תביעה על 2.5 מיליון שקל בטענה להפרת הסכם מכר של וילה בקיסריה הסתיימה לאחרונה בפיצוי זעום של כ-68 אלף שקל עקב איחור ברישום הבעלות: שופטת השלום בתל אביב רונית פינצ'וק אלט דחתה את טענות הרוכש שלפיהן הוטעה בקשר לזכויות בבית ולמצבו. היא קבעה שלאחר שהתגלתה הבעיה בביצוע הרישום, שמקורה בטעות של לשכת רישום המקרקעין, התאמצו המוכרים מעבר למצופה כדי לסייע לרוכש ופעלו בתום לב מובהק.
מדובר בווילה בקיסריה שאישה ירשה מבעלה. ב-2009 היא מכרה אותה תמורת 1.77 מיליון דולר, אבל רשמת המקרקעין בחיפה לא אישרה את העסקה בטענה שצוואת המנוח כוללת הגבלה על מכירה. בפועל, מסירת החזקה נעשתה במועד והדבר היחיד שהתעכב הוא רישום הזכויות – עניין שנפתר לאחר שהמוכרת וילדיה פנו לבית המשפט. למרות זאת, הרוכש הגיש באמצעות עו"ד רינה חורי תביעה לפיצויים עצומים של 2.5 מיליון שקל בטענה להפרה יסודית של הסכם המכר.
בתביעה הועלו טענות חמורות על הטעיה והצהרה שגויה על הזכויות בנכס ומצבו. נטען כי המוכרת ניצלה את מצוקת הזמנים של הרוכש, והכניסה ברגע האחרון, בניגוד לרצונו, סעיף שלפיו הבית נמכר כמו-שהוא (as is), כשהיא מודעת לקיומם של ליקויים רחבי היקף.
המוכרת וילדיה, שיוצגו על ידי עו"ד שרית לנגה, טענו מנגד שהבית היה בן 26 שנים ומחירו היה בהתאם. עוד הם ציינו כי במשך תשע שנים הוא הושכר לשוכרת מרוצה, וכי הייתה הסכמה ברורה שהוא נמכר כמו שהוא.

1 צפייה בגלריה
(צילום: shutterstock)

לגבי סוגיית הרישום נטען כי הנתבעים לא היו מודעים להגבלה בצוואה ועובדה שבית נוסף שהוריש המנוח נמכר בלי בעיה. מכל מקום, הם עשו הכל כדי לפתור את התסבוכת במהרה, והסכימו לכל התנאים שהציב התובע, כולל מסירת החזקה לפני קבלת מלוא התמורה.
השופטת הבכירה רונית פינצ'וק אלט הבהירה כי אם תנאי העסקה לא מצאו חן בעיני התובע הוא היה יכול לוותר עליה ולחפש בית אחר.
נקבע כי התובע לא יכול להאשים את הנתבעים בלחץ שלו, כשמבחינתם לא הייתה בעיה להמשיך במשא ומתן. ודאי שאי אפשר לחייב אותם בפיצוי על כך שביקשו להכניס תנאים מטעמם. יתרה מכך, הטענה שחיפש בית בלחץ זמנים לא מסתדרת עם העובדה שהתעניין בו כבר שנה קודם לכן.
באשר לתקרית הצוואה, הבהירה השופטת כי הרשמת טעתה ולא היה מקום למנוע את הרישום, שכן ההוראה המגבילה נוסחה כמשאלה ולא הייתה מחייבת. מכל מקום, השופטת שוכנעה שהנתבעים לא היו ערים לקיומה וקבעה כי המוכרת לא חטאה בהצהרה שגויה.
טענת הליקויים נדחתה גם כן אך בצד זאת נפסק שהתובע זכאי לפיצוי על 73 ימי איחור ברישום, שבתוספת הפרשי ריבית והצמדה מסתכם בכ-68 אלף שקל.
לסיום השופטת העירה כי התרשמה שהנתבעים עשו מאמצים ללכת לקראת התובע ולסייע לו מעל ומעבר למצופה, כולל הסכמה לתנאים חריגים שהציב להם.
השופטת הדגישה כי גם הנתבעים התנהלו בתום לב מובהק, וכי, התובע יכול היה לחסוך את ההליך לו היה מסכים לפיצוי המוסכם. בנסיבות אלה ולנוכח הפער האדיר בין סכום התביעה לבין הפיצוי שנפסק – לא חויבו הנתבעים בהוצאות.