סיפורו של המוביל הארצי I צפו
(צילום: משי בן עמי)
טקסים חגיגיים שבהם חונכים מחלף חדש, או כביש משודרג, הפכו כבר לתופעה מוכרת בישראל. ראשי ממשלה מתכבדים לגזור את הסרט. לצידו עומדים נרגשים שרי האוצר והתחבורה, ולעתים עוד כמה שרים ש"נדחפים" לטקס המרשים. הכיבוד מכובד תמיד, ממגשי סושי ועד עוגיות מקרון צבעוניות. עיתונאים וצלמים מוזמנים לטקס הגדול ותוך שעות מוצפים כלי התקשורת בצילומי גזירת הסרט ובנאומיהם הנרגשים של קברניטי המדינה.
מרחק שנות אור מכל אלה היה הטקס הצנוע, הסודי עד שעות ספורות טרם חנוכת פרויקט התשתית הגדול עד אז בתולדות המדינה. לצלמים ולעיתונאים הועברו רק לאחר הטקס מתי מעט תמונות מהאירוע המצומצם. סושי, מגשי גבינות ומטעמי שוקולד לא היו שם. חנוכת המוביל הארצי ב-10 ביוני 1964 זכתה למחרת רק לידיעות מוצנעות בעיתונים.
המטרה: להרגיז כמה שפחות את המדינות השכנות, שהמים היו עבורן, כמו למדינה הצעירה ישראל, סם חיים. ויותר מכך: רק ברגע האחרון לא פרצה במזרח התיכון מלחמה כוללת סביב היוזמה "החצופה" של מדינת היהודים, להקמת המוביל הארצי, שיעביר מים מצפונה של הארץ למרכזה ולדרום המדברי.
מדינת ישראל היא ארץ שחונה. רוב הגשמים שיורדים בה מתרכזים רק בחצי מחודשי השנה. כל חלקה הדרומי, יותר ממחצית שטחה, הוא מדבר. בעוד שבצפון המדינה ובמרכזה יורדים בשנה 500-600 מ"מ גשם, הרי שברוב הנגב ובערבה הגשמים מועטים מאוד ומסתכמים בכמה עשרות מילימטרים בשנה. בערבה היו גם שנים שבהן ירדו פחות מ-10 מ"מ גשם. וכך כבר לפני כמאה שנים עלו רעיונות שונים להזרמת מים מצפון המדינה, העשיר יחסית בגשמים ושאליו מוזרמים מים מהרי לבנון וגם מהשלגים היורדים בחורף בחרמון, לדרום היבש.
"תוכנית גרנדיוזית"
כבר בשנת 1939 הגיע לארץ ישראל המומחה הבינלאומי המפורסם לשימור הקרקע, ד"ר וולטר קליי לאודרמילק. חמש שנים לאחר מכן יצא לאור ספרו ובו העלה לראשונה על הכתב תוכנית, שאותה כינו ראשוני היישוב מעט בספקנות כ"גרנדיוזית", להעביר כמויות מים עצומות מנהרות צפון הארץ להשקיית השטחים היבשים בדרום ארץ ישראל.
גם המהנדס שמחה בלאס, הגיש לארתור רופין, מנהלה הנמרץ של מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, תוכנית בשם "פנטסיה להשקיית הנגב". התוכנית הגדולה תיארה שלושה שלבים: העברת מי קידוחים קרובים, הבאת מי הירקון והזרמת מי נהרות הצפון לנגב היבש. השלב הראשון שימש בסיס לתוכנית אספקת המים הראשונית ל-11 נקודות בנגב. בלאס תיאר בתוכניתו את "תוכנית ישוב מדבריות ארץ ישראל על ידי משיכת מים מהנחלים".
ספרו "אוצרות המים בארץ ישראל" הוכן עבור חברת "מקורות", שבראשה עמדו לוי אשכול, לימים ראש ממשלת ישראל, ופנחס ספיר, לימים שר האוצר האגדי של המדינה הצעירה. ב-1945 כבר גובשה תוכנית "ליטני-ירדן-נגב" של חברת המים של ארץ ישראל, שבמרכזה העברת מים בצינורות ובתעלות ממקורות נהר הירדן לנגב הצחיח. אולם, רבים טענו אז כי מדובר בתוכניות ענק, שבארץ ישראל אין די משאבים לבצעה.
בלי מים לא ניתן ליישב חצי מהמדינה
מתברר, שהחזון היה חזק מהספקנות. ד"ר חיים ויצמן, לימים נשיאה הראשון של מדינת ישראל, הבין שבלי מים בדרומה של ארץ ישראל, לא יהיה ניתן ליישב את המדבר, וביקש מד"ר עמנואל נוימן, להכין תוכנית בשיתוף עם מהנדס אמריקני הבקי בנושא המים, ג'יימס בנימין הייס. מטרתה הייתה "שימוש במי נהרות הירדן, הירמוך והליטני, לטובת החקלאות בארץ ישראל". עם הקמת המדינה, ב-1948, היוו ספרו של לאודרמילק ותוכניתו של הייס, יסוד במאבקה של התנועה הציונית להכרה בינלאומית ביכולת לקלוט בארץ ישראל, קטנת הממדים, מיליוני יהודים, לאחר סיום מלחמת העולם השנייה.
כבר כאשר קמה המדינה, החלה הממשלה לדון בתוכניות השאפתניות להעברת המים לנגב, אולם המלחמה וקליטת העולים הרבים, גרמו להעדפת נושאים אלה באותו השלב. מי שהבין שללא מים אין סיכוי ליישב את מחצית המדינה החדשה, היה ראש ממשלתה הראשון, דוד בן-גוריון, שהחליט ב-1951 על הקמת "מוביל ארצי של מים מהצפון לדרום". אגף המים במשרד החקלאות, שהוקם ונוהל על ידי המהנדס שמחה בלאס, גויס לעניין והחל בתכנון הראשוני של הפרויקט הענק. משנת 1952 נעשה התכנון על ידי חברת תה"ל - תכנון המים לישראל - שגם אותה הקים איש החזון בלאס. בפברואר 1956 אושרה התוכנית על ידי הוועד לתכנון מפעל המים הארצי ועל ידי מועצה מייעצת של מומחי מים בינלאומיים.
אולם, כבר בימים ההם התברר שהתוכניות של ישראל בתחום המים לא נושאות חן בעיני מנהיגי המדינות הערביות השכנות, כאשר יובש אגם החולה, בראשית שנות החמישים, ולישראל נוספו 60 אלף דונם אדמה חקלאית. בעוד שעבודות הייבוש בוצעו, כבר נודעו לשכנות ולמדינות שתמכו בהן תוכניות הטיית הירדן של ישראל ובניית המוביל הארצי. לקשיים הטכניים של העבודות הצטרפה מחאה בינלאומית. הסורים דרשו להפסיק לאלתר את העבודות ונהנו מסיוע של משקיפי האו"ם בשטח וגם מארגון האו"ם עצמו. מועצת הביטחון החליטה כי מכונות חפירה יוצבו רק באדמות השייכות ליהודים בגדה המערבית של הירדן ולא באדמות ערביות בשטח המפורז.
בחשאיות, למרות ההתנגדות, העבודות נמשכו
אולם, הסורים הצליחו רק לעכב את העבודות ועד יוני 1955 יובשו ביצות החולה ונחפרו תעלות ניקוז גדולות למניעת הצפת השטחים המיובשים בחורף. בשלב האחרון, ב-1956, נבנה סכר ההטיה על הירדן, תוך מחאות. כאשר התברר כי ישראל מתכננת את תחילתן של עבודות להקמת מוביל ארצי והן אף החלו הלכה למעשה, נאלצה ישראל להפסיקן בלחץ כבד של ארה"ב, שאיימה בגלוי להפסיק כל סיוע כלכלי לישראל כל עוד לא תציית להוראות משקיפי האו"ם להפסיק את העבודות. ואכן, העבודות הופסקו לזמן מה. נשיא ארה"ב, דווייט אייזנהאואר, אפילו שלח לאזור שליח מיוחד, אריק ג'ונסטון, עם תוכנית אזורית לניצול מי הירדן וחלוקתם בין המדינות השכנות על גדות הנהר.
לפי התוכנית המקורית, הייתה ישראל אמורה לקבל שליש ממי הירדן, ומדינות ערב - ירדן וסוריה בראשן - שני שליש. ישראל התנגדה לתוכנית המקורית ותבעה את הכללת נהר הליטני בתוכה. הנשיא אייזנהאואר טען באוקטובר 1955 כי הביא את המדינות הנוגעות בדבר לכלל הסכם. הוא אף דיווח לקונגרס כי צריך "רק" להשיג הסכמה פוליטית פורמלית. אולם, הליגה הערבית החליטה לדחות את התוכנית מכל וכל, בנימוק שהיא מקדמת רק את כלכלת ישראל. תוכנית ג'ונסטון נגנזה. ישראל המשיכה בשלה, תוך מחאה הולכת וגוברת של מדינות ערב.
למעשה, שלבים שוליים בבניית המוביל הארצי החלו, די בחשאיות, וללא אזכור בתקשורת, כבר בשנת 1953. הנחת אבן הפינה למפעל העצום התקיימה בצנעה רבה, ללא שום נוכחות של עיתונאים, מחשש מחבלות ומעליהום של מדינות ערב על הפרויקט במוסדות האו"ם. עד לשנת 1956 בוצעו על ידי תה"ל המיזמים הראשונים של פרויקט הענק - מפעל ירקון-נגב, מנהרת המים הראשונה, מנהרת עלבון, האגמים, וגם תחילת בניית תעלת הירדן העליונה, שהיא זאת שנזנחה בלית ברירה בשעתו בשל הלחצים הבינלאומיים הקשים.
תעלת הירדן העליונה הייתה אמורה לאסוף את מי הירדן ליד גשר בנות יעקב ומשם המים תוכננו לרדת בצינור לחץ לכנרת, תוך כדי הפעלת טורבינה וגנרטור חשמלי שיפיק חשמל. כל זאת בשעות היום. אחר כך, השאיבה חזרה והעברת המים לעבר בית נטופה הייתה צריכה להתבצע בשעות הלילה, כאשר מחיר החשמל נמוך.
טכנולוגיות חדשניות
בשנת 1956, הועבר הביצוע לידי חברת "מקורות". לבניית המוביל נעשה שימוש ראשון בטכנולוגיות חדשניות של שאיבה והובלת מים בתעלות פתוחות, צינורות ומנהרות. נבנו תחנות שאיבה בממדים גדולים, כדי להעלות את המים מהכנרת, מגובה 212 מטר מתחת לגובה פני הים, אל אגם נטופה בגובה 256 מטר מעל פני הים. הוקמה תחנת "אשד כנרות" בטבחה, שבצפון חופה המערבי של הכנרת. כמו כן נבנו שלוש מנהרות להעברת המים דרך גבעות שומרון ורמת מנשה.
כל אותן שנים, כאשר הבינו במדינות ערב כי ישראל עומדת להטות את מי הירדן, לשאוב מים מהכנרת ועלולה לגרום לחוסר מים חמור בעיקר בירדן, איימו מדינות ערב במלחמה על ישראל וכינסו שוב ושוב את מוסדותיהם, בעיקר הליגה הערבית. אולם, איומים מצד מדינות העולם וגם מצידה של ישראל, שכבר הצליחה בשתי מלחמות נגדן - השחרור וסיני - גרמו לרתיעה בשלב ההוא של מדינות ערב מלהסתבך במלחמה נוספת עם ישראל.
יחד עם זאת, ניסו סוריה וירדן לשבש בשקט בשטח את הקמת המוביל הארצי. חלק מהמקרים צונזרו ולא פורסמו, כדי למנוע ניסיונות חבלה נוספים. ב-22 בפברואר 1962 פורסמה ידיעה מוצנעת ב"ידיעות אחרונות" תחת הכותרת: "מוקשים סוריים נתגלו ליד מאגר 'המוביל הארצי'". המוקשים היו נגד רכב ורבי עוצמה, המסוגלים, כנאמר בידיעה, להוציא מכלל שימוש אפילו טנקים. את המוקשים גילו דווקא רועים ערבים ליד עלבון. ב-24 בפברואר 1964, מפרסם הכתב הצבאי, איתן הבר, כי עתה כבר מותר לגלות: לפני שנה וחצי נתפסו שני מרגלים שצילמו את מתקני המוביל. ערנותו של פועל בחברת "מקורות" היא שהביאה ללכידת הצעירים הערבים שצילמו את המתקנים בראשית בנייתו של המוביל.
13 צפייה בגלריה
סוריה וירדן מנסות לשבש את הקמת המוביל הארצי. 22 בפברואר 1962
(ארכיון "ידיעות אחרונות")
גם ערביי ישראל לא מרוצים במיוחד מחלק מעבודות המוביל הארצי. ב-19 באוגוסט 1962 מבשרת ידיעה, תחת הכותרת "המשך חפירת ה'מוביל' - לאחר ערעור סכנין", כי עבודות החפירה בתעלת המוביל הארצי, בשטח עמק בית נטופה שבגליל, תידחה עד לאחר החלטת בית משפט השלום בעכו בדבר ערעור תושבי הכפרים הערביים סכנין ועראבה על הפקעת 1,200 דונמים מאדמותיהם לצורכי הקמת המוביל. הערעור נדחה.
הציפייה להפעלתו של המוביל הארצי הייתה ארוכה וחסרת סבלנות, בעיקר בנגב. ב-9 בינואר 1962 מתפרסמת ידיעה כי "הנגב מצפה למי הירדן". הידיעה מספרת על סיור של חברי ועדת הכלכלה של הכנסת, שבאו לעקוב מקרוב אחר התקדמות הקמת מפעל המים העתידי. ב-15 בספטמבר 1963 מספרת ידיעה כי המהנדס בלאס ובנו עורכים ניסויי השקיה ראשונים בפרדס בשטח של 15 דונם בנגב המערבי. ב-7 בינואר אותה שנה מצטלמים לעיתון, תחת הכותרת "ברכות", בתקופת הצנעת העבודות, "צוות מניחי הצינור של המוביל הארצי".
13 צפייה בגלריה
הציפייה להפעלתו של המוביל הארצי הייתה ארוכה וחסרת סבלנות, בעיקר בנגב. 9 בינואר 1962
(ארכיון "ידיעות אחרונות")
ב-4 בדצמבר 1963 מסופר על גשמי עוז שירדו בנגב, תחת הכותרת: "בבאר שבע המתינו בגשם שוטף כדי לקבל...מים". בקרוב יהיו מי שתיה לרוב ומים לחקלאות בכל הנגב.
ב-9 בינואר 1964 מספר הכתב הכלכלי, צבי קסלר, כי "ישראל תימנע לפי שעה מתעמולה בעניין המוביל, כדי לא להיגרר לוויכוח על בעיה שהיא פנימית לחלוטין, מה עוד שתמיכת המעצמות בעניין זה מובטחת". זאת, בעת שאיומי מדינות ערב מתרבים ונשמעים גם איומי מלחמה. "סוריה ועיראק יציעו בקהיר ארבע דיוויזיות נגד ישראל", מספרת ידיעה ב-7 בינואר 1964.
על נאום תקיף של הנשיא המצרי עבדול נאצר, הגיב דוד בן-גוריון, זמן קצר לאחר התפטרותו מתפקיד ראש הממשלה, בראיון לעיתון "ניו-יורק טיימס", לפי כותרת ידיעה מה-12 בינואר 1964: "ב.ג.: נאצר לא יצא למלחמה בעניין המוביל". אבא אבן אמר בהרצאה בגבעת ברנר, מספרת אותה ידיעה, כי "מעולם לא הייתה למדינות ערב עמדה פחות צודקת בעיני דעת הקהל העולמית, מאשר בעניין מוביל המים". ב-14 בינואר הכותרת בעיתון היא: "מוסקבה קוראת להטיית יובלי הירדן ומייעצת לערבים להימנע ממלחמה על המוביל". עם זאת, רדיו מוסקבה, שהוא שופר השלטון, הביע תמיכה בטענות הערבים והאשים את ישראל "בגניבת מי הירדן מפלאחים ערבים עניים".
ב-13 בפברואר 1964 הכותרת היא: "מתחיל המסע הערבי נגד 'המוביל' - 11 שרי חוץ ערביים לפריז". הם מבקשים להבהיר את החלטות הליגה הערבית בעניין וייפגשו עם ראש הממשלה, פומפידו, כדי שצרפת תמנע את תחילת הזרמת המים במוביל הארצי. חודש קודם לכן, מספר כתב העיתון בלונדון, משה ורדי, לימים עורך "ידיעות אחרונות", כי ה"גרדיאן" מפרסם מאמר עוין, הקורא לישראל "להתיר כניסתם לשטחה של פליטים ערבים בעת ובעונה אחת עם הטייתם של מי הירדן".
חודש בלבד לפני חנוכת המוביל הארצי, ב-10 במאי 1964, מספרת ידיעה בעיתון, כי נמשכים מאמצי מדינות ערב לעצור ברגע האחרון את הפרויקט הגדול: "נשיא מצרים נאצר ידרוש מחרושצ'וב (מנהיג בריה"מ) תמיכה בעניין המוביל הארצי וסיוע צבאי. מתנבאים כי סיכום שיחות קהיר יהיה אנטי-ישראלי".
ובינתיים, מדווחת ידיעה מ-12 בפברואר 1964, כי "בכינרת נקבע אזור 'מחוץ לתחום' לסירות דיג וגם למתרחצים". האזור האסור הוא מחוף כפר נחום ועד חוף קיבוץ גינוסר בכנרת "כדי למנוע את זיהום המים המיועדים לשאיבה על ידי מפעל המוביל הארצי". האיסור עורר התמרמרות רבה בקרב דייגי טבריה, הרואים בכך "מכת מוות" למקצועם, שכן דווקא שם האזור שורץ דגים, כדבריהם.
טקס חנוכה צנוע כדי לא להרגיז
חנוכת המוביל הארצי ב-10 ביוני 1964, בוצעה כפי שכבר הוזכר בצנעה רבה. המטרה הייתה משולשת: לא להרגיז עוד את מדינות ערב והמדינות שתמכו בהן, למנוע חבלות במוביל הארצי וחלילה הרעלת המים הזורמים בו מצפון לדרום הארץ, וגם בשל ביקורת קשה על המפעל של פרדסנים, מהנדסים ומומחים, שהיו להם טענות קשות על אופן חלוקת המים, תוואי המוביל ושיטות הפעלתו.
האירוע המיוחד של הפעלת המוביל הארצי והזרמת המים בו מצפון הארץ למרכזה ולדרומה ב-10 ביוני 1964 זכה רק לכותרת שלישית בעמודו הראשון של העיתון, ממש לא כותרת חגיגית במיוחד. הכתב הוותיק בצפון, עמנואל אלנקווה, דיווח: "מי הכנרת הגיעו לראש העין בהפעלת ניסוי של 'המוביל'". כאמור, חגיגות עם סושי וזיקוקים לא היו שם.
13 צפייה בגלריה
חגיגות עם סושי וזיקוקים לא היו שם. הפעלת המוביל הארצי, 10 ביוני 1964.
(ארכיון "ידיעות אחרונות")
ב-27 במרץ 1964 מדווח "ידיעות אחרונות": "כבר עתה מסתמנת מחלוקת בין הגורמים החקלאיים השונים, בשאלה מי יקבל כמה ממי-המוביל - אך משרד החקלאות עיבד מפתח-חלוקה מפורט: כך יחולקו מי המוביל".
החקלאים חוששים מהמלחת הקרקע
ב-17 בספטמבר 1964 מספרת ידיעה של גדעון רייכר ב"ידיעות אחרונות", כי "המוביל הארצי - על שולחן הניתוחים של בית המשפט העליון. פרדסנים מהשרון והשומרון מתנגדים להשקות מטעיהם במי המוביל, בעלי תכולת כלור גבוהה". עוד ב-14 ביוני באותה השנה, ארבעה ימים לאחר הפעלת המוביל, מספרת ידיעה כי "משרד הבריאות הכשיר את מי המוביל והם ראויים לשתייה ולחקלאות", מה שלא סיפק את החקלאים. ב-5 באוגוסט קובעת ידיעה, כי אין חשש להמלחת הקרקע במרכז הארץ בגלל השקייה במים שמליחותם פחותה מ-250 מיליגרם כלור לליטר".
העימות הקשה סביב הפעלת הפרויקט הענק, בתוך הארץ ובמדינות השכנות, גרם אף להפעלת הצנזורה במקרים אחדים, ובפרט כאשר מדינות ערב ריכזו כוחות צבאיים לצורך פתיחה במלחמה עם ישראל, כוונה שמומשה רק כעבור שלוש שנים, שלא בהקשר ישיר למוביל הארצי, והסתיימה בניצחון הענק של ישראל במלחמת ששת הימים.
ב-24 ביולי 1964 מבשרת שוב ידיעה מוצנעת כי "נשלמת הרצת המוביל הארצי". מימי המוביל מגיעים כבר עד לשדה בוקר, ומהנדסי תה"ל "העוקבים אחר פעולות המוביל - מרוצים מצורת פעולתו". הידיעה מספרת כי "היו אמנם אי אלו תקלות ובמקומות מסוימים היה צריך בהחלפת אביזר או ביצוע תיקון בו, אולם לא היו אלו תקלות רציניות".
"המלחמה על המים"
בשל החלטת ישראל לנצל את מי הירדן באמצעות המוביל הארצי, תכננו בשנות השישים סוריה ולבנון לחסום את נהרות הבניאס, הדן והחצבני באמצעות סכרים, שימנעו זרימת מים לירדן, וכך לנתק את המוביל הישראלי ממקורות המים שלו (בימים אלה קיימת סכנת מלחמה באפריקה סביב בניית סכרים במקורות הנילוס). סוריה ולבנון אף החלו בעבודות בשטח לסגירת מקורות המים של ישראל ולמעשה קדמה למלחמת ששת הימים מה שכונה "המלחמה על המים".
אולם, ניסיונות ההטייה של מדינות ערב לא צלחו, וישראל אף חיבלה במבצעים חשאיים בחלק מכלי העבודה בשטח. הניסיונות של מדינות ערב לפגוע במיזם הישראלי התבטאו באותה תקופה בניסיונות לשבש את פעילות המוביל הארצי ובפעילות הטרור הראשונה אי פעם של ארגון טרור פלסטיני בשם "פתח", שניסה לחבל במוביל, ב-3 בינואר 1965.
הפיגוע הזה, וניסיונות שבאו אחריו, הביאו להעברת נקודת השאיבה של המוביל הארצי מהירדן ההררי לדרום הכנרת. ב-15 בפברואר 1965 מספר "ידיעות אחרונות" על יחידת משמר הגבול שהופקדה באופן מיוחד לאבטח את המוביל הארצי ומתקניו. אגב כך, ב-9 באפריל אותה שנה: "הודעה מפתיעה מקהיר: מפעל המים הישראלי אינו מהווה סכנה".
הניסיונות לפגוע במוביל הארצי לא פסקו מעולם, ובעידן שבו קיים חשש ממתקפת סייבר על מאגרי המים בישראל, ניתן רק להיזכר בכותרות כמו של ה-19 בפברואר 1974: "ניסיון לחבל במשאבה של המוביל הארצי". ב-4 במרץ 1984 גילתה יחידה של משמר הגבול מחסום גדר תיל סמוך למוביל הארצי בעמק בית נטופה ועליו מילה אחת: "ערפאת". ב-3 בנובמבר 2006 מזהירה ידיעה בעיתון: "נערכים לפיגוע 'הרעלת מים במוביל הארצי'. החשש: זיהום בחומרים ביולוגיים".
13 צפייה בגלריה
הניסיונות לפיגוע במוביל הארצי לא פסקו מעולם. 3 בנובמבר 2006
(ארכיון "ידיעות אחרונות")
כמות המים גדלה משנה לשנה
ב-15 באוגוסט 1965 מדווח העיתון כי "200 מיליון מ"ק מים יזרמו השנה במוביל". הכמות השנתית, שהחלה ב-150 מ"ק בשנה הראשונה, 1964, תלך ותגדל עם השנים. למשל, ב-12 ביוני 1972 מדווח העיתון, כי המוביל יזרים השנה 385 מיליון ממ"ק, אף שנועד עם הקמתו להזרים 320 מיליון ממ"ק מים בשנה. ב-1989 הזרים המוביל כבר 440 מיליון ממ"ק.
יחד עם זאת, עבודות שיפוצים מבוצעות תדיר בנתיב המוביל הארצי, יותר מפעם בשנה, הידיעות יודעות לספר, כמו ב-15 במאי 1966, כי "ההזרמה במוביל הארצי חודשה לאחר הפוגה בת שלושה שבועות". בנובמבר 1968 הופסקה פעילות המוביל לארבעה שבועות לצורך ביצוע פעולות אחזקה, כמדווח ב-18 בחודש. ב-8 בנובמבר 1989 דווח כי "המוביל הארצי יושבת למשך 10 שבועות". הסיבה: לאפשר את חיבורה של יחידת שאיבה רביעית בתחנת "ספיר".
ויש גם ידיעות חגיגיות, כמו "גשמי הברכה המתיקו מאגר המוביל הארצי. 'מקורות', שתחגוג בקרוב את שנת ה-30 להקמתה, נעזרה על ידי החורף הגשום". ובינתיים מגיע המוביל הארצי לכל אתר ואתר. ב-13 בדצמבר 1971 מדווח העיתון, כי "ינסו להזרים לאשדוד מים מהמוביל הארצי".
אולם, היו גם בעיות נוספות שלא לגמרי נצפו עם הקמת המוביל הארצי. כך היו שנים שחונות מאוד בגשמים גם בצפון הארץ, שאילצו להפחית את הזרמת המים לדרום ואף להפסיקה לגמרי פעמים אחדות. ב-25 בינואר 1975 הכותרת היא: "שוקלים הפסקת פעולת המוביל הארצי אם לא יעלה מפלס המים בכנרת. השאיבה כבר צומצמה בעשרה מיליון מ"ק בחודש". ואכן, ב-28 במרץ אותה שנה מדווח: "שאיבת המים מהכנרת, באמצעות המוביל הארצי, הופסקה השבוע. אם לא יירד גשם רב - לא תתחדש השאיבה עד לקיץ". ב-2 בפברואר אותה שנה כבר דווח כי מנכ"ל תה"ל, אהרון וינר, הזהיר כי "אם צריכת המים תמשיך לגדול בקצב הנוכחי, עלול מאגר המים של ישראל להתרוקן תוך שמונה שנים". זה, אגב, לא קרה.
13 צפייה בגלריה
שנים שחונות בגשמים אילצו להפחית את הזרמת המים לדרום ואף להפסיקה לחלוטין מספר פעמים. 25 בינואר 1975
(ארכיון "ידיעות אחרונות")
השקעה של מליארדי לירות ושקלים
השקעות הכספים במוביל הארצי לא פסקו מעולם. למשל, ב-12 באוקטובר 1978 דיווחה ידיעה בעיתון כי "30 מיליון לירות יושקעו בשיפוץ המוביל הארצי". ב-25 באוגוסט 1996 מדווח העיתון כי נציב המים, גדעון צור, הודיע כי "100 מיליון דולר יוקצבו לסינון מי המוביל הארצי". ב-29 בדצמבר 2000 כבר מאשרים שרי האוצר והבריאות, אברהם שוחט ורוני מילוא, הקמת מתקן סינון מרכזי למוביל הארצי ב-400 מיליון שקל. בסך הכל, במשך השנים הושקעו במוביל הארצי מיליארדי לירות ושקלים.
אולם, לא הכל היה שפיר במיזם המוביל הארצי. פעמיים תקף מוסד מבקר המדינה את המתבצע בו, כאשר הדו"ח החמור היה של המבקרת מרים בן-פורת ב-16 במאי 1989, תחת הכותרת המבהילה בעיתון: "אנחנו שותים מים מזוהמים. המבקרת קובעת: מי המוביל הארצי, הזורמים בתוך מערכת המים העירונית - במיוחד בערים הגדולות - הם מאיכות ירודה". ב-10 ביולי 2001 שואלת הידיעה בעיתון "מה חדר למי המוביל הארצי והעכיר את המים בגוש דן?". הכותרת לידיעה היא: "מותר לכבס ולהתקלח, כל השאר אסור".
13 צפייה בגלריה
"מה חדר למי המוביל הארצי והעכיר את המים בגוש דן?". 10 ביולי 2001
(ארכיון "ידיעות אחרונות")
לפי נתוני חברת "מקורות", במסמך על "הקמת המוביל הארצי" עלות הקמת המוביל, שבנייתו העיקרית נמשכה בין השנים 1959 ל-1964, הייתה 420 מיליון לירות, סכום עצום באותם הימים. בתהליך הקמתו הושקעו 2.5 מיליון ימי עבודה, הועסקו בפרויקט יותר מ-4,000 עובדים, נחפרו שבעה מיליון מטר מעוקב של עפר, נחצבו כ-1.7 מיליון ממ"ק סלע, נוצקו כ-500 אלף ממ"ק בטון, הושקעו כ-75 אלף טון פלדה והונחו 15,000 צינורות בטון ופלדה. אורך המוביל שנבנה עד 1964 הוא 130 ק"מ. עם הפעלתו הוקצו 80% מהמים שזרמו בו לחקלאות וכ-20% למי שתייה. בתחילת שנות ה-90 כבר סיפק המוביל הארצי כמחצית ממי השתייה בישראל, מצפון הארץ ועד לפאתי הנגב.
כמה מוזר הוא, שממש בימים אלה משלימה חברת "מקורות" את השלב הראשון מתוך שלושת שלבי הביצוע של הקמת "המוביל הארצי החדש", פרויקט שיכניס את מדינת ישראל לעידן חדש. ישראל תתחיל לראשונה בהובלה מסיבית של מים בכיוון ההפוך - ממרכז הארץ לכינרת.
התלות של מדינת ישראל בכנרת כמקור מים מרכזי פחת משמעותית. הכנרת התמלאה בשנה החולפת וכבר שלוש שנים שהיא מגיעה כמעט לקו העליון שלה, בעיקר בשל החורפים הגשומים האחרונים, שהביאו לזרימה קבועה של מים לתוכה. והסיבה העיקרית: השאיבה מהכנרת פסקה כמעט לגמרי.
הסיבה לשינוי בזרימה היא צריכת המים שעולה מדי שנה דווקא באזור הכנרת. מתוקף הסכם השלום חייבת ישראל לספק יותר מ-50 מיליון קוב מים לירדן. ההזרמה בכיוון ההפוך נועדה לשמור על איזון המערכת האקולוגית באזור הכנרת ובצפון הארץ, וגם שימור הכנרת כמקור מים אסטרטגי למשק המים בישראל לשנים הבאות. וכך יועברו עודפי התפלה מהמתקן בחדרה לעבר הכנרת. עם השלמת הפרויקט ההפוך - צפויים להיות מוזרמים בחורפים 60 מיליון קוב מים לכנרת, שהם 60 ס"מ תוספת למפלס, ובקיץ יוזרמו לכנרת עוד 48 מיליון קוב. בעתיד התוכנית היא להזרים כ-300 מיליון קוב מים אל הכנרת מדי שנה, עוד כשני מטרים למפלס בשנה.
ולמרות הכל, המוביל הארצי, שיחגוג בקרוב יום הולדת 60, ימשיך להזרים מים ברחבי המדינה, לפי הצורך, כאשר הוא יוביל בין השאר גם מים מותפלים, מצב שעליו לא חלמו אפילו דוד בן-גוריון, לוי אשכול ופנחס ספיר עוד טרם הקמת מדינת ישראל.
רק השבוע חתמה חברת "מקורות" עם מקבילתה בבחריין על הסכם בשווי מיליוני דולרים, במסגרתו תעניק "מקורות" לחברת המים והחשמל של בחריין שירותי ייעוץ, תכנון וליווי בשורת תחומים, לרבות בתחום התפלת מי ים ומים מליחים, כמו גם ניהול משאבי המים ואספקתם. מי יודע, אולי גם בבחריין תקים "מקורות" מוביל ארצי.
ולימי חול המועד האלה נחתום בכותרת הידיעה מיום ה-31 במרץ 1989, שבאה על רקע המידע שאל מי הכנרת מושלכים פירורי לחם כפתיון לדגים: "פסק הלכה של הרב עובדיה יוסף: מי הכנרת כשרים לפסח".
