עשרות דייגים קשי יום, ספוגי מי מלח של הים התיכון, חלקם כבר בני 80, יקבלו כשישה מיליון שקל מקופת עסקת המכירה של תנובה לחברת אייפקס, שבוצעה בתחילת 2008. זאת לאחר שהוכיחו שבמשך עשרות שנים שיווקו את כל תוצרתם דרך תנובה, ולכן זכאים גם הם לנתח סמלי מעסקת המכירה הגדולה. 620 קיבוצים ומושבים שהיו שותפים בתנובה הרוויחו מהעסקה כמיליארד שקל, ששימשו אותם בעיקר למימון חובות.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
חברי איגוד הדייגים הראשון של ישראל זכו לצדק מאוחר רק לאחר מאבק משפטי ארוך ועיקש בנאמן של מחלבת הענק תנובה על הכרה בתרומתם לרווחי החברה וזכאותם לגמול. כל אחד מ-67 חברי האיגוד ההיסטורי יקבל בימים אלו לחשבון הבנק שלו 81,881 אלף שקל. בעוד כשנה יחולקו בשווה בין החברים מיליון וחצי שקל נוספים (או היתרה מהם, לאחר שתיעשה התחשבנות סופית עם רשויות המס).
3 צפייה בגלריה
"כשיוצאים לדוג הכל נהיה רגוע, כל המחשבות הרעות נעלמות". שלום ביטון
(צילום: אלעד גרשגורן)
"מגיע לנו הרבה כסף מתנובה. זה מעט מהכסף שהכנסנו באמת לתנובה, אבל מדובר באנשים זקנים שרוצים כבר ליהנות ממה שיש", אומר שלום ביטון (79), מהדייגים הוותיקים במדינה וממנהיגי הדייגים של ישראל עד היום. "מדובר בכסף שתנובה לקחה מאיתנו כששיווקנו אליה את כל הדגים שהוצאנו מהים החל משנות ה-50. הכסף הזה מגיע לנו מתנובה, אבל לאחר שהיא התפרקה הכסף עבר לנאמן והיינו צריכים להיאבק עליו".
יש נוהג, אין הסכם
איגוד הדייגים של ישראל הוקם בשנות ה-50 במטרה לדאוג לדייגי המדינה. האיגוד היה משותף למספר קיבוצים בחופי הכנרת ולדייגים עצמאים רבים לאורך חופי ישראל. אז, שלא כמו היום, רוב הדייגים היו צעירים יהודים שהיו מאוד גאים על עיסוקם בדיג והפכו את המקצוע לאורח חיים. חלקם למדו במגמת דיג בבית הספר הימי במכמורת וחלקם אף הרחיקו ולמדו דיג באיטליה. האיגוד תמך בדייגים ברמה המקצועית, רכש עבורם ציוד וסירות ושיווק עבורם את התוצרת ישירות לתנובה.
בתחילת שנות האלפיים ענף הדיג בישראל נכנס למשבר, והאיגוד ההיסטורי נקלע למצב של פירוק. בשנת 2004 מונה עו"ד עמית רנן מירושלים כמפרק. לקראת תחילת הליך המכירה של תנובה התעוררה השאלה אם לאיגוד זכויות בתנובה שניתן לממש. לפני המכירה לאייפקס, תנובה הייתה שייכת למעל 600 קיבוצים ומושבים. בעסקת המכירה הוחלט שהקיבוצים והמושבים ישאירו אצל נאמן 60 מיליון דולר מתמורת המכירה, למקרה שבו גופים נוספים יטענו ויוכיחו שהיו חלק מתנובה וזכאים לקבל חלק במכירה.
לאט לאט איתר עו"ד רנן מסמכים רבים להוכחת הקשר עם תנובה - ויצא למאבק. בשלב הראשון, רשם האגודות השיתופיות במשרד הכלכלה המליץ לנציגי הנאמן של תנובה להכיר באיגוד הדייגים כחבר בתנובה, וב-2009 נציגי הנאמן עוה"ד שי תמר ועוזי מור ממשרד ליפא מאיר אימצו את ההמלצה. בעקבות כך הרשם הורה על הכללת האיגוד בפנקס החברים של תנובה, כחבר מן המניין. ההכללה בפנקס החברים הקנתה לאיגוד קרוב ל-9,000 מניות השתתפות בתנובה.
בתנובה התנגדו להכיר בדייגים כחברים: "על אף האמפתיה, הכספים שתובע איגוד הדייגים אינם כספי צדקה, אלו כספים המגיעים כדת וכדין למאות הקיבוצים והמושבים וחבריהם שעמלם ויזעתם איפשרו את צבירתם"
המאבק המשפטי לא תם בכך. בשלב השני, מפרק האיגוד עו"ד רנן פעל שיכירו בכך שהאיגוד גם זכאי לקבל יחידות השתתפות בתנובה בגין רכיב השיווק והייצור. נציג הנאמן של תנובה עו"ד תמר טען כי "על אף האמפתיה לדייגים, הכספים שתובע האיגוד אינם כספי קרן חסד וצדקה, אלו כספים המגיעים כדת וכדין למאות הקיבוצים והמושבים וחבריהם שהיו חברים בתנובה ושעמלם ויזעתם הם שאיפשרו את צבירתם".
בהתחלה בקשת האיגוד להכרה בזכאותו למניות השתתפות נדחתה, אבל הבורר עו"ד נמרוד טפר, בפניו הובאה המחלוקת, פסק שקיימים ממצאים לכך שהדייגים חברי האיגוד שיווקו את כל התוצרת שלהם לתנובה. אמנם לא היה הסכם בין הצדדים, אבל היה קיים נוהג של שנים ארוכות שהוכח באמצעות תצהירים של דייגים ומסמכים של תנובה עצמה.
מה שהתברר הוא, שעל הדייגים חלה חובה להביא את שלל הדגה ישירות למחסני תנובה ואילו תנובה הייתה מטפלת בשקילה, בקירור, בהובלה ובמכירה. מהתמורה ששילמה תנובה נוכו ניכויים והיטלים שונים. רק לקראת סוף שנות ה-80 הנוהג הזה הופסק.
עו"ד טפר קבע בהחלטתו שאיגוד הדייגים זכאי ל-20 אלף יחידות השתתפות - כלומר 20 אלף מניות שיווק. נאמני תנובה הגישו לעוזרת רשם האגודות השיתופיות, עו"ד דנה ביאלר, ערעור וטענו שהאיגוד היה חבר בתנובה אך לא שיווק לה דגים בהיקף משמעותי ולא נגבו ממנו כספים למניות. הערעור נדחה, אך הביא את עו"ד ביאלר להפחית את כמות מניות ההשתתפות לכ-12 אלף בלבד.
במקביל, עוה"ד דוד מנע וחיה מנע, המייצגים את הדייגים העצמאים בישראל שנים רבות, ועו"ד מאיר אלוני המייצג את הקיבוצים גינוסר ועין גב ומספר דייגים מטבריה, ניהלו מאבק מול רשם האגודות השיתופיות ונציגו עו"ד רמזי חוראני על רשימת הדייגים שיוכרו כחברי האיגוד ויזכו לכספים ממכירת תנובה. "ימים רבים עברתי על כל ההתכתבויות בין תנובה לבין איגוד הדייגים, ומצאתי את הרשימות של חברי האיגוד מלפני 60 שנה", מספר עו"ד דוד מנע. "לאט-לאט הגעתי לכל הדייגים שברשימות ונאבקתי בשמם להוכחת חברותם באיגוד על מנת שייכללו ברשימת הדייגים הזכאים לקבל גמול ממכירת תנובה".
רק חלק קטן מהדייגים שטענו לחברות באיגוד נדחה. "היה קושי אדיר לדחות בקשות של דייגים קשישים בגלל מחדל מינהלי כזה או אחר להוכיח את חברותם באיגוד. לפעמים הכרתי בדייגים כחברי האיגוד רק על רקע נסיבתי", מספר עו"ד חוראני. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי על הרכב הרשימה נדחה.
לאחר כל הדרך הארוכה הזאת החל הליך ארוך וקשה מול רשויות המס שרצו למסות את הכספים, שלב שהסתיים רק לאחרונה. מה שנקבע הוא שכל דייג מדווח באופן פרטני לרשויות המס והמסים יועברו לרשויות באמצעות מפרק האיגוד.
100 ארגזים ב-10 דקות
ההליך המשפטי שהביא בסופו צדק מאוחר לדייגים הקשישים של מדינת ישראל, חשף דור הולך ונעלם של אנשים שראו בדיג מקצוע לחיים ואף למדו אותו והעמיקו בו. למרות גילם המתקדם, חלקם עד היום עדיין יוצאים לים.
אחד האנשים המרכזיים של ענף הדיג העצמאי הוא שלום ביטון (79) מקריית-אתא, מי שהיה דמות מרכזית באיגוד הדייגים ההיסטורי וממשיך גם היום לעמוד בראש ארגון הדייגים החדש, אותו החיה לפני שלוש שנים. ביטון מתרעם וכואב על גסיסת ענף הדיג בישראל, שלא נהנה עוד מתמיכת המדינה ולהפך - המדינה בכל יום מצרה עוד ועוד את השטחים שבהם מותר לדוג ואת עונת הדיג. משרד איכות הסביבה אוסר לדוג במשך עונת הרבייה, שנמשכת מספר חודשים בכל שנה, ועכשיו גם חברות הגז מצרות עוד ועוד את אזורי הדיג בגלל חשש שרשתות הדיג היורדות למעמקי הים יגרמו נזקים לצנרת הגז.
3 צפייה בגלריה
"הבעיה היא שאין היום דור חדש של דייגים, כולם מבוגרים. מעט מאוד צעירים עוסקים בדיג". שלום ביטון
(צילום: אלעד גרשגורן)
"היינו עובדים עם פנסים, יוצאים למקומות עם דגים ותוך עשר דקות מסביבך 100 ארגזים של דגים", מספר ביטון בגעגועים לימים שבהם נתנו כבוד למקצוע הדיג בישראל. ביטון, שעלה עם הוריו ממרוקו כשהיה בן 13, יצא לדוג עם אביו במפרץ חיפה בכל חופשה מצה"ל וכך התחיל לעסוק בדיג. לאחר שחרורו מהצבא שירת בצי אניות הנוסעים של ישראל. בשנת 1969 קנה סירה באורך 13 מטר ורשתות שירדו לעומק של 200 מטר.
"הדיג", אומר ביטון, "הוא כמו תולעת בגוף - תמיד מרגישים את הצורך לצאת לים". בגיל 48, בעקבות נפילת בנו אלון בתאונת אימונים בצבא, הוא הפסיק לצאת לים. עכשיו יש לו ספינה לדיג קרוב וחכה באוטו, אבל הוא מתפרנס בעיקר מניהול מחסן הקירור ומסחר בדגים. חוץ מזה הוא משקיע הרבה זמן בארגון יד לבנים ובהגנה על מה שנשאר מענף הדיג העצמאי בישראל. "כשיוצאים לדוג הכל נהיה רגוע, כל המחשבות הרעות נעלמות. רואים רק את המים וחושבים על לתפוס כמה שיותר דגים. עברתי הרבה סערות בים ולא פחדתי מכלום, גם כשגלים כיסו אותנו. הבעיה היא שאין היום דור חדש של דייגים, כולם מבוגרים. מעט מאוד צעירים עוסקים בדיג", אומר ביטון בצער.
חבר אחר באיגוד וגם מוותיקי הדייגים בישראל, אורנוי לוי (74) ממושב בארותיים עוסק בדיג כבר 45 שנה ועדיין יוצא לים. בנערותו למד בביה"ס לדיג וימאות במכמורת, ואחרי זה התגייס לחיל הים ושירת על ספינת טורפדו. אחרי השחרור עבד כסוחר ואחרי זה היה מורה לימאות בביה"ס שבו למד. גם לוי מקונן על ענף הדיג ההולך ונעלם, ומצביע על רעה אחרת: "היבוא דופק אותנו. פעם היה מס גדול על יבוא דגים. פעם שמרו עלינו".
אורנוי לוי מכר את חלקו בספינת הדיג, אך הוא עוקב אחריה דרך אפליקציה: "כשאני רואה שהספינה חוזרת על אותו מסלול אני יודע שהם תפסו דגים, וזה מרגש אותי. אם הם עומדים במקום אני מתקשר ושואל מה קרה"
בשנת 1975 לוי ושני שותפים בנו ספינת דיג שקראו לה "מוטי" על שם חבר שנהרג בתאונת דרכים. עד היום הספינה שטה מנמל אשדוד. לוי מכר לפני חודש את חלקו בספינה, אבל שותפיו מבקשים ממנו עדיין לצאת לעבוד איתם בים. כשהוא לא יוצא לים הוא עוקב אחר הספינה דרך האפליקציה "מארין טרפיק". הוא רואה בטלפון את מהלך השיט, כיוון, מהירות ואפילו אם הצליחו לתפוס הרבה דגים. "מה שהכי אני אוהב בדיג זה לתפוס הרבה דגים. עד שאתה לא מרים את הרשת אתה לא יודע כלום, הכל בהפתעה", מספר לוי. "כשאני רואה בטלפון שהספינה חוזרת על אותו מסלול אני יודע שהם תפסו דגים, וזה מרגש אותי. אם הספינה עומדת במקום הרבה זמן אני מרים טלפון ושואל מה קרה".
דוד שרוט (74) מהוד-השרון, גם מדור הדייגים שראו בדיג ייעוד ומקצוע מכובד ומכניס - ובימים אלו מקבלים 81 אלף שקל מנאמני תנובה. שרוט, שהפסיק לצאת לדוג רק לפני ארבע שנים עקב מחלה של אשתו, מספר בהומור שהפך לדייג לגמרי במקרה: "נולדתי בבאר-שבע. לקראת התיכון נסעתי באוטובוס להירשם לבית הספר החקלאי כדורי. בדרך החלטתי לבדוק את בית הספר הימי במכמורת ונדבקתי במחלה. אחרי שסיימתי את בית הספר לדיג התגייסתי לנחל ימי. אחר כך נשארתי בדיג".
אחרי מספר שנים שרוט קנה בשותפות ספינה ("לא ספינת דיג רגילה, אלא שולת מוקשים מימי מלחמת העולם השנייה שהבאנו מאנגליה") ועבד בעיקר בצפון סיני על שרימפסים. "בשנת 1974 הספינה טבעה. לבשנו חגורות הצלה והתרחקנו מהספינה, ותוך שניות היא נעלמה למצולות. למזלנו עד שחיל הים היה אמור להגיע לחלץ אותנו, עברה במקום ספינת דיג שהצילה אותנו. אחרי שבוע כבר חזרתי לים. הייתי יוצא בכל פעם להפלגה של שבוע עד שבועיים".
