"יהיו פה מאות אלפי מובטלים": צפו בריאיון עם נשיא התאחדות התעשיינים באולפן ynet
(צילום: חגי דקל)
חיים באי ודאות, חוששים מהעתיד ומחכים לרוץ לחבק את הנכדים: כבר מספר שבועות שגם מנכ"לים ומנכ"ליות במשק הישראלי מתמודדים, כמו כולנו, עם הגזרות וההנחיות החדשות של משרד הבריאות.
המציאות החדשה מכתיבה עבורם נוהלי עבודה חדשים, ניהול החברה בשלט רחוק, הוצאת חלק מהעובדים לחל"ת ועבודה מהבית לצד האשה והילדים. מה יהיה? אף אחד מהם לא באמת יודע. מה שהם כן יודעים, זה שביום הראשון לאחר ההסגר הם ירוצו בפארק, יורידו את הטרנינג וירוצו לחבק את הילדים והנכדים. חמישה מנכ"לים ומנכ"ליות משתפים בחוויה ובהרגשה.
"כמנהל פעילות פרוקטר אנד גמבל בישראל מזה ארבע שנים, אני נתקל בהרבה אתגרים חדשים, אבל האתגר הזה שונה מכולם. לאורך התקופה אני מקדם תרבות שמתמקדת בתוצאות, ולא בוחן 'שעות משרד'.
"בצל המצב, הביקושים למותגי החברה גבוהים מאוד, ואנו מנסים לדאוג שהייצור במפעלים יעמוד בביקוש. מבחינה אישית - יש לי זמן איכות עם בתי, ליה, והתחלנו יחד לעבוד על ספרי ילדים נוספים, לאחר צאת ספר הילדים הראשון שלי לפני כחצי שנה. כמי שמלמד חשיבה יצירתית בהתנדבות במשך כל השנה בבתי ספר יסודיים, העברתי את השיעורים לזום, ואני מלמד שתי כיתות בכל יום".
מה הכי מפחיד אותך בתקופה הזאת ומאיפה מגיעה האופטימיות?
"המצב החדש יביא לשינויים משמעותיים בכלכלה העולמית והישראלית. הרגלי הצריכה תמיד משקפים את הלך הרוח הלאומי, ואנחנו רואים כיום התכנסות מחודשת לצריכת מוצרים בסיסיים, מה שמעיד על הדאגה, החשש ואי הביטחון שחש הציבור, גם בשל אחוזי האבטלה הקשים שגדלים מיום ליום.
"משמחת אותי החלטת פורום ההנהלה המורחבת לתרום את כספי רווחת העובדים שתוכננו לשנה זו לנזקקים. כמו כל הורה בישראל, אני גם מטפס על קירות וגם מוקיר את הרגעים היפים, ומקווה שאוכל להמשיך לשמר אלמנטים מהמציאות החדשה גם אחרי החזרה לשיגרה".
"הקושי הגדול הוא חוסר הוודאות מתי תהיה חזרה לשגרה 'נורמלית' של פעילות כלכלית סדירה, ולכן קשה מאוד לתכנן תוכניות פעולה ועבודה. הרגולטור לא מבין שיש 'שרשרת מזון' שצריך לנהל כדי להמשיך עסקית קדימה. ככל והמשק יחזור לפעילות כלכלית לכל המאוחר בתחילת מאי, הנזק יהיה קטן יותר.
"אנו מנצלים את הזמן כדי להשקיע משאבי פיתוח במוצרים שונים, לרבות בתחום ההגיינה והמוצרים האנטי-מיקרוביאלים שהמודעות אליהם צפויה לגדול בעקבות הקורונה. בצד האישי יש לי זמן איכות עם המשפחה".
11 צפייה בגלריה
רועי רגרמן, מנכ"ל קבוצת חמת, המייצרת מוצרים לאמבטיה, שירותים ומטבחים
(צילום: אלבום פרטי)
מה הכי מפחיד אותך בתקופה הזאת ולמה אתה מחכה?
"הפחד הכי גדול הוא מחובות אבודים. מדינת ישראל היא מהבודדות בהן ימי האשראי הם מטורפים, כמו שוטף פלוס 120. חשיפת האשראי של חברות לחובות של לקוחות סיטונאיים וקבלנים מפחידה, כי המדינה הפכה אותנו לבנקים. מפחיד אותי שלקוחות לא יצליחו להתאושש מהמשבר ולא יוכלו לשלם את אותם חובות פתוחים.
"בנק ישראל גם נתן לכך 'חצי הכשר' בכך שקבע כי חשבונות לא יהיו מוגבלים בגלל צ'קים שיבוטלו או יחזרו, ושלא ינקטו הליכי חדלות פירעון. עם זאת, הביקוש לדירות עדיין גדול מההיצע, וצריכים ברזים, אסלות וריצופים. לכן ענף הנדל"ן ואיתו ענף מוצרי גמר הבנייה יהיו מהראשונים להתאושש. בפן האישי אני מחכה כבר לחזור לשחות בבריכה, שחסרה לי בשגרת הבוקר".
"בימים אלו אני ספונה בבית ודואגת הרבה לקבוצה, למסעדות, לעובדים ולזכיינים. מבחינה עסקית, אחרי שגיבשנו אסטרטגיה לימי הסגר, אנחנו בונים אסטרטגיה וצעדים טקטיים ליום שאחרי. מהבחינה האישית, אני מאוד נהנית בבית עם בעלי, יש לנו זמן איכות, שלא היה לנו בימים הקודמים".
מה מפחיד אותך ומה ממלא אותך אופטימיות?
"מפחידה אותי אי הוודאות. יש הרבה מאוד השערות ותאוריות, אולם בסופו של דבר - איש אינו יודע מתי וכיצד המשבר יסתיים ואיך ייראו כאן החיים שאחרי. ברגע אחד גילינו שיש כוח חזק מכולנו, שמצליח לטלטל את העולם כולו.
"מרבית מטה הקבוצה יצא לחל"ת, הזכיינים הוציאו לחל"ת את עובדיהם, והמסעדות מציעות שירות משלוחים. אנחנו מקווים שבקרוב תאפשר הממשלה שירותי איסוף עצמי, דבר שיסייע לתזרים המסעדות. ברור שנצטרך לצמצם, לשנות דרכי עבודה ולעבוד קשה, כדי שהקבוצה תוכל להמשיך ולצמוח, ואני עדיין לא יודעת איך נעשה את זה.
"עם זאת, זו תקופה בה מתגבשים ערכים, איתם אני מקווה שנחזור לשגרה, כמו חמלה, סבלנות, הידברות ורוגע, לצד היגיינה ושמירת מרחב בטוח. אני מחכה לרגע בו נקיים, בעלי ואני, ארוחה משפחתית עם הילדים והנכדים, שלא ראיתי מתחילת המשבר".
"בימים אלו כל הצוות ממשיך לעבוד מהבית, ואנחנו מקיימים ישיבת צוות יומית בזום. בהתחלה הפריעה לי המונוטוניות של סדר היום בבית, ולמדתי לשחרר את עצמי. אני יוצא מדי פעם לקניות במקומות קטנים, בכל בוקר אני מתלבש וכורך צעיף צבעוני סביב הצוואר, גם אם אני נשאר בבית.
"אני מקפיד לא להקשיב לחדשות יותר מדי, שומע הרבה מוסיקה עם אשתי, ממשיך לעשות ספורט כמה שניתן. במהלך שיחות טלפון אני עושה הקפות של הדירה, וסיגלתי לעצמי טקסים יומיומיים של שגרת עבודה בבית, כמו כוס אספרסו שנייה אחרי כמה שיחות טלפוניות".
מה יהיה ביום שאחרי?
"אני מנהל על כך הרבה שיחות טלפון עם החברות ומנהלי האחריות החברתית בארגון, ומעקב שוטף על מה עושים הארגונים השותפים שלנו בחו”ל. אני עסוק בחשיבה על מה עושים כדי לצאת מהמשבר, ומוצא את עצמי עם יותר שאלות מתשובות.
"מפחיד אותי, שהנזק הכלכלי העצום יביא לפגיעה קשה בכל השרשרת העסקית ונראה קריסה כלכלית וחברתית, והרבה ממה שעבדנו עליו ברמת האחריות התאגידית בעשור האחרון צפוי להיפגע, כמו שילוב אוכלוסיות מגוונות או חיזוק עובדים בשכר נמוך.
"גם הפגיעה בחופש הפרט יכולה להיות מדרון חלקלק שיהיה קשה לטפס עליו חזרה. דברים שנתפסו כמובן מאליו לפני המשבר, עלולים להתפתח למשבר אמון עמוק בממשלות ובמוסכמות עליהן החברה בנויה. עם זאת, אנחנו עדיין אינדיבדואלים עם היגיון בריא ותבונה, ואני גם שמח לראות את ההתגייסות העצומה של העמותות ואת כמות המתנדבים".
"מנהיגות עומדת במבחן בתקופה הזאת. באלי"ן תמיד עסוקים בהפיכת מצבים קשים להצלחות, והיום כולנו יחד מתמודדים עם סוג של מגבלות, כל העולם הפך לאלי"ן אחד גדול. אני נלחמת בציפורניים לא לוותר על השיקום החיוני לילדים שמאושפזים אצלנו, ומצד שני להגן על הצוות מהדבקה. לכן הפרדנו את בית החולים לשני אגפים שונים, שמתפקדים עצמאית".
מה מפחיד אותך ומאיפה מגיעה האופטימיות?
"המוצר שאנחנו 'מוכרים' באלי"ן הוא תקווה. כולנו פה מתמודדים עם חששות לא פשוטים, של הידבקות, של פרנסה, כ-500 איש תלויים בפרנסתם בביה"ח, כולם זקוקים לתקווה, והם תולים את זאת במי שעומדת בראש הארגון. ממנה רוצים לקבל הרגשה שהיא יודעת מה היא עושה ולאן היא מובילה, ואני לא רוצה לאכזב אותם. מפחיד שבחסות המצב יידחקו הצידה דווקא הילדים, שצריכים את מירב ההשקעה עכשיו, ואז עלול להיות מאוחר מדי.
"עם זאת, זו תקופה שממלאת אותי אנרגיות בטירוף. אני מרוגשת מההתגייסות המטורפת לפתרונות חדשניים, או מהעובדה שהרתיעה המקצועית מטיפולים רפואיים ושיקום מרחוק פינו את מקומם להבנה שיש לנו אמצעי חדש חשוב וצריך ללמוד איך מוציאים ממנו את המיטב.
"באלי"ן מעורבים היום בפיתוח של מכונת הנשמה פשוטה וזולה, גאונית ממש. האופטימיות מגיעה גם מהציפייה ליום שאחרי: בימים אלו הייתי אמורה להיות באמצע טיול הליכה של מעל 20 ק"מ ביום בהרי סקוטלנד עם אישי וחברי לחיים רונן, שגם הוא רופא. אני מקניטה אותו שכל יום הסתגרות בבית מאריך את הטיול המתוכנן בעוד 20 ק"מ כפיצוי ומוסיף עוד כוסית ויסקי בסוף היום. אנחנו מחכים לזה, כשאפשר יהיה".
פורסם לראשונה: 08:11, 17.04.20
