר. ניסיתי לעבוד בעבודות אחרות בינתיים, חיפשתי ברכבת אבל רצו התחייבות של שנה וקורס, חיפשתי בתחזוקה, שזה מתאים לי יותר כי אני אדם טכני, אבל שוב ביקשו התחייבות. בחודשים הראשונים ההצעות היו סבירות אבל לא רצו לקבל בלי התחייבות, עכשיו ככל שההיצע קטן, יותר קשה".
ומה לגבי העתיד? ג׳אן מנסה לשדר אופטימיות. "עם ישראל אוהב לטוס לחופשות וברגע שהשמיים ייפתחו אנשים ירצו לצאת. אני לא יודע לאן יהיה אפשר, אבל יטוסו ואז העבודה תחזור כמו שצריך".
"פוסלים אותי בגלל גילי וגם בגלל שאני אובר קווליפייד"
בדומה לג׳אן, גם עבודתה של אורנה סידי (65) מקריית טבעון, נגדעה עם תחילת משבר הקורונה. לפני המגפה הדריכה טיולים במשך ארבעים שנה כמורת דרך. "הקורונה הגיעה דווקא אחרי 2019, שהייתה שנה טובה בתיירות ועבדנו המון. לצערי, היינו הראשונים להיכנס למשבר וכנראה האחרונים שנצא ממנו".
אמנם הטיולים כיום חזרו, אך במגבלה של עד עשרים אנשים, מה שאומר שסידי וחבריה יצטרכו לחתוך את המחירים, כי גם למטיילים אין כסף. "אמרו: 'עכשיו מותר עשרים איש', אבל אי-אפשר להביא אותם באוטובוס ואתה חייב לתת מחיר נמוך שהם יוכלו לעמוד בו. אז מורידים כמעט בחצי. הצפי שלנו הוא לחזור חזרה מלאה לעבודה רק בעוד שנתיים, כי כרגע אין תיירים וזה העיקר שלנו", היא מספרת בתסכול.
בזמן שהייתה בבית, הקימה סידי מיזם התנדבותי למען מורי הדרך, כאשר פעם בשבוע כמה מהם - בהתאם להנחיות - יצאו למסלולים. "זה היה לנפש וגם לרענן את הזיכרון, רציתי שלמדריכים יהיה למה לקום בבוקר".
לדבריה, היא ניסתה גם לעבוד במקצועות אחרים, אך הניסיון לא צלח. "פוסלים אותי בגלל גילי וגם בגלל שאני אובר קווליפייד" (בעלת הכשרה גבוהה מדי - ר.ר.), היא מספרת. "יש הרבה אנשים שמחפשים ולכן זה קשה. כשאתה שכיר, נורא נוח לא לעבוד ולראות נטפליקס, אבל לנו זה לא פשוט. יש לי חשבונות שטופחים וחובות, הייתי מטופלת בטיפול שיניים מורכב ופשוט הפסקתי אותו. אני מתקשה מאוד לשלם את החובות שלי, כולל חובות עבר וכולל דברים שחייבים לשלם בשוטף. למשל השבוע היה קר, אז לא חיממתי את כל הבית אלא רק את איפה שאני יושבת. אתה הולך לסופר ואתה חושב מה אתה קונה".
"מצמצים קניות בסופר, קונים בעיקר במבצעים"
ענף התיירות הוא הענף הראשון שנפגע במגיפת הקורונה והענף האחרון שצופים שיחזור לשגרה. פרלה שאף לוי, נשואה פלוס שניים מראשון לציון, יצאה לחל"ת כבר ב-12 במרץ, אבל היא מספרת שכבר קודם לכן החלו להרגיש את המגיפה בחברת התיירות שהיא עובדת בה. "בינואר העולם עוד לא ידע מה זה קורונה ולנו כבר היו עשרה עובדים שהוצאנו לחל"ת בגלל שהמחלקה שמטפלת בסין כבר נסגרה".
שאף לוי עובדת במחלקה הלטינית ומנהלת האופרציה בחברה, ולמרות החל"ת, הם ממשיכים לעבוד ללא תשלום כדי לשמור על הלקוחות. "אני לא יושבת בבית ובוכה. אנחנו צריכים לשמור על קשר עם הלקוחות שלנו ואני לא יכולה להרשות לעצמי שלא לתת ללקוחות מענה גם אם אני לא עובדת באופן רשמי. אני מתנדבת למעשה ונותנת להם הצעות מחיר ומנסה לשמור על קשר איתם. אם לא, הם יעברו לחברה אחרת ששם כן יענו להם".
היא מספרת על כך שהיא מרגישה דווקא שמחה בחלקה על כך שלפחות יש לה לאן לחזור כשהכל ייגמר והיא לא מפוטרת כמו רבים אחרים במדינה. "מי שעובד בענף שלי רק מחכה לחזור. החברה שלנו קיימת יותר מארבעים שנה, היא חברה מבוססת יש לנו עוד עשרה סניפים באירופה ומוניטין של שנים, אז אני לא חוששת שהחברה תקרוס ותסגר. אני מכירה חברה מתחרה שלנו שכבר פשטה רגל, אבל המנהלים שלנו תמיד ידעו לשמור בצד לזמנים קשים, הם מנוסים מהמלחמות הרבות ולא חשבו לרגע על מצב של סגירה, זה גורם לי להרגיש בטוחה".
עם זאת, היא מספרת כי המעבר לסטטוס של חל"ת גרם להם להצטמצם. "בעלי עובד ויש לנו משכנתא, אז פשוט אנחנו מצמצים קניות בסופר, קונים בעיקר במבצעים. הילדים מבינים גם כן". אמנם עד יוני היא אמורה לקבל, כמו כולם, את דמי האבטלה, אבל זה לא גורם לה להיות על מי מנוחות. "אני לא יודעת כמה זמן אחרי יוני עוד נישאר במצב הזה, אז אני שומרת לימים הגשומים באמת שאחרי התקופה הזאת, כי אין לי מושג מה יהיה אז. יש לנו כבר עכשיו הזמנות לכל החודשים אבל כל פעם זה מתבטל. ההזמנות הגדולות זה מאוגוסט והלאה ואנחנו מקווים שמאוגוסט תהיה כבר תנועה, אבל אין לנו מתווה ממשרד התיירות ומהממשלה".
שאף לוי, כמו רבים בענף התיירות, מחכה לחזור לפעילות ומקווה שלא תאלץ בסופו של דבר לחפש עבודה חדשה. "אני אוהבת את המקצוע שלי, להביא מישהו לישראל זו עבודה קשה וזה גורם לי להיות מאושרת 24 שעות ביממה. אני מתרגשת עם התיירים שאני מביאה לפה. זה שווה מיליונים. אני שמונה שנים בענף, אז כל הבית מבין אותי ומשתתף בעבודה שלי. החברה שאני עובדת בה היא משפחה, אז אני לא חושבת על עבודה אחרת. זה שווה יותר מהכל. זה טוב שאני עדיין בחל"ת ולא מפוטרת. אני יודעת לפחות איפה המקום שלי יהיה אחרי שהכל ייגמר ויחזור לשגרה, זה גורם לי להרגיש רגועה יותר ואני מחכה ואופטימית מהמצב".
"תמיד דאגתי לשים משהו בצד, אבל באיזשהו שלב גם זה ייגמר"
גם יניב ליבוביץ' (44), נשוי פלוס שניים מפתח תקווה, עובד באל על כארבע שנים, בתפקיד ספק מזון. ב-17 במרץ הוצא יניב ליבוביץ' לחל"ת, תחילה הוא חשב שתהיה לו מנוחה לחודש. "לא ידענו לאן זה הולך. חשבנו שזה רק חודש של סתלבט ונחזור לעבודה. בחלום הכי שחור לא חשבנו שיקרה דבר כזה. חשבנו שיהיה כייף קצת ופתאום היינו מוגבלים והתחילו לסגור הכל, כל חודש אתה מקבל הודעה על הארכת חל"ת ואתה מבין שזה לא סיפור של חודש או חודשיים. זה כבר לא סתלבט ואתה מתחיל לטפס על הקירות".
ליבוביץ' מספר שאמנם הוא לא היה לחוץ על כסף, אבל עבור אדם כמוהו מדובר גם בקושי נפשי. "באופן כללי מי שמתנהל נכון עם החשבון יודע לשים במצב משהו לשים בצד. תמיד דאגתי לשים משהו בצד אבל באיזשהו שלב גם זה ייגמר. אני אדם שאוהב לעבוד וזה קשה לשבת בבית ולא לעשות כלום".
למרות שהוא מנסה לשמור על אופטימיות, עדיין יש תחושה של חוסר ודאות. "אני לא בטוח מה יקרה, לא פוטרתי אבל אי אפשר לדעת אם אני חוזר לעבודה. זה קשה כי אני אוהב את מה שאני עושה, את העבודה שלי ואת האווירה ואני לא רוצה לחפש עבודה אחרת. מה גם שבגיל 44 לחפש פתאום עבודה זה לא כמו לחפש עבודה בגיל צעיר.
"זה מלחיץ, אבל אני אופטימי. מקווה שכבר עד יוני יפתחו את השמיים ואז נוכל לחזור לעבודה ולשגרה. אין ספק שמרחף מעלי עניין הצמצומים, אי-הוודאות הזאת משפיעה גם על מצבי הרוח. זה גם לא פשוט כל התקופה הזאת להיות בבית עם הילדים, הם עם הלמידה בזום, זה סיר לחץ שלא תורם. אני מחכה בקוצר רוח לשעת ה-ש' מה שנקרא. ברגע שיגידו לי לחזור אני לא רק חוזר, אני טס לעבודה", הוא מספר.
"אם יקצרו את החל"ת זה יעודד אנשים לצאת לעבודה"
כמו רבים אחרים, גם סימי טויב (45), נשואה פלוס חמישה, הוצאה לחל"ת מתפקידה כמזכירה בבורסה ברמת גן, שם היא עובדת כבר תשע שנים, ב-2 במרץ - יחסית בתחילת המשבר בארץ.
"כשנגמר הסגר נפתחו מקומות העבודה, אבל אותי לא החזירו. חשבתי שלקראת הקיץ ביולי-אוגוסט אולי יחזירו אותנו וגם זה לא קרה. היה קשה להתרגל להיות בחל"ת. תמיד מחכים לרגע הזה שיהיה חופש מהעבודה אבל כשזה בא ככה, זה יותר מדי", מספרת טויב.
"בשבועות הראשונים זה היה קשה להסתגר בבית ואחר כך כשפתחו הכל ניסיתי יותר להעביר את הזמן ולהנות, אבל זה חופש שהוא בעוצמה לא מבורכת", היא אומרת. "עודד אותי שבכל חודש נכנס הכסף מהמדינה וכל הזמן היתה הארכה של הסכום שקיבלנו. זה נתן לי זמן לחשוב מה הלאה, מה כדאי לעשות, אבל זה היה קשה. הילדים שלי גדולים אבל בהתחלה כל הזמן שאלו אותי מתי אני חוזרת לעבודה".
עבור סימי שרגילה היתה לעבוד כל בוקר, השגרה החדשה הפכה למועקה. "ככל שעבר הזמן לשבת בבית נהיה יותר קשה. למרות הכסף שמקבלים מהמדינה את רוצה לחזור לשגרה, לחיים נורמליים, לצאת לעבודה כל בוקר, זה משהו שחסר לי מאוד ביומיום. אני מקווה לחזור לשגרת עבודה כמה שיותר מהר כי גם מבחינה נפשית זה נותן לך משהו לחכות לו כל בוקר, לצאת לעשות משהו בחיים".
לדבריה, ייתכן שהכסף שאנשים מקבלים מהמדינה מעודד אנשים רבים לא לרצות לחזור לעבוד, מכיוון שגם בחוץ אין יותר מדי עבודה ובטח שלא בסכומים ראויים. לכן, לדעתה הגיע הזמן שיהיו תוכניות שינסו להוציא יותר ויותר אנשים חזרה למעגל העבודה. "זה חשוב לחזור לעבודה. זה לא נורמלי לשבת ככה בבית כל כך הרבה זמן. אני חושבת שאם יקצרו את התקופה של החל"ת זה יעודד אנשים לצאת לעבודה. לכל דבר צריך להיות סוף והגיע הזמן שהמדינה תעזור בדרכים אחרות, אם זה במענקים לחוזרים לעבודה או במציאת עבודות כשצריך ולא בעידוד הישיבה בבית. לקום כל בוקר ולחזור לעבודה ייתן לי נפשית כל כך הרבה. אני מחכה כבר לחזור לשגרת החיים שלי".