איך מתמודדים עם משבר הקורונה, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, בשגרה ובצל הקורונה. והפעם: ליאת רביב, מתל אביב.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בצילום: ליאת (36) והכלב ג'ק.
הדירה? כמעט 100 מטר ליד כיכר רבין. בשכירות. משלמת 6,800 שקל לחודש. "לקח לי שלושה חודשים למצוא אותה. היא דירה גדולה ומוארת ומתאימה לי בול כי יש לי מקום לסטודיו לקעקועים ואפשר לעבוד פה כמו שצריך, וגם המחיר מצוין".
תל-אביב? "אני בעיר מגיל 20. אני במקור ממנחמיה בעמק הירדן. התחלתי לצייר בגיל ההתבגרות ובגיל 15-14 התאהבתי בקעקועים. בפנים עמוק ידעתי שאני רוצה להיות מקעקעת אבל להגיד לאבא ואמא את זה היה קצת בעייתי והחלום נשאר בפנים. בגיל 16 עשיתי את הקעקוע הראשון".
איך התחלת? "כשהגעתי לעיר למדתי כל מיני דברים, עיצוב תיקים בשנקר וגרפיקה, ואז התחלתי להשתעמם ועשיתי תואר אנימציה במכללת ספיר ובסוף התואר הבנתי שאני לא רוצה להתעסק בזה ‑ כי זה מאוד טכני וזו הולכת להיות עבודה משרדית ולא ממש אמנותית, ולא נהניתי מזה. הגשתי את סרט הגמר והלכתי ללמוד לקעקע. אחרי שלוש שנים בסטודיו מורנו בתל אביב החלטתי לעבור לעבוד לבד בבית. היה לי חשוב שתהיה פה אווירה אמנותית, שזה לא יאיים על אנשים. זו צריכה להיות חוויה כיפית ונעימה וכשאתה נכנס לכוך שחור ואפל זה פחות מזמין בעיניי".
איך זה עובד? "רוב הלקוחות שלי באים בגלל סגנון הציור שלי. אני מבררת עם הלקוחות מה הם רוצים, מה הוויז'ן שלהם ואז אני מתחילה לצייר ומכינה להם סקיצה, שכמובן ניתנת לשינויים. אם צריך משפרים את הציור עד שהלקוח אוהב את זה במאה אחוז, ואז מדביקים את הציור על הגוף ומתחילים בעבודה. אני הגעתי לשלב שרוב הלקוחות נותנים לי יד חופשית וזה מרגש, כי זו האפשרות שלי להתבטא כאמנית".
אנשים מחפשים משמעות? "יש אנשים שרק רוצים להיות מקועקעים. אצלי זה הולך לפי מה יפה על הגוף שלי. יש הרבה אנשים שמחפשים לשדר מסר לעולם בקעקוע, אבל לפעמים המשמעות עולה על הנראות, ופה צריך לדעת לעצור. לפעמים אנשים רוצים המון משמעויות בקעקוע אחד וזה נראה כמו מעמסה. בסופו של דבר זה תכשיט והרבה פעמים אני אומרת לאנשים, 'עזוב רגע את המשמעות בצד, תסתכל איך זה נראה על הגוף. אתה אוהב את זה? יכול לקום עם זה בבוקר?' המשמעות לא צריכה לעלות על הנראות.
"היה אצלי לא מזמן מישהו שעשה כיתוב הפוך. אם הוא מסתכל במראה הוא רואה מה כתוב אבל כל האחרים רואים כיתוב הפוך. זה היה משמעותי מאוד בעיניו וזה בסדר אבל לאחרים זה נראה כמו טעות ואני חושבת שזה פחות נראה טוב. למשל אני קיעקעתי את כל אזור החזה שלי במשך שנתיים כשהכל מתוכנן מראש. זה כמה ציורים שמשתלבים בצורה הרמונית על הגוף. אי אפשר להראות את זה בעיתון, זה בעמוד האינסטגרם שלי. אני מסתכלת על זה כעל תכשיט והדבר שהכי חשוב לי זה אם זה אסתטי על הגוף".
מתחרטים לפעמים? "לקום בבוקר ולא לאהוב קעקוע זה רע מאוד. אתה תקוע עם זה וההחלטה צריכה להיות נכונה. בגלל זה אם לקוח משגע אותי שש שעות ומתלבט אני מעדיפה את זה. אני רוצה להיות חלק מהתהליך הזה כדי שהבחירה תהיה נכונה, כי אם הוא יקום מחר בבוקר ולא יאהב את זה לא יהיה לי מה לעשות, וזה לא הטלפון שמקעקע רוצה לקבל".
קורונה? "עברתי את התקופה הזו טוב מאוד. למזלי נכנסתי אליה כלכלית בסדר גמור ואני יכולה גם כמה חודשים לא לעבוד. חסכתי לא מעט. הייתי יכולה לעשות הרבה יותר אבל אני עובדת עם בן אדם אחד ביום. לקעקע זו אמנות. אני לא באה לעשות פה מפעל לייצור כסף. זה בית שנכנסים אליו כדי לצאת עם פיס אמנותי שאתה עף עליו. אני חיה טוב, מאושרת".
מינוס? "אין. אני יכולה להרשות לעצמי לקנות את האופנוע שרציתי ואת מעיל העור הטוב שאני רוצה, וחוץ מזה אני לא כל כך בזבזנית. אני רווקה מבחירה ואין לי ילדים לממן ואני לא קונה בכל יום נעליים ובגדים. אני חיה את החיים שרציתי לחיות. מקעקעת עם אופנוע והכלב הגדול והמהמם שלי, ואני לא רוצה ילדים או מישהו שיקום איתי בבוקר ויציק לי. אני לא חיה עם עוד אנשים. בני זוג יש בשפע, אבל את הזוגיות עצמה אני לא צריכה ולא רוצה".
חופשה אחרונה? "אמסטרדם. אני מתה על העיר הזו. הייתי שם ארבע פעמים כבר. יש שם משהו משחרר, רגוע. אם משהו באמת חסר לי זה לצאת מפה קצת. קיבלתי הזמנה לכנס של מקעקעים ברומא, נבחרים 300 מכל העולם וזה כבוד מדהים, אבל הכל התבטל בגלל הקורונה. אנחנו במין לופ כזה, כמו בכלא, סגרו אותנו ואי אפשר לצאת מהמדינה, ואני מרגישה מוגבלת".
פורסם לראשונה: 08:14, 14.11.20
