(משי בן עמי, ירון ברנר)
אין הרבה מדדים לכך שאדם חלש כלכלית ונזקק, כמו העובדה שהוא מקבל קצבת הבטחת הכנסה מביטוח לאומי. המדינה מאפשרת למקבלי הקצבה לעבוד וטוב שכך. אבל כשהם הופכים למובטלים, כמו שכנראה קרה לפחות ל-5,500 מתוכם, הם לא יכולים לקבל גם דמי אבטלה. קשה לחשוב על אבסורד ועוול גדולים יותר.
זו אינה הקצבה היחידה שמי שמקבל אותה אינו יכול לקבל גם דמי אבטלה. לפי חישובי עמותת 121 לשינוי חברתי, מדובר גם ב-20 אלף נשים בנות 62 פלוס שמקבלות קצבת זקנה אבל עובדות כדי להגדיל את פרנסתן. הן יצטרכו לוותר על אחת משתי הקצבאות, הנמוכה שבהן. במצב דומה נמצאים גם 4,000 נכים שמקבלים קצבה, ו-3,500 נשים שמקבלות קצבת מזונות מהביטוח הלאומי. בסך הכל מדובר בכ-33 אלף איש. לפי חישובי העמותה, מדובר בדמי אבטלה ממוצעים של 2,000 שקל שמעידים אף הם באיזו אוכלוסייה חלשה מדובר, וכמה היא זקוקה לכסף בתקופת המשבר.
משרד העבודה והרווחה יוזם הצעת חוק לתיקון המעוות, שמי יודע אם ומתי תעבור. כשהממשלה רוצה בימים האלה לחלק הטבות, היא עושה את זה מהר ובאמצעות תקנות לשעת חירום. באוצר אומרים שהנושא בבחינה, אבל ככל הידוע הם אלה שמתנגדים לשימוש בתקנות למטרה זו. קשה לדעת אם הסיבה היא העלות, כ-60 מיליון שקל לחודש, או החשש מפריצת העיקרון המעוות שאי אפשר לקבל קצבת ביטוח לאומי ודמי אבטלה גם יחד.
המדינה עשתה בחודש האחרון הקלות רבות בקריטריונים לדמי אבטלה, ואפשרה למשל לצעירים רבים שלא צברו 12 חודשי עבודה לקבלם. אין סיבה שלא יבואו דווקא לקראת החלשים ביותר, חוץ כמובן מהעובדה שלהם אין ארגונים חזקים שמייצגים אותם. חיוני לאפשר בתקופה זו כפל קצבאות עם דמי אבטלה, וזה חייב לקרות כמה שיותר מהר.
