איך מתמודדים עם הסגר, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? משפחות מכל רחבי הארץ מספרות בגילוי לב על החיים עצמם, בשגרה ובצל הקורונה. והפעם: סלונים שוגרמן משכונת נווה צדק בתל אביב.
בצילום: יאיר שוגרמן (43), אליעז סלונים (62) ואוליבר. החתולה מאמי בדיוק ישנה צהריים.
הבית: דירת לופט בנווה צדק, בבעלותם.
יש לכם בית מקסים. יאיר: "אליעז עיצב אותו. האסתטיקה חשובה לו והוא עושה גם עיצוב פנים". אליעז: "השתתפנו ב'בתים מבפנים' הראשון שהיה בתל אביב. הם אמרו לי שאנשים עוברים פה ברחוב ומתים לראות איך נראה בית בנווה צדק, ושיכנעו אותנו לפתוח את הבית. הייתי בטוח שיבואו ארבעה אנשים, אבל אנשים עמדו בתור. זה היה מביך נורא".
איך הצלחת למצוא בית כזה? אליעז: "היה לי מזל גדול עם נדל"ן. אני צייר, אבל יש לי אהבה גם לבתים. בגיל 20 קניתי בית ב-10,000 דולר בשכונת ביצרון בתל אביב. זה היה כל הכסף שהיה לי, אבל אמרתי למי שהייתה אז אשתי שלא אכפת לי לגור באוהל או צריף, אבל על אדמה. השכונה הזו נחשבה אז מעבר להרי החושך, אבל עם השנים היא התפתחה והפכה מבוקשת, וזה סידר אותי בחיים. משם התגלגלתי, הגעתי ליחידה ברחוב לילינבלום עם מרתף, וקניתי גם את הדירה מעל ויצרתי בית מדהים של 3 קומות, ותוך כמה שנים היה זינוק מטורף במחירים. את הדירה כאן ראיתי פעם עבור חבר, ובסוף הוא לא קנה. כשהתגרשתי פירקנו את החבילה ומכרנו, ושמעתי במקרה שהדירה עדיין לא נמכרה. באותו ערב קניתי אותה". יאיר: "זה בית לא כל כך פרקטי, כי זה חלל אחד וזה קלאסי רק לזוג בלי ילדים".
מה אתם חושבים על נווה צדק? יאיר: "לעבור לכאן ב-2004 היה מדהים. שבזי היה שקט ולא מתויר, שני בתי קפה בקושי. עכשיו בסופי שבוע זה קשה. השכונה מוצפת בתיירים, צפוף וסואן ואין חניה". אליעז: "יש המון איכויות, וסוזן דלל שצמוד לפה זה קסם והקרבה לים זו מתנה, אבל אני לא אוהב מה שנהיה מהשכונה. אני בשל לעזוב". יאיר: "אני אהיה יותר בוטה. נכנסה לפה אווירה נובורישית וזה לא נעים. כל החנויות הפכו לחנויות של אלפי שקלים לטישירט, אתה מחפש חניה בין מכוניות מפלצתיות של ארבע על ארבע, וזה לא מתאים. חנקו אותנו".
מה אתם עושים? יאיר: "אני איש תוכן. התחלתי בטלוויזיה בריאליטי, עשיתי שני פרויקטים וברחתי. לשמחתי עברתי לדוקו, ושם אני פורח. אבל אי אפשר לחיות רק מזה, אז נכנסתי לנישה בעולם הפרסום, ואני עושה גם הפקות בעלות אופי דוקומנטרי עם חברות מסחריות. אחד הפרויקטים האחרונים שאני גאה בהם הוא סרט על שלושה חיילי גולני בודדים שנהרגו בצוק איתן. אם יכולתי לדעת שאני אעשה רק דוקו עד סוף חיי, הייתי מאושר".
אליעז? "אני צייר". יאיר: "למה אתה לא אומר אמן?". אליעז: "אני אוהב את המילה צייר. יש המון אמנים והאמנות כל כך התרחבה, אבל אין הרבה ציירים. אני מאוד אוהב צבע. התעסקתי הרבה שנים בקלאסיקות של אגדות וסיפורי ילדים בצורה ביקורתית, ויש סדרה גדולה שציירתי את יאיר". יאיר: "זו אחת המחמאות הכי גדולות שקיבלתי בחיי. הוא אמן מוכר ובעל שם, ובחיים לא חשבתי שמישהו יבחר בי כמודל לציור. יצא משהו אסתטי ורומנטי אבל גם קצת אפל, וזה אני". אליעז: "אף פעם לא שמעתי אותך אומר את זה".
אתה מתפרנס מאמנות? אליעז: "כן. היו לי שנים נפלאות. כישרון זה עשרה אחוזים. כדי להתפרנס מאמנות צריך לעבוד בזה. זה האישיות שלך והקשרים שאתה יוצר, המסיבות והאירועים שצריך ללכת אליהם. אבל היום אני כבר לא מוכן יותר לעבוד בזה. לפני 12 שנה התחלתי ללמד בסטודיו שלי, והכל השתנה. הגעתי למצב שאני יכול לחיות בלי למכור, ואני אוהב את זה. אנשים מוציאים מעצמם, נוגעים בנשמה, ואתה רואה איזה שינוי אתה מחולל אצלם בזכות מה שהם יוצרים".
איך שרדתם את התקופה הזו? יאיר: "כזוג היה כיף. אליעז מבשל הכי טוב בעולם. יש לו שטח קטן פה בשכונה שהוא מגדל בו ירקות, והוא טיפל בהם יפה. מבחינת הכנסה היה קטסטרופה". אליעז: "הסטודיו עולה לי 6,000 שקל בחודש, ואין לנו פנסיה ולא לימדתי. הם לא היו מוכנים לבוא לקראתי ונאלצתי לפתוח תוכנית חיסכון כדי שיהיה ממה לחיות".
מינוס? אליעז: "אני אלרגי למילה הזו. זה מאבק חיים, אבל אני אעשה הכל כדי לא להיות במינוס". יאיר: "אני כמו כל החברים שלי, לאף אחד אין דירה או נכס, כולם במינוס וכולם בהישרדות, ובכל זאת יושבים בבית קפה וחיים. אין ברירה".
החלטה הכי טובה שקיבלתם? אליעז ויאיר: "לגדל את אוליבר. זה הילד שלנו".
חופשה אחרונה? יאיר: "אנחנו לא טסים הרבה בגלל העבודה שלי, אבל רגע לפני הקורונה היינו בסינגפור, בווייטנאם ובבנגקוק. ביום של הטיסה אליעז רצה שנחכה בגלל הקורונה אבל לא עניין אותי, רציתי כבר לנסוע והיה מדהים. חזרנו ישר לבידוד".
