תזכורת: הרשתות הגדולות מאיימות שלא יפתחו את החנויות
(צילום: משי בן עמי, ירון ברנר)
קמעונאיות האופנה הישראליות נכנסו למשבר הקורונה כמו אדם שיוצא לחופשת סקי בבגדי קיץ. המסחר המקוון והשמיים הפתוחים הביאו לכך שאווירת המשבר ריחפה מעל ענף האופנה הרבה לפני שנסגרו הקניונים. מחירי המניות של החברות בענף האופנה מהווים עדות למצבן הבעייתי. ע
בשנת 2019, תקופה שבה קורונה עוד הייתה רק שם של בירה, מניות קסטרו צנחה ב-44.1%, שווי השוק של גולף נחתך ב-40.9%, והמשביר 365 איבדה 35.2% מערכה. הקטסטרופה במניות האופנה מתרחשת שעה שבאותה שנה מדד ת"א 125 דווקא טיפס ועלה ב־21.3%. המקרה החריג בענף האופנה הוא זה של פוקס, שהמניה שלה עלתה בשנת 2019 ב-95%.
פוקס היא היוצאת מהכלל שאינה מעידה על הכלל. זה ניכר לא רק בתשואת המניות של החברות בענף, אלא גם במדיניות חלוקת הדיבידנד שלהן. בשנים 2019-2018 בעלי המניות של פוקס נהנו מדיבידנדים בהיקף מצטבר של 141 מיליון שקל. למעט פוקס, היחידה שחילקה דיבדנד היא קסטרו, של 25 מיליון שקל, לפני שנתיים. מדיניות חלוקת הדיבידנדים היא השתקפות של רווחי החברות. הרווח הנקי של פוקס ב-2019 הגיע ל-243 מיליון שקל, בעוד שהשורה התחתונה המצרפית של יתר שלוש החברות מסתכמת בהפסד של 95 מיליון שקל.
למרות זאת, ואולי דווקא לנוכח האתגרים שמלווים את ענף האופנה בשנים האחרונות, חברות האופנה הציבוריות שמניותיהן נסחרות בבורסה ערוכות ליום סגריר וערב משבר הקורונה הן לא סבלו מבעיות נזילות. התמונה שעולה מהמאזנים של כל אחת מארבע חברות האופנה היא שיתרת המזומנים של כל חברה דומה להיקף החוב הפיננסי שלה. לא זאת אף זאת, למעט המשביר, לחברות פוקס, קסטרו וגולף יש נכסים שוטפים שעולים בערכם על ההתחייבויות השוטפות שלהן.
לכאורה, ניתן להתרשם מהנתונים שהחברות בענף יכולות לדלג בקלילות מעל משבר הקורונה, אבל המציאות מורכבת יותר. על חברות האופנה רובצות גם התחייבויות לא פיננסיות, ובראשן תשלומי שכר דירה לבעלי הנכסים שבהם נמצאות החנויות ותשלומים שוטפים לספקים. התחייבויות האלו רק הוקפאו, הן לא התאדו. כמו כן, גם הנכסים של חברות האופנה לא בהכרח מופיעים בשווי ההוגן שלהם. סביר להניח שהמלאי שמעלה אבק על המדפים איבד מערכו ואינו עוד כתמול שלשום. לכן אולי חברות האופנה ערוכות ליום סגריר, אבל היכולת שלהן להתמודד עם שבועות של צינה מוגבלת.
בדיון בזכאותם של הקמעונאים הגדולים להנות מתמיכה ממשלתית לא ניתן להפריז בחשיבות האבחנה בין "חילוץ" לבין "פיצוי". בעוד ש"חילוץ" הוא אירוע פרטני שמחייב בחינה של כל עסק בנפרד, "פיצוי" הוא מהלך כללי שמייתר כל דיון במצב הפיננסי הייחודי של כל החברה או בגודל שלה.
בפיצוי הגודל לא קובע בשאלת הזכאות לתמיכה ממשלתית וגם לאיתנות הפיננסית של העסק אין משמעות. קל וחומר לנוכח העובדה שקמעונאיות האופנה לא במצב מזהיר, בלשון המעטה. הן סובלות מ"מחלות רקע" וסוחבות תסמינים של משבר שהופיעו לפני הקורונה. הדברים האלו נכונים לרוב החברות בענף, למעט פוקס שבשליטת ובניהול הראל ויזל ש"חוטאת" במצב פיננסי מזהיר.
במשא ומתן בין משרד האוצר לקמעונאים יש לא מעט מחלוקות, אבל על דבר אחד יש הסכמה: שני הצדדים שמים את העובדים במרכז. האוצר מבקש לקבוע שהמפתח לפיצוי שיקבלו הקמעונאים יקבע על פי מספר העובדים שיחזרו מהחופשה ללא תשלום שנכפתה עליהם. זאת מתוך שאיפה מבורכת לצמצם עד כמה שניתן את מספר העובדים שיצאו ממעגל העבודה. במקביל, המעסיקים השתמשו בעובדים כדי לקבל פיצוי הולם על ההוצאות שנכפו עליהם לנוכח ההנחיות לסגור את הקניונים.
המודל שנשקל כיום, תשלום של כ-6,000 שקל עבור כל עובד שיוחזר לעבודתו, יכול היה להיות אפקטיבי רק אם גם הפעילות העסקית במרכזים המסחריים תחזור לרמתה ערב המשבר. אלא שלפי כל ההערכות, וגם על סמך הנתונים הראשוניים מהחניות שכבר נפתחו במרכזים הפתוחים, לפחות בטווח הקצר צפויה פגיעה משמעותית בפדיונות הקמעונאים.
בתרחיש שהפדיון הממוצע יעמוד על 50% מזה שנרשם בתקופה המקבילה, לא סביר שהקמעונאים יחזירו 100% מהעובדים שהוציאו לחופשה ללא תשלום. כך, מודל הפיצוי הופך ללא יעיל, שכן השיקול אם להחזיר עובד או לא, ייקבע רק על פי קצב הגידול בפדיונות החנויות.
