האם עמלות שמקבלים מורי דרך מבתי עסק אליהם הם מביאים תיירים נחשבות לחלק אינטגרלי מהשכר שלהם? בפסק דין שניתן לאחרונה בבית הדין לעבודה בתל אביב נקבע שבשונה מטיפים שמקבלים מלצרים ולפי החוק חייבים להיכנס לקופת המסעדה, ה"קומיסיון" שניתן למדריכים ישירות לא מדווח ולא קשור למעסיקים שלהם. על כן, לא ניתן לראות בעמלות אלה כחלק משכרם.
המקרה הנוכחי עסק במורה דרך שתבע מחברת התיירות "טרוולוקס" הפרשי שכר, תשלום על שעות נוספות, פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות שונות על כ-17 שנות עבודה. תביעתו התקבלה בחלקה ונפסקו לו כ-255 אלף שקל עבור הפרשי שכר, הפרשות לפנסיה והוצאות משפט.
מורה הדרך (65) טען כי החל לעבוד בחברה ב-1998 ופוטר ב-2015. אף שבשנים הראשונות עבד כפרילאנסר הוא ביקש להכיר ביחסי עבודה לאורך כל התקופה. בתביעתו הוא טען כי החברה לא עמדה בתעריפי ההסכמים הקיבוציים החלים על ענף מורי הדרך בכל הנוגע לשכרו היומי, שעות נוספות, עבודה בשבתות וחגים והפרשות לפנסיה.
מנגד טענה החברה כי התובע הסתיר עמלות של כחצי מיליון שקל שקיבל לאורך השנים ממסעדות ובתי עסק שאליהם הפנה את התיירים. לדבריה, בדומה לטיפים שמקבלים מלצרים, מדובר בכספים שנחשבים לחלק בלתי נפרד מהשכר שקיבל, והם מכסים את כל התשלומים החסרים לטענתו.
בנוסף הבהירה החברה כי אין לכלול בתחשיב תקופה של כשבע שנים שבה היה קבלן עצמאי, וכי התובע לא פוטר אלא התפטר מרצונו. בהמשך החברה אף הגישה נגדו תביעה להחזר העמלות שקיבל בתקופת העבודה.
השופטת עידית איצקוביץ דחתה את התביעה של החברה לאחר שקבעה כי העמלות לא נחשבות בשום צורה לחלק מהשכר של התובע ובכל מקרה לא מדובר בכספים שמגיעים לחברה.
השופטת הסבירה כי בניגוד לטענת החברה יש הבדלים מהותיים בין טיפים שמקבלים מלצרים לבין ה"קומיסיון" שמקבלים מורי הדרך: בעוד שטיפ ניתן ישירות למלצר מהלקוח, העמלה לא משולמת על ידי התייר (הלקוח של החברה) אלא על ידי בעלי העסקים, והתייר לא יודע על קיומה (לפחות לא בוודאות).
כמו כן, הטיפ למלצר אמור להיכנס לקופה של המסעדה ולהיות מדווח לרשויות המס ואילו העמלות לא מתועדות ולא מדווחות. "סכומים אלה, שלא משולמים ישירות מן 'הלקוח' (התייר) למדריך ובוודאי לא על ידי המעסיק (החברה), לא יכולים להיות חלק משכר העבודה של מורה דרך, אשר נקבע בהסכמים קיבוציים החלים בענף", נכתב.
לסיכום נקודה זו הבהירה השופטת כי היא לא מוסמכת לקבוע האם מדובר בהתנהלות תקינה אבל אין ספק שהעמלות לא שייכות לחברה ולא נחשבות לשכר.
מאחר שהוכח כי החברה לא עמדה בתעריף שנקבע בהסכמים הקיבוציים ולא הפרישה לתובע סכומים מלאים לקופת הפנסיה, השופטת חייבה אותה בתשלום הפרשי שכר ופנסיה לתקופת העבודה שבה היה שכיר באופן רשמי. בסך הכל נפסקו לו ברכיבים אלה כ-240 אלף שקל.
יתר רכיבי התביעה נדחו מאחר שהוכח כי התובע עזב את העבודה מרצונו ולא זכאי לזכויות נוספות. החברה חויבה בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין של 15 אלף שקל.
