איך מתמודדים עם משבר הקורונה, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, בשגרה ובצל הקורונה. והפעם: משפחת וולגלרנטר מרעננה.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בצילום: צבי (34), טלי (32), דודי (11), צופיה (8), עטרה (5), שרינה (3).
הבית: טלי: "אנחנו גרים עם ההורים והאחות הקטנה שלי בבית שלהם ברעננה. חזרנו משליחות בארה"ב לפני 8 חודשים".
רעננה? טלי: "עלינו ב-2010 משיקגו, גרנו בירושלים שלוש שנים ואז עברנו לרעננה, ואז גם ההורים שלי עלו וקנו בית ברעננה. יש פה המון עולים מארה"ב וקנדה והיה קל להשתלב". צבי: "אני גם למדתי כאן להסמכה לרבנות ומינו אותי לרב מחליף של הקהילה ברעננה. לא כולם קיבלו את זה כי הייתי מאוד צעיר, והיה חסר לי ניסיון".
טלי: "זה היה מאוד פתאומי והרבה מאוד עבודה ומלחיץ, כי באותו זמן הוא גם למד למבחני ההסמכה. לא ישר מקבלים תפקיד כזה, בדרך כלל אתה עוזר לרב ולומד, ופתאום הוא אחראי על 300 משפחות. אחרי שנה וחצי יצאנו לשליחות בארה"ב".
שליחות? צבי: "הציעו לי להיות רב בקמפוס לכמה שנים". טלי: "אני חשבתי שהוא השתגע. סוף-סוף התרגלתי לגור בארץ וההורים שלנו כבר כאן וזה היה החלום שלי, ועכשיו נצא לשליחות? חודשיים אחר כך כבר היינו בניו-ג'רזי, אבל החלטנו שזה לשלוש שנים בלבד". צבי: "היו שם יותר מ-6,000 סטודנטים יהודים שהפכנו ממש למשפחה שלהם. העברנו שיעורים והיה בית פתוח, היו מגיעים בכל שעה, ושישי ובחגים". טלי: "חלק מהם עזרו לנו עם הבת הקטנה שלנו שרינה, שנולדה שם ואחרי כמה חודשים התברר שהיא חולה במחלה נדירה".
שרינה? טלי: "יש לה תסמונת דרווה (Dravet), שזה סוג של אפילפסיה עם פרכוסים ארוכים מאוד ואי אפשר לאזן את זה עם תרופות. זה פוגע בהתפתחות בכל התחומים, מוטורי ושכלי, ובשנה וחצי האחרונות כמעט גרנו בבית חולים שם. לראות את התינוקת מפרכסת ומונשמת בפעם הראשונה זה משהו שילך איתי לכל החיים. עמדתי שם והסתכלתי על כל הסיטואציה בבית החולים והייתי כמו בסרט - שאלתי את עצמי, 'זה החיים שלי? זה לא יכול להיות'".
איך החיים השתנו? טלי: "לגמרי. בכל רגע אני חושבת מה אני עושה אם יהיה פרכוס. אם אני ברכב אני חייבת לדעת איפה אני בדיוק ואיפה בית החולים הכי קרוב. מה יקרה אם אני בבית לבד עם הבנות. הייתה פעם כזאת בג'רזי, וכשהגיע האמבולנס הייתי צריכה להחליט אם לעלות על האמבולנס עם שרינה ולהשאיר את הבנות הקטנות לבד בבית. איך אמא יכולה לבחור? למזלי הצלחתי להשיג את אחד הסטודנטים שהגיע בריצה ברגע האחרון לפני שעליתי לאמבולנס".
ההתמודדות? טלי: "מההתחלה לא ויתרתי על כלום, ואני כמו הנהגת שלה לטיפולים, פיזיותרפיה, בתי חולים, זו עבודה במשרה מלאה. החלטנו להשאיר אותה בבית בגלל הקורונה, ויש לה מטפלת דרך הרווחה שמגיעה כל יום. לקח זמן עד שלמדתי את כל הביורוקרטיה והייתי צריכה להילחם על כל מה שמגיע לה".
תזכורת: מסיבת עיתונאים סל התרופות 2021
ממה אתם מתפרנסים? צבי: "אני מחנך במדרשה בנתניה ועובד על לפתוח מכינה בנגב לצעירים מחו"ל שרוצים להתגייס לצבא. השנה הבאה תהיה השנה הראשונה". טלי: "אני מדריכת כלות לטהרת המשפחה. אנחנו גרים עם ההורים אז זה הרבה פחות הוצאות, וגם מקבלים מהם עזרה עם שרינה. לפעמים זה קצת לחוץ כי יש הרבה אנשים בבית, אבל ההורים נותנים לנו להרגיש בבית. בעזרת השם בסוף הקורונה נמצא מקום".
איפה אתם מחפשים? טלי: "עוד לא יודעים. זה תלוי מאוד בעבודה של צבי ואולי נצטרך להיות בדרום".
מינוס? טלי: "פעם ראשונה בחיים שאין מינוס, גם כי אנחנו אצל ההורים וקיבלנו עזרה מכל המשפחה". צבי: "בג'רזי היה מאוד קשה כי התרופות והטיפולים לשרינה היו מאוד יקרים. עכשיו יותר טוב. אנחנו שמים בצד את מה שאנחנו מרוויחים". טלי: "גם קצבת הנכות של שרינה מצילה אותנו. זה הולך לטיפולים, שכולם פרטיים בגלל העומס - יש רשימת המתנה של שישה חודשים ואני לא יכולה לחכות".
ההחלטה הכי טובה? טלי: "לעלות לישראל. אני מאוכזבת מהביורוקרטיה, אבל זה המקום שלנו".
חופשה אחרונה? טלי: "אין חופשות כי אנחנו לא יכולים לעזוב את שרינה. אולי זה עוד יגיע".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
