איך מתמודדים עם משבר הקורונה, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, בשגרה ובצל הקורונה. והפעם: משפחת מצליח, מתל אביב.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בצילום: מיכל (51), שלומי (61), ענבל (22), מאיה (18) והכלבה ג'וי.
הדירה: מיכל: "ארבעה חדרים בבעלותנו בשכונת רמת הטייסים. שלומי קנה אותה ב-1988 ב-90 אלף דולר. זו הייתה דירה הרבה יותר קטנה, של 45 מטר. לפני 12 שנה זכינו בפרס השני בלוטו בכ-750 אלף שקל והרחבנו אותה. בעוד כמה חודשים אנחנו עוברים לדירה חדשה שקנינו ביהוד, ואת זאת נשכיר, כי חבל לוותר על בית בתל אביב".
יהוד? מיכל: "החלטנו שאנחנו רוצים דירה יותר גדולה עם מרפסת. שילמנו 2.5 מיליון על שישה חדרים. אני חושבת שהשכירות מכאן תכסה את המשכנתא, אבל שנינו קיבלנו ירושות אז נסתדר". שלומי: "אני מאמין שיהיה פה פינוי-בינוי בעתיד, ואז נוכל לקבל תמורת הדירה הזו אפילו שתי דירות".
המעבר? שלומי: "זה עוד לא מסתדר לי. זה הולך להיות קשה. אני גר פה בסביבה 52 שנה. היא משכה אותי, עשתה לי תרגיל ולקחה אותי ליהוד".
מה אתם עושים? שלומי: "אני פנסיונר של חברת החשמל. עבדתי באגף שבונה את תחנות הכוח, והיו שנים שהבנות היו רואות אותי פעם בשבוע, כי הייתה תקופה שהיה חסר חשמל ובנו תחנות, והיו עובדים מהבוקר עד עשר בלילה. לפני שנתיים הציעו לי פרישה מרצון, היו תנאים טובים אז הלכתי על זה. עכשיו אני קם בבוקר, הולך למכון כושר, מסתובב ונהנה מהחיים. לחפש עבודה נוספת זה לא בשבילי, עבדתי מספיק. מאז שיצאתי כבר הייתי חמש פעמים בלונדון. אני אוהב את העיר הזו".
מיכל: "היינו שם בהופעה של רוד סטיוארט. אני מעריצה אותו מגיל עשר. 30 אלף בריטים ושני ישראלים. אני חושבת שזו הייתה אחת ההופעות האחרונות שלו, כי כל ההופעה הוא ישב, ובמקום לבעוט כדורי רגל לקהל הוא העיף בלונים".
מיכל? "אני מעצבת תכשיטים וצורפת כבר ארבע שנים. אני אמנית בנשמה ותמיד הכנתי לחברות ולמשפחה, ואז חברה סיפרה לי על 'פנתרה', שזה חלל עבודה לנשים. יש לי שם סטודיו שנקרא 'מיקה ארט'. לפני זה הייתי אמא במשרה מלאה. מאיה אוטיסטית בתפקוד גבוה, והייתי צריכה לדאוג לה ולרוץ איתה לטיפולים והכל היה סביבה. הייתי על אוטומט. עשיתי מה שצריך כדי לקדם אותה".
מאיה? מיכל: "יש לה בעיה תקשורתית". שלומי: "בשבילנו היא רגילה, אז אנחנו לא יודעים אפילו איך להגדיר את זה". מיכל: "ההתפתחות שלה יותר איטית. יש לה קטע שהיא לא מזהה ערך של כסף. מבחינתה עשר אגורות ועשרה שקלים זה אותו דבר. גילינו לה שהיא אוטיסטית רק לפני שנה, כשהיא קיבלה צו ראשון וצה"ל דרש שהמילה הזו תהיה כתובה שחור על גבי לבן, ואז הייתי צריכה להתמודד עם המילה הזו, אוטיסטית. ברגע שסיפרנו לה זה רק הרים אותה, כי היא ידעה שיש לה משהו אבל לא ידעה להגדיר אותו. פתאום היא מדברת על זה וקל לה יותר להתמודד. אני מצטערת שלא גיליתי לה יותר מוקדם. זו הייתה הדחקה שלי. היו צריכים לאלץ אותי לקבל את זה, והתברר שזה יותר קל ממה שחשבתי. אני רגילה להדחיק. ככה זה היה גם עם המשקל. שקלתי פעם 145 קילו".
145 קילו? מיכל: "גם אני וגם שלומי. עשינו ניתוח וירדנו 60 קילו כל אחד. זה היה ברמה של סכנת חיים. לפני חמש שנים הגעתי לרופא בגלל הסוכרת, והוא אמר לי, תתחילי להיפרד מהמשפחה שלך. בהתחלה כעסתי, אבל אחרי יומיים חזרתי אליו לעשות את הניתוח. מאז אני מתאמנת חמש פעמים בשבוע. בקורונה זה היה קשה. אבל זהו, מוציאים את התו הירוק וחוזרים למכון".
הקעקועים? מיכל: "זו מיכל החדשה. לפני הניתוח זה היה בִּפנים, אבל אחרי הניתוח הכל התפרץ, הצבעוניות יצאה בבום. יש לי קעקועים בידיים, ברגליים ובגב. מעקרת הבית שהייתי, הפכתי להיות מישהי אחרת". שלומי: "אני בכלל לא רציתי לעשות קעקועים, אבל היום יש לי מלא על הידיים. אני אוהב את הלוק הפאנקיסטי. אני עם טבעות, צמידים, עגילים, שעון על כל יד". מיכל: "אני הייתי פאנקיסטית בשנות ה-80. מאלה שהסתובבו בכיכר דיזנגוף".
מינוס? מיכל: "היה, הטיפולים של מאיה היו יקרים, עכשיו בסדר".
מחוץ לתמונה? שלומי: "אני אספן של שעוני סווטש. כל יום אני עונד שניים אחרים. יש לי 2,000 שעונים. ויש לי אוסף של בובות מכל מיני מקומות בעולם". מיכל: "בבית החדש זה לא יהיה, כי הוא לא מנקה אותן מאבק. זה יחכה לו בארגז במחסן".
חופשה אחרונה? מיכל ושלומי: "לונדון".
