זמן הקורונה הביא עימו אתגרים רבים, שלצידם הזדמנויות גדולות. בכל משבר, במיוחד כאשר מדובר בזעזוע שמטלטל את האנושות ומרעיד מדינות, יש רגע מכונן שבו מדמיינים במחשבה כיצד ייראה המחר, העולם החדש אליו כולנו נתעורר. כפי שהנגיף הבלתי נראה יצר בלבול ובעיקר אי ודאות, כך גם היום שאחרי, המציאות החדשה, שהולכת אל הלא נודע. הרבה חששות, דילמות לא מעטות והתלבטויות למכביר.
דווקא עכשיו, בימים שנראים קודרים, צריכה להפציע קרן אור שתתווה דרך אופטימית ומלאת תקווה. הציפיה למחר מתחילה ברצון לשנות וביכולת להשתנות - מצד כולנו.
כן, אני מאמין שזה הזמן הנכון להוביל תהליכים מחוללי שינוי ברמה הלאומית. הקורונה מסמלת תום עידן, סופה של תקופה בהרבה מאוד היבטים: בגישה שלנו, באורח החיים, בשיטות הארגון ובתפיסות הישנות שלא תואמות לעולם המשתנה. לא לפחד מהשינוי, להוביל אותו מתוך תשוקה ואמונה מלאה. ליצור את העתיד בעצמנו.
רעידת האדמה האנושית אותה כולנו חווים, פגעה באזרחים מן השורה, ביזמים ובבעלי עסקים, בקרנות ובתאגידים, בערים, במדינות ובכלכלת העולם.
הכול התערער נוכח נגיף אחד קטן.
חשבון נפש מתחייב
נראה שהמנהיגות הפוליטית, הכלכלית והמדעית נתפסה לא ערוכה לתרחיש הבלתי צפוי ועסקה אך ורק בדברים שתוכננו על ידה, שבשליטתה המלאה.
לצד חשבון נפש שמתחייב על ידי כולנו, זהו זמן טוב ללמוד, להפנים, לחשוב אחרת ובעיקר ליצור תפנית, אנחנו כאנשים פרטיים, כמנהלי גופים ומוסדות וכמנהיגים מובילי ערים ומדינות.
ישנן אינספור תובנות שמיתמרות ומדגישות בפנינו את הנחיצות בלקיחת אחריות, בהובלת יוזמה, בקבלת החלטות וביצירת מציאות חדשה. החל מהמנהיגים שיצטרכו להבין שהם לא כל יכולים, המדינות ובכללן אלה המוגדרות "מעצמות" שאינן שולטות בעולם, המגזר העסקי שאינו חסין, הכלכלה השבירה, הנדל"ן שאינו מהווה תעודת ביטוח, וחוסר היציבות בכל מקום עבודה.
האם העולם "השתגע" או שאנחנו הם אלה שנוהגים בשמרנות יתר, ומעכבים את התהליכים המתבקשים שיסייעו לנו להקדים את זמננו ולהתמודד ביעילות רבה יותר עם זעזועים בלתי צפויים בעתיד?
כאן באה ההזדמנות הגדולה ומתדפקת על דלתנו, בכל תחומי החיים, לכל אחת ואחד מאיתנו. נכון, על אף שאחד מסממניה הבולטים של הקורונה מבטאים עצירה, הסתגרות וידיים כבולות, כאילו החופש נלקח מעימנו, זה בדיוק הזמן לחשוב אחרת, לתכנן נכון, לחלום בגדול ולדמיין באופן יצירתי.
כראש רשות מטרופולינית אני ער לשינויים הדרמטיים שמתחוללים, עוד בטרם הקורונה נכנסה אל חיינו בסערה. למשל, המנהיגים הפוליטיים הם כבר מזמן לא האנשים שמובילים את השינויים המתרחשים בעולם, אלא דווקא אנשי הטכנולוגיה, החדשנות, המדע והסביבה שאינם כבולים בבירוקרטיה מייגעת ואף אחד לא מגביל את הדימיון שלהם, שהופך מהר מאוד למציאות של חיינו.
כך גם המהפך שמתהווה ובמרכזו הערים בעולם, שהופכות להיות יותר דומיננטיות ומשפיעות מהמדינות עצמן (לא יותר חשובות).
העיר שנוגעת באופן ישיר בתושב שהוא אזרח המדינה, תופסת מעמד מרכזי כתוצאה מלקיחת אחריות ויצירת מחויבות. כיום היא עוסקת בכל: בבריאות, בחינוך, בתחבורה, בתרבות, בתעסוקה, אפילו בביטחון, בכל דבר שקשור לאיכות חייו של האדם. המדינה רחוקה ואין לה את היכולת לפעול מהר וביעילות כמו הרשות המקומית, להבין את רצונותיו של האזרח מקרוב, להקשיב לו ולתכלל במקצועיות ובדיוק רב מול כל הגורמים הרלוונטיים - ממסדיים, יזמיים והמגזר השלישי, האזרחי.
ויתור על אגו
תובנות הקורונה מציבות בפנינו, נבחרי הציבור - מקבלי ההחלטות, אתגר מעניין שמבטיח לנו הצלחה גדולה בתמורה לוויתור על סמכויות, כוח ובעיקר על האגו. כוונתי ליכולת שלנו - הממסד הבירוקרטי, שפועל בכבדות, בתבניות מקובעות ובקריטריונים מלאי נוסחאות, לשחרר ולהשתחרר. לשחרר לגופים חוץ מימסדיים שיודעים לעשות טוב יותר ולרוץ מהר יותר מאיתנו. להשתחרר מהכוח (לכאורה) שיש לנו, ולא להשתמש בו כדי להפריע לתהליכים שמשנים פני עתיד ויוצרים מציאות אחרת, טובה יותר.
העולם הישן כבר מזמן מאחורינו. אסור שישריש בנו את מגלומניית ה"אני". זה מנוגד לחלוטין לאופיו של העולם החדש שמתאפיין ב"אנחנו", יחד בשיתופי פעולה כמתכון מנצח להצלחה.
העולם לא מחכה למי שעוצר. הוא מחייב אותנו, במתכונתו החדשה, הקצבית והתוססת, לרוץ מהר יותר ממחוגי השעון וליצור גם את מה שנראה בלתי אפשרי.
לצד השותפויות הגדולות שנוצרות בין הגורמים השונים, שחולקים אינטרס משותף, ישנן החלטות מדיניות שמעצבות את החיים שלנו ואת גורלה של המדינה בה אנו חיים. זה בדיוק הזמן הנכון לקבל החלטות אסטרטגיות במישור הלאומי, שיבססו את החברה הישראלית ויצרו הזדמנות כלכלית - חברתית חדשה. האתגר הגדול של מדינת ישראל הוא להציב חזון עכשווי, רלוונטי, חדש שמותאם לזמננו.
החלום הישראלי החדש צריך להיות מושתת על הערכים עליהם הוקמה המדינה והיישום שלהם מהווה אינטרס לאומי מובהק, כזה שנמצא בקונצנזוס. במרכזו, כמובן, העוגן הכלכלי שישנה סדרי בראשית וסדרי עדיפויות ויביא לשינוי אזורי (גיאוגרפי), חברתי (מעבר אוכלוסייה) וכלכלי (השקעות שמניבות תוצאות טובות ברמה הלאומית).
בתקופה של דשדוש ואי ודאות כלכלית, כאשר המיתון מאיים להשתלט, דרושות החלטות אמיצות שיניעו את המשק ויובילו לצמיחה. פרויקטים לאומיים בסדר גודל כזה, שמסמנים שינוי ומפתחים מנועי צמיחה, קיימים היום בנגב.
מה יותר נכון למדינת ישראל, בימים של אי בהירות וחוסר ודאות בשווקי העולם, מאשר ליצור במו ידיה את הנדבכים הכלכליים שיאפשרו לה להתמודד עם המצב ולמנף את הכלכלה, כך שתתרום לחברה הישראלית ולחיזוקה של המדינה?
הנגב מהווה למעלה משישים אחוז משטחה של ישראל, אבל חיים בו פחות מתשעה אחוזים מאזרחי המדינה. יש לממשלה את כל הכלים ובמיוחד ההצדקה לתכנן את המטרופולין הבאה של הארץ בדגש על ידע, טכנולוגיה והון אנושי פורץ דרך.
המסע כבר החל עם הקמת קריית הידע הטכנולוגית שהוקמה בבאר שבע, אליה הצטרפו מערך הסייבר הלאומי, כעוגן בינלאומי, רובע החדשנות הראשון בישראל ובדרך אליו קריית התקשוב, שנבנית בלב פארק הייטק של בירת הנגב וקריית המודיעין בליקית שמתוכננת לביצוע, חמש דקות משם. ישלימו את הפאזל: המרכז הרפואי החדש שאושר ותכנונו בשלבים מואצים עם פארק ביוטק לצידו, רכבות באמת מהירות, עם תהליך החשמול, במהירות של 250 קמ"ש ובזמן קצר בין מטרופולין תל אביב למטרופולין באר שבע, בפחות מחצי שעה מבלי לעצור.
רכבת קלה פרברית מבאר שבע ליישובים הסמוכים לה וגולת הכותרת שתחולל מהפך בכל ההיבטים: כלכליים, תעסוקתיים, תשתיתיים, תיירותיים וחברתיים בדמות שדה התעופה הבינלאומי המשני בנבטים. כך הנגב יהפוך למרכז, מרכז העולם.
הקורונה היא הזדמנות נפלאה לקבל החלטות היסטוריות שיבססו בישראל מטרופולין דרומית חזקה שעומדת בפני עצמה, כזו שתשאב צעירות וצעירים ותהווה עבורם חממה לחלומות, ליוזמות ולסטארט־אפים שלהם.
רק כך, נמצא את עצמנו בשנת 2048 כאשר מדינת ישראל תחגוג את יום הולדתה המאה, עם פיזור אוכלוסין נכון יותר, משאבי מדינה מנוצלים טוב יותר וכלכלה חזקה יותר.
כל דבר אחר שינציח את המגמה הנוכחית, יסכן את עתידה של ישראל ויביא לריכוז בלתי אפשרי בגוש דן, לעומס נוראי ולפקק קטסטרופלי, שיהפוך את חיי התושבים שם לבלתי נסבלים. מטרופולין תל אביב תהיה המקום הצפוף בעולם המערבי.
מנטרת "אזור הביקוש"
הגיע הזמן לפרוץ את מנטרת "אזור הביקוש" ו"מרכז מול פריפריה" שאיבדנו עליה כבר מזמן שליטה. זה הזמן לעשות את מה שנכון לישראל. השקעות המיליארדים בפרויקטים מחוללי שינוי וכיוון של המדינה הן כסף טוב, עם תועלת יוצאת דופן למשק.
ההחלטות הגדולות ברוח זו, אם יתקבלו דווקא בשעה זו, ישליכו בהיבטים רבים ומגוונים. הן יכשירו את הקרקע להחלטות מרחיקות לכת נוספות, לדוגמה בהתמודדות הבלתי פוסקת עם רגולציה מוגזמת ובירוקרטיה כובלת. להעברת סמכויות יתר לרשויות המקומיות, מצד השלטון המרכזי, דבר נדרש שמשבר הקורונה חידד את החיוניות שלו. מזלה של מדינת ישראל שיחסית יש לה שלטון מקומי חזק שלוקח אחריות, נותן מענה בעת חירום ונכנס מיד לנעליה של המדינה.
כן, והקורונה היא קריאת השכמה גם לנו, הרשויות המקומיות, לזהות את ההזדמנויות הגדולות שהיו חבויות בכל הנוגע לשותפויות כלכליות, להוביל יוזמות חדשניות ששוברות מוסכמות ולהעז לפרוץ גבולות בינלאומיים. רשות מקומית שיוצרת שיתופי פעולה מדעיים וטכנולוגיים, שהופכת להיות יזמית ומפתחת בעצמה רעיונות ומיזמים כלכליים, שיודעת לנצל את האנרגיה המתחדשת, להיות חלק מכלכלה מקיימת ולחפש כל דרך ואפיק להיות חלוצה. חלפו הימים בהם תפקיד הרשות המקומית הוגבל לתחומים מסוימים, מוגדרים מראש, מבלי אפשרות לפרוץ את התבנית השבלונית המקובעת. עיר שאיננה יזמית, חדשנית ושיתופית, לא יכולה להיות רלוונטית בעידן של היום ונגזר עליה להיות תלותית בשלטון המרכזי.
כך גם השיח מול יזמות הנדל"ן והעסקים הקטנים והבינוניים. הקורונה הביאה עימה רוח יצירתית ובעיקר מאפשרת. כל מה שהיה בחוקי העזר העירוניים אסור, קיבל תפנית בעת חירום מתוך רצון לסייע, להיפתח ולא להעמיק את המשבר החריף גם כך.
עידוד שימושים מעורבים, הסתכלות חדשה על המרחב הציבורי, הקלות בתנאים מכבידים וההכרה שהמגזר העסקי הוא חלק מרכזי ביצירת מרקם קהילתי ובחיבור נכון יותר של עיר.
אם יש דברים שניתן לאפשר אותם בזמן הקורונה והם טובים ומוכיחים את עצמם, יוצרים Win Win, אז מדוע שלא נאמץ אותם גם בשגרה? הקורונה לימדה אותנו שכדי להתמודד עם מצב חירום לא צפוי, עלינו להיות מהירי תגובה, בעלי יכולת אלתור, יצירתיים במחשבה ונכונים לשיתוף פעולה.
הזמן, האתגר וההזדמנות מחייבים אותנו ליצור ודאות, לדבר בבהירות, לטעת תקווה ולנצל הזדמנויות. אם ננהג בתעוזה ולא נחמיץ את ההזדמנות, הקורונה תיזכר כנקודה חשובה ששינתה את חיינו, לטובה.
