לא רק הקפיטול: ההסכם שבגללו הסתערו על הכנסת
(צילום: שמוליק דודפור)
"את כל המשפחה שלי רצחו ועכשיו רוצים לתת למדינה היהודית כמה מעות כדי שנשתוק?", "נשארתי לבד בעולם. עם קצת מארקים גרמניים יהפכו אותי לשמח בחלקי?" - אלה היו רק שתיים מאמירותיהם של מפגינים זועמים, שניסו בשארית כוחותיהם הנפשיים לסכל תוכנית כלכלית, שנדמה כי מעולם לא הייתה בישראל יותר שנויה במחלוקת ממנה: "השילומים מגרמניה".
בתקופה שבה מדברים כאן מדי יום על הצורך בהגדלת סכומי הסיוע שמציעה ממשלת ישראל להעניק לעצמאים ולשכירים בגין משבר הקורונה, האירועים הסוערים מתחילת שנות ה-50 ממחישים עד כמה לא תמיד כסף מפצה על הכל. שבע שנים לאחר קריסת המשטר הנאצי, ההתנגדות לכך שגרמניה תפצה את מדינת היהודים בכמה מיליארדי מארקים, חצתה מפלגות, עדות, זרמים וקהילות.
13 צפייה בגלריה
מחאה נגד הסכם הפיצויים: מנחם בגין נואם בהפגנה בכיכר ציון, ינואר 1952
(באדיבות הספרייה הלאומית)
הסכם השילומים בין ישראל לבין גרמניה, שכונה גם "הסכם תיקון העוול", נחתם על ידי שר החוץ משה שרת והקנצלר הגרמני קונראד אדנאואר ב-10 בספטמבר 1952 בלוקסמבורג. במסגרתו העבירה גרמניה לישראל בין השנים 1953 ל-1965 סכום של שלושה מיליארד מארק מערב-גרמני, שהיה גבוה מאוד לאותה התקופה, "כפיצוי על העוול הכבד שנפל על מדינת ישראל ליישב מחדש מספר גדול של פליטים יהודים חסרי אמצעים שנעקרו ממקומם ואיבדו את נכסיהם בתקופת השואה, בגלל מעשי הנאצים".
ההסכם נכנס לתוקף כעבור חצי שנה, ב-27 במרץ 1953, בחילופי כתבי אישור של הממשלות במטה האומות המאוחדות בניו יורק. במקביל נחתם גם הסכם פיצויים עם ארגונים יהודיים שקיבלו את מאות מיליוני המארקים בשם העם היהודי.
הסכם הפיצויים הייחודי לא נועד להחליף ולא פגע בזכותם של אזרחי ישראל לקבל פיצויים ישירות מממשלת גרמניה על הנזקים הקשים שנגרמו להם, וכונו "רנטות" לניצולי השואה. אלה היו כספים ששולמו מדי חודש בקביעות למימון הוצאות רפואיות, עקב הסבל במחנות הריכוז וההשמדה וכפיצוי על אובדן זכויות בסיסיות, כמו הזכות ללימודים ולרכישת מקצוע.
ימים של מדיניות הצנע
יש מי שסבורים שרק ב-1951 החל הוויכוח סביב שאלת הפיצויים שיקבל העם היהודי במדינת ישראל מגרמניה על רצח שישה מיליון היהודים ועינוי מיליונים רבים נוספים על ידי הגרמנים בימי מלחמת העולם השנייה, במה שכל אזרח בעולם מכיר במילה אחת: "שואה". אולם, מתברר כי שאלת הפיצויים מגרמניה עלתה לראשונה על סדר יומה של הממשלה כבר במרץ 1949. שר האוצר אליעזר קפלן הוא שהעלה לפני הממשלה, פחות משנה בלבד אחרי הקמת מדינת ישראל, שאלה שהציגה לו ועדה כלל יהודית שהוקמה במטרה לטפל בסוגיית הרכוש היהודי שנגזל בשואה.
כבר אז נשאלה השאלה האם אפשר יהיה לטפל בכספי פיצויים שאנשים פרטיים יקבלו מהגרמנים ולהעבירם ארצה בצורת סחורות שנרכשו בגרמניה. "עד היום הייתה התנגדות להבאת סחורה מגרמניה, והתרנו רק לעולים להעביר את הונם בסחורות מגרמניה", הסביר קפלן בזמנו.
בפברואר 1950 התקבלה החלטה בממשלה לפתוח במשא ומתן ישיר עם גרמניה המערבית לגבי הפיצויים האישיים - הרנטות. ההחלטה לפנות לגרמניה הייתה תוצאה של המצב הכלכלי הקשה מאוד ששרר בארץ באותה תקופה, כאשר המחסור במטבע זר ומדיניות הצנע הכריעו את הכף. אז הוחלט לנסות להיעזר בכסף הגרמני כדי להתגבר על המצב הקשה.
אולם, הממשלה דחתה פעמיים את ההצעה, בדצמבר 1950 ובינואר 1951. ב-6 בינואר 1951 החליטה הממשלה לבצע "מעקף" ובמקום לפנות לגרמניה ישירות, פנתה לארבע בעלות הברית. הכוונה הייתה למנוע מצב של "הרצחת וגם ירשת", והטיעון היה שמדינת ישראל הצעירה זקוקה לכספי הסיוע כדי לקלוט את מה שכונה "שארית הפליטה". עם זאת, כל ארבע בעלות הברית השיבו ריקם (רוסיה כלל לא ענתה) את פניית ישראל. וכך לא הייתה ברירה לדוד בן-גוריון, כדבריו מאוחר יותר, אלא לפתוח, בסודיות מרובה, במשא ומתן ישיר אל מול הגרמנים.
"לא ייצא מזה שום דבר"
באפריל 1951 נפגש בחשאיות מרובה דוד הורוביץ, מנכ"ל משרד האוצר ולימים נגיד בנק ישראל במשך 17 שנה, עם קנצלר גרמניה המערבית, קונרד אדנאואר. הייתה זאת פגישה היסטורית: הקנצלר הגרמני הסכים לפצות את העם היהודי ולהכריז כי "גרמניה נוטלת על עצמה את האחריות המלאה על פשעי הנאצים כלפי העם היהודי".
ב-27 בספטמבר 1951 הצהיר על כך אדנאואר בבונדסטאג בעיר הבירה בון. ב-6 בינואר 1952, הגיעה העת להצביע על ההצעה שגרמניה תפצה את מדינת ישראל. מעניין במיוחד הוא שכמעט כל העיתונות במדינת ישראל הצעירה נקטה עמדה נחרצת נגד השילומים. העמדה הזאת כללה התבטאויות של אישים במאמרים ואף במאמרי מערכת, כמו של העורך הראשי של "ידיעות אחרונות" דאז, ומי שחתום גם על מגילת העצמאות, ד"ר הרצל רוזנבלום.
תחילה היו השיחות עם גרמניה סודיות, ולא כמו בימינו אנו - הן לא הודלפו לעיתונות, לפחות לא בזמן אמת. כאשר נודע על המגעים הראשונים בחרו העיתונים תחילה להצניע את הנושא, מתוך ראיה ש"לא ייצא מזה שום דבר", כמו שהתבטאו אחדים מהפוליטיקאים.
לכן גם נהגה העיתונות בהצנעת יתר של הידיעות הראשונות על האפשרות שיהיו שילומים מגרמניה בעתיד. כך הוצנעה גם הודעת הקנצלר הגרמני בבונדסטג ב-27 בספטמבר. בעמוד השער של "ידיעות אחרונות" הופיעה רק ידיעה קטנה, על שני טורים בלבד, מתחת לכותרת הראשית, תחת הכותרת: "גרמניה תציע מו"מ עם ישראל בשאלת הפיצויים".
"מאבק קשה בתוך הסיעות"
אולם, הנושא החל לרקום עור וגידים, והעיתונות - שנקטה צד נגד השילומים - הבינה כי הנושא הזה עומד להסעיר את המדינה ולהיות מלווה במחלוקות קשות וגם בהפגנות. וכך ב-4 בינואר 1952 הדהדה הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות" לראשונה עם אזכור סכום של תשלומים, שאגב היה רחוק מאד מזה שסוכם בסופו של המשא ומתן בין ישראל לגרמניה: "300 מיליון - בסיס המו"מ לשילומים", הכריזה הכותרת באותיות שמנות. כותרת המשנה הייתה: "ישיבה מיוחדת של הקואליציה נקראה ליום ב' - מאבק קשה מתנהל בתוך הסיעות".
הימים הפכו סוערים יותר ויותר, וברחובות כבר התקבצו מפגינים ראשונים. ב-6 בינואר 1952, יום לפני תחילת דיון מרתוני בכנסת, בישרה הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות": "24 שעות לפני הדיון הגורלי בכנסת - גוברת ההתנגדות למו"מ עם גרמניה".
ב-7 בינואר 1952, בדיון מהסוערים שידעה אי פעם הכנסת, קרא מנחם בגין את אחד מנאומיו הידועים ביותר, נאום השילומים, שבו אמר בין היתר, כאשר עדים מספרים שדמעות ניקוו בעיניו: "הגויים לא רק שנאו אותנו, לא רק רצחו אותנו, לא רק שרפו אותנו, לא רק קינאו בנו - בעיקר בזו לנו. ובדור הזה שאנו קוראים לו האחרון לשעבוד וראשון לגאולה - בדור שבו זכינו לעמדת כבוד, בו יצאנו מעבדות לחרות - אתם באים, בגלל כמה מיליוני מארקים טמאים, בגלל סחורות טמאות, לקפח את מעט הכבוד שרכשנו לנו?".
ובקול מתחנן, שלא כהרגלו, נרגש ונרעש פנה בגין אל "אויבו", כפי שכינה אותו גם הפעם, דוד בן גוריון: "אני פונה אליך ברגע האחרון כיהודי ליהודי, כבן לעם יתום, כבן לעם שכול: הרף, אל תעשה את המעשה הזה. זוהי תועבת התועבות בישראל. אינני חושב שאפשר בכלל להצביע על כך. ההצבעה כבר נעשתה - בטרבלינקה, באושבינצים, בפונארי. שם הצביעו יהודים בעינויי מוות. לא לבוא במגע, לא להיכנס במשא-ומתן עם הגרמנים".
עורך "ידיעות אחרונות", ד"ר הרצל רוזנבלום, הצטרף בכותרת לא אופיינית לעיתון, בקביעה עד כמה שלושת ימי הדיונים שנקבעו להכרעה בעניין השילומים מגרמניה הם גורליים. הכותרת זעקה: "על סף הדיון הגורלי בקורות המדינה והלאום: צירי הכנסת, חזקו ואמצו!".
באותו היום קרא בגין לראשונה בישראל לקיים מרד מיסים ואף מרי אזרחי, "גם אם המוחים יילקחו למרתפי עינויים ושוב למחנות ריכוז וגם אם ישלמו בחייהם". היה זה נאום שעורר את ההמון להתחיל בהסתערות על הכנסת, שם ניצבו מאות שוטרים. מזכיר בהחלט במשהו את מאורעות השבוע שעבר בוושינגטון, לאחר קריאת הנשיא דונלד טראמפ לקהל תומכיו לעלות על הקפיטול.
השוטרים הציבו גדרות ומחסומים רבים, אך למרות הניסיונות לבלום את המפגינים באלות ובגז מדמיע, הצליחו המפגינים להגיע עד לשערי הכנסת ולהשליך אבנים לתוך אולם המליאה. 100 שוטרים נפצעו. ח"כ חנן רובין נפצע מאבן בראשו ותריסר חברי כנסת נפצעו מרסיסי הזכוכית מהחלונות שנופצו. זה היה "שדה קרב", צעקו למחרת הכותרות בעיתונים. בעקבות ההתלהמות מצד בגין הוא הורחק מהכנסת למספר חודשים. אז לא היו טוויטר ופייסבוק שאפשר לחסום.
הכותרות הראשיות על השילומים, ממש בכל יום, ב"ידיעות אחרונות", רדפו זו את זו: 8 בינואר: "200 פצועים, 400 עצורים בהפגנות - העצורים הועברו לשער העמקים ובית שאן. המשטרה מתארגנת להפגנת השמאל היום". 9 בינואר: "הובטח רוב להחלטה בעד השילומים". 10 בינואר: "הדיון המעשי בשילומים - בשבוע הבא". 11 בינואר: "פרלמנט בון ידון החודש בשילומים".
15 בינואר: "לפני סערה בוועדת החוץ על השילומים". 16 בינואר: "שרים לא ישתתפו במו"מ עם גרמניה".
ב-23 בינואר בישרה הכותרת הראשית: "המו"מ עם גרמניה יתחיל במרץ - השיחות בהולנד, בלגיה או שווייץ. אדנאואר התנגד למו"מ רשמי בלונדון או וושינגטון".
במרץ 1952 החל מתנהל המשא ומתן להסכם השילומים בעיירה קטנה בשם וסנאר שליד האג בהולנד. ההסכם שנחתם היה מפורט וברור: למדינת ישראל יוענקו שלושה מיליארד מארקים גרמניים לרכישת סחורות ושירותים בגרמניה המערבית. לוועידת התביעות יועברו 450 מיליון מארק לייצוג התביעות החומריות נגד גרמניה. כל מי שנרדפו על ידי הרייך הגרמני מה-1 בינואר 1938 יזכו לפיצויים, כולל בעד שלילת חירות עקב רדיפת הנאצים.
מעניין במיוחד שההסכם כלל גם סעיף לפיו מדינת ישראל תשלם לגרמניה 54 מיליון מארק עבור רכושם של הטמפלרים, שהתיישבו בארץ ישראל בסוף המאה ה-19 וגורשו על ידי הבריטים בעת מלחמת העולם השנייה.
ההסכם כלל את פריסת השילומים כך: בשנה הראשונה תשלם גרמניה 200 מיליון מארק, החל מיום כניסתו לתוקף, ב-27 במרץ 1953, ועד למרץ 1954. בתשע שנות הכספים הבאות (אז שנות הכספים החלו ב-1 באפריל והסתיימו ב-31 במרץ) תשלם גרמניה 310 מיליון מארק בכל שנה. בשנה העשירית היא תשלים עוד 260 מיליון מארק.
ההסכם הרשמי נחתם בלוקסמבורג ב-10 בספטמבר 1952, בתום חצי שנה של דיונים מרתוניים. קונראד אדנאואר חתם בשם גרמניה ומשה שרת, שר החוץ הישראלי, חתם בשם מדינת ישראל. ההסכם אושרר ברוב דחוק בלבד בבונדסטג בבון ב-18 במרץ 1953.
ב-2 בספטמבר הייתה הכותרת בעמוד הראשון ב"ידיעות אחרונות": "שר האוצר הגרמני קובל על נטל השילומים". הכותרת הזאת הרגיזה רבים. יעקב צוקר, ניצול שואה, שעבר בארבע מחנות, התייצב באותו היום מול הכנסת, הוציא את מעט שטרות הכסף שהיו בארנקו, השליכם על הארץ, וצעק: "אדנאור זה בשבילך. הרגת לי את כל כל המשפחה, אבל אתה מתלונן שקשה לכם עם השילומים. אז אני נותן לך הלוואה. לא צריך שתחזיר לי, כי גם את אבא ואמא לא תוכל להחזיר".
ב-9 בספטמבר היציאה של שרת ללוקסמבורג לחתימת ההסכם התנוססה בכותרת הראשית: "שרת יצא לפגישה עם אדנאואר". ב-10 בספטמבר 1952 הכותרת הגדולה מבשרת: "שרת ואדנאואר חתמו על ההסכם". כותרת המשנה דיווחה: "שר החוץ הישראלי: זהו חוזה יחיד במינו בתולדות ימי עמים - ההסכם יעמוד עתה למבחן הביצוע".
ב-12 בספטמבר כותרת מוצנעת יחסית מבשרת: "השילומים יביאו הקלה למצב הכלכלי בישראל". ב-14 בספטמבר עולה אחת השאלות שתעסיק את המדינה גם בעוד 40 שנה. הכותרת הראשית קובעת: "אין סיכויים לשילומים ממזרח גרמניה".
ואכן, לאחר נפילת החומות בגרמניה, שנים רבות לאחר שמזרח גרמניה סירבה להשתתף בפיצויים למדינת ישראל, ב-1991, עלתה מחדש התביעה לקבלת פיצויים גם על מחויבויותיה של גרמניה המזרחית לשעבר. בעקבות פתיחת ההסכם לאחר איחוד גרמניה, הסכימה ממשלת גרמניה לפיצוי חד פעמי של 5,000 מארק ל-522 אלף ניצולי שואה, ותשלום חודשי קבוע של 500 מארק לעוד 50 אלף ניצולים שהוגדרו כמצויים במצב קשה במיוחד.
בשנים הבאות נושא השילומים עולה שוב ושוב בכתבות, ניתוחים, פרשנויות ומאמרי דעה. הנושא הזה כנראה לא יירד לעולם מן הכותרות, וטוב שכך.
"אפליית השילומים"
למשל, ביום שישי, 8 במאי 1992, מופיע תחקיר גדול מאת שלמה נקדימון תחת הכותרת: "כך הפסידה ישראל את הפיצויים ממזרח גרמניה". ב-23 באפריל 1998 חוזר דב גנחובסקי לשנת 1952 ומספר על המחלוקות הקשות שהתגלעו בין בן-גוריון לבגין על השילומים.
הנושא, כאמור, לא ירד מהכותרות, ותמיד התעוררה התקווה שהפיצויים לניצולים עוד יוגדלו. ב-30 באפריל 2008, ערב יום השואה, הכותרת בעיתון היא: "אפליית השילומים" וההסבר: "ועדת החקירה הממלכתית: חוסר השוויון בחלוקת הפיצויים לניצולים נמשך כבר 55 שנה". ב-23 ביוני באותה שנה הגיע הפירוט: "חוב של מיליארדי שקלים לניצולים. ועדת דורנר: כל ניצול שואה הפסיד יותר ממיליון שקל בגלל המדינה".
