איך מתמודדים עם משבר הקורונה, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מכל רחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, בשגרה ובצל הקורונה. והפעם: משפחת סיני, ממושב ורד יריחו.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בצילום: ורד (51), דרור (51), רביד (11), ארבל (7).
מחוץ לתמונה: שגב (21), מ"כ בגבעתי, ארד (18), במכינת "אחד משלנו".
הבית: בית קרקע בבעלותם במושב. ורד: "בנינו אותו אחרי שהתחתנו ב-1993 ומאז אנחנו כל הזמן מוסיפים ומשפצים. אני חושבת שהגיע הזמן להרוס ולבנות מחדש אבל דרור פחות זורם".
ספרו על ורד יריחו. ורד: "זה מושב בצפון ים המלח. הוא התחיל כיישוב משותף של חילונים ודתיים בשם מצפה יריחו שאבא שלי היה בין מקימיו. אבל זה לא עבד. נוצר קרע גדול, והחילונים עזבו והקימו את המושב הזה ב-1980. יש פה כ-100 משפחות. עד לפני שנתיים-שלוש היו 50, ופתאום כולם מחפשים בית בפריפריה".
זה זינוק מרשים. זה קשור למחירי הבתים? ורד: "גם. לבנות בית פה זה כ-1.5 מיליון שקל, וזה מושך אנשים, אבל יש פה עוד המון יתרונות. הניתוק, ים המלח, הקרבה לירושלים והחינוך. פה יש 22 ילדים בכיתה עם מורה וסייעת ואפשר לתת תשומת לב לכל אחד. אבל מי שבא בגלל מחיר הבית יגלה מהר מאוד שבטווח הארוך יותר יקר לגור בפריפריה. צריך לנסוע לכל מקום, והכל יותר יקר מבמרכז. בכל מקרה, למרות האהבה למקום, הדיבור הוא שאנחנו נהיה פנסיונרים בתל אביב. למי שכל החיים חי בפרברים ובמושב, תל אביב היא סוג של פנטזיה".
אתם עוד משלמים משכנתה? דרור: "אנחנו משלמים משכנתה על מבנה עם ארבע יחידות אירוח שאנחנו מקימים בשטח שלנו. האזור הזה הוא אזור קסום ואנחנו מאמינים בו. בקרוב יפתחו פה את קאסר אל-יהוד. זה אזור של מנזרים שבמשך עשרות שנים הכניסה אליהם הייתה אסורה. עכשיו ניקו את השטח ממוקשים וזה יהיה מוקד משיכה, מעבר לים ולשקט".
מה אתם עושים? דרור: "אני עובד במועצה כמנהל מחלקת הביטחון, אבל קודם כל אני חקלאי ויש לי 370 דונם של תמרים שאנחנו עכשיו בדיוק בשיאה של תקופת הגדיד. יוצא בחמש וחצי בבוקר למטע, מכין את העבודה לפועלים, ובשמונה אני במשרד. אחרי הצהריים אני חוזר למטע עד שמונה-תשע בערב. זה עבודת אדמה שמרגשת אותי אבל יש הרבה התמודדויות, בעיקר סביב נושא הגניבות".
גם לים המלח זה הגיע? דרור: "זה לא כמו בדרום, אבל אנחנו בדרך לשם. זה חתול ועכבר כל הזמן, ויש ימים שאתה בא בבוקר אחרי שאתה עמל תשעה חודשים לגדל את הפרי, ומגלה שמישהו בא והוריד לך תמרים בשווי 30 אלף שקל. זה מוציא את הרוח מהמפרשים. אני מעסיק בדואים ששומרים, אבל עדיין ימשיכו לגנוב, עד שתשים על כל מטר שומר, מה שבלתי אפשרי".
ורד: "אבא שלי ואחי הקימו לפני שלושה עשורים מסעדה שנקראת הצ'אנס על כביש ירושלים-ים המלח, ונקראתי לדגל לעבוד איתם. אבא שלי תמיד עסק בחקלאות ולא כל כך הצליח, אז הוא קנה אוטו גלידה שהסתובב בין הבסיסים ומשם התגלגל למסעדה. כשהקזינו ביריחו היה פעיל זה היה תור הזהב, כי כולם היו עוברים דרכנו והמקום היה פתוח 24 שעות ושוקק חיים, אבל היום בעסקי המסעדנות אני כבר לא בטוחה שיש טעם. אחרי הסגר הראשון פתחתי, מלאת חדווה, אבל הפעם אני עם סימני שאלה ענקיים. סוכות זה פיק מאוד גדול ואיבדנו את זה, ובחורף אין תיירים".
מינוס? ורד: "אנחנו חיים במינוס 415, המקום הנמוך בעולם". דרור: "יש לנו הרבה חובות והלוואות מהבנקים סביב פיתוח העסק, כי חקלאות דורשת הרבה השקעה, אבל החשבון שלנו לא במינוס".
ההחלטה הכי טובה שקיבלתם? דרור: "העיסוק בחקלאות. זה לא הכסף אלא מה שזה נותן לך. יש לי במשרד משפט של ז'אן ז'אק רוסו: 'החקלאות זה השליחות הראשונה של המין האנושי והמקצוע היעיל ביותר, האציל ביותר והישר ביותר שאדם יכול לעסוק בו'. זה עולם קסום של חיבור בין האדם לאדמה, וזה קסם לייצר ממנה מזון. הגדיד עכשיו זה חג אמיתי בשבילנו, כשאחרי שנה אנחנו אוספים את הפרי מהעצים". ורד: "התמרים הם גם חלק בלתי נפרד מהאוכל במסעדה".
מה בתוכניות? דרור: "התחלתי לייצר עראק מתמרים עם בחור במרכז, ואני רוצה לייצר לבד ואולי, כמו באירופה, שהמזקקה תהיה במסעדה ותהיה מוקד משיכה".
חופשה אחרונה? דרור: "בשנה שעברה הייתי בטיול עם שבעה חברים בהודו על אופנוע אנפילד, וזו אחת החוויות המסעירות שהיו לי בחיים. אחרי שחוויתי את זה לקחתי את ורד לרומניה בלי לתכנן, שכרנו אופנוע בבוקרשט ועשינו שבוע בקרפטים. זה היה קסום, חוויה זוגית חזקה, ולראות את העולם דרך דו-גלגלי זו זווית שונה על העולם".
