בערב יום העצמאות האחרון, ה־72 למדינה, השיאה השחקנית והקומיקאית ציפי שביט משואה. שרת התרבות באותה עת, מירי רגב, נימקה את הבחירה: "ציפי מפליאה בכישרונה האדיר והרב־גוני להתחבר ולחבר בין בני הגילים השונים בישראל, ומייצגת את האמניות והאמנים שלנו, המצויים בחזית הבמה לצורך שמירה על החוסן הלאומי שלנו". שביט, כמובן, הייתה נרגשת במיוחד. הדבר היחיד, שלכאורה, פגם במעמד, הייתה העובדה שהשנה, בעקבות הקורונה, התקיים טקס הדלקת המשואות באירוע, שהוקלט מראש ללא קהל - שהוא נשמת אפה של שביט. "אני מדליקה משואה בלי קהל?", היא חוזרת לרגע ההוא בריאיון מצחיק ורציני כאחד, לכבוד יום האישה הבינלאומי. "כל כך רציתי באותו מעמד לרוץ ולחבק את האנשים, שהם יחבקו אותי, ויראו איך אני מזליגה דמעות".
כי שביט היא קודם כל אישה של אנשים. 50 שנה היא על הבמות, מחוברת לקהלים השונים שלה, בני כל הדורות, והם מחזירים לה אהבה, ובגדול. כל שיח איתה הוא שיח מצחיק, אופטימי. גם כשהיא מדברת ומספרת על דברים רציניים וכואבים, היא עושה זאת בחן ובהומור המיוחדים שלה, שוזרת בשיחה בדיחות, סיפורים וחיקויים מצחיקים עד דמעות, עד כדי מבחינת "העולם עצוב - אז צוחקים".
כבר שנה, בשל משבר הקורונה, שבמדינת ישראל אין תרבות, אין מופעים, ואמנים רבים מצאו עצמם מחוסרי עבודה.
"זו אכן תקופה קשה וכואבת", היא משיבה. "בהתחלה דובר על חודש, אחר כך על שלושה חודשים, וכבר שנה שהשגרה לא חוזרת. הכי פוגע ומעליב שלא התייחסו לאנשים, שמצאו את עצמם במציאות שאין להם ממה לחיות. אני לא מדברת על הכוכבים הגדולים, אלא על עובדי תאורה ותפאורה ונגנים ובמאים. שיגע אותי לדעת שיש אנשים, שלא יודעים מה הם יעשו מחר, עד הרמה הבסיסית של האוכל. גם אני הייתי בהתחלה בהלם, לא ידעתי איך לא אצא כל יום לעבודה, איך לא אתרגש בכל יום לקראת הופעה, איך לא אראה את השלט 'כל הכרטיסים נמכרו', ואיך לא אשמח את הקהל והקהל ישמח אותי. אבל לא נתתי לעצמי להתייאש. כל הזמן חשבתי, ואני עדיין חושבת, שיש לנו יותר ממה שאין לנו. אי אפשר לקחת מאיתנו את השמחה והאמונה והתקווה וההיסטוריה. כן מצאתי פתרונות. למשל, כשהיה אפשר, ובמסגרת ההנחיות, הופעתי בבתים, ותרמתי את הכסף לעמותות, לילדים ולאנשים חולים ונזקקים. יש מי שקנה ליום הולדת ה־60 שלו הופעה שלי, 1,000 שקל לדקה. העברתי את התמורה במלואה לעמותה בלב חפץ".
באפריל הקרוב ימלאו למי שנכנסה לתודעה, לראשונה, עם השיר "כולם הלכו לג'מבו", 74 אביבים. עשרות שנים שהיא אייקון תרבותי בלתי מעורער ואהוב, אישה ללא גיל, "פצצת אנרגיה מהלכת", כפי שנוהגים לכנותה. שירי הילדים שלה הפכו ללהיטים מוכרים, ומופעיה לילדים ולמבוגרים מוצגים מאות פעמים בפני אולמות מלאים. בצד המופעים הקומיים, היא מגלמת בכישרון גם דמויות דרמטיות. בסדרה "המדובב" גילמה את יהודית, ראש משפחת פשע קווקזית, ובימים אלו היא מצטלמת לסדרת טלוויזיה, "בראשית", בתפקיד הראשי. בחייה האישיים תציין השנה 45 שנות נישואין עם אבישי דקל, אבישקי, כפי שהיא מכנה אותו, אם לתמר ואסף, וסבתא לשבעה נכדים.
מה אומר לך המושג "יום האישה"?
"גאווה גדולה. אני קדה לנשים על הדרך הבלתי רגילה שעשו, על ההישגים. אני רואה את מגישות החדשות, אחת יותר יפה ונבונה מהשנייה, רואה מנכ"ליות, יזמיות מוכשרות, רופאות מצליחות, בשלניות מדהימות. הנשים של היום הן חכמות, דעתניות, מסתדרות עם כל מצב, נראות טוב ועפות על החיים בכל גיל. בתקופת הקורונה נשים המציאו את עצמן מחדש, יזמו יוזמות נפלאות. נוכחים בזה מדי יום, אבל טוב לעצור ביום האישה ולהצביע על ההצלחה. אני רואה, למשל, את הבת שלי, תמר. היא אם לארבעה ילדים, את כל אחד מהם היא הניקה עד גיל שנתיים, עובדת במוסד לנגמלים, מעבירה פסיכודרמה לאנשים עצובים שאיבדו את הדרך, ומוצאת תמיד זמן לבשל, להיות אישה, להיות אימא. אני מסתכלת על עצמי. עד הקורונה, 25 יום בחודש, הייתה באה מונית לאסוף אותי מהבית להופעה ב־5 אחר הצהריים. הייתי חוזרת ב־1 בלילה ועוד מפעילה מכונת כביסה ומייבש. הייתי מתחילה ב־6 בבוקר, מתכננת את ההופעה, לא מוותרת להסיע את הנכדים המדהימים שלי לחוגים, זוכרת את כל החברות שלי, מאחלת מזל טוב למי שיש יום הולדת, ושואלת את מי שעשתה ממוגרפיה איך היא מרגישה. ולא התעייפתי לרגע".
ועדיין אנחנו חיות בעולם, שחלק ניכר ממנו מנוהל על ידי גברים, ויש חוסר שוויון בחלק מהתחומים.
"עזבי", היא צוחקת, "גם זה יגיע. מה זה גברים? כדי ללעוס מסטיק במדרגות הם צריכים לשים ווייז. בהופעות שלי אני אומרת, שגברים מבוגרים הם כמו מקומות חנייה, הרוב תפוס והשאר נכים. נשים הן מולטי־טאסקיות, עושות הכול במקביל. את ודאי יודעת, שאישה יכולה במקביל גם לעשות סקס וגם לא ליהנות. שום גבר לא יכול להשתוות לאישה מבחינת ניהול התפקידים שלו בעולם".
"אין לי חלום של כלום. רק רוצה להמשיך להופיע, ושאהוביי, שלידי, יהיו בריאים. לא מרגישה שהחמצתי להיות דוגמנית של ויקטוריה סיקרט"
לא להתבלבל. שביט לרגע לא מתעלמת מהגברים שבחייה, מעריכה ומודה לכל אחד מהם על תרומתו לה. בגעגוע עמוק היא נזכרת באלו שכבר אינם, ובאהבה רבה מדברת על הנמצאים, שייבדלו לחיים. לאביה, משה שביט ז"ל, היא מוקירה תודה עמוקה. "מגיל צעיר רציתי להיות שחקנית. באותה תקופה כולם הלכו להיות מורות וגננות, ולהיות שחקנית היה משהו בלתי ברור. נהגו לשאול אותי: 'אז ממה תחיי?' ואבי, שנפטר צעיר בגיל 65, עודד אותי. הוא היה איש נבון ומצחיק וזורם, שתמיד אמר, שאעשה רק מה שאני אוהבת. העיקר, נהג לומר, שאסתכל במראה בלילה ואגיד לעצמי, שהיה לי עוד יום נהדר והספקתי, שאקום שמחה ואלך לישון שמחה, ובאמצע לעשות הכי טוב שאני יכולה. זו העצמה נשית בתקופה שלא ידעו מהן סדנאות, ולא היה WELLNESS. הוא גם אמר, שקהל זה כמו שמיכת פוך בחורף. חמש דקות ראשונות אתה מחמם אותה, ואז היא מחממת אותך כל הלילה, וזה כל כך נכון. לכן בסיום כל הופעה אני קדה לקהל ומודה להם על העטיפה והחום והתמיכה, והודיתי לקהל כשהדלקתי את המשואה".
הצחוק שלה פוסק כשהיא נזכרת ומדברת בגעגוע על חבריה שאינם עוד. לספי ריבלין, שעצב עמוק נשזר בקולה כשהיא מדברת עליו, ולעוזי חיטמן. "לפני שנים רבות עוזי התקשר אליי בחצות. עניתי והוא אמר לי: 'יש לי שיר בשבילך'. אמרתי לו: 'עכשיו? מה, זה תור לצינתור?' והוא השיב: 'רק תקשיבי ותשתגעי'. הוא התחיל לשיר את 'הייתי הילד הכי קטן בכיתה', שהלחין למילים של יונתן גפן, ופתאם נפל דבר. קיבלתי שיר בצלמי". היא גם חסרה את דודו דותן, ששכנע אותה להתחיל להופיע גם לפני מבוגרים, ואת יגאל בשן, שהכירה עוד בתקופת הלהקות הצבאיות, והיה עבורה "התגלמות החן".
מה לגבי אימא שלך, אורה שביט?
"אימא שלי הייתה תמיד לידו, לצידו ומאחוריו של אבי. כמו אבישקי שלי, שהוא אור גדול ורוח מתחת לכנפיים שלי, ותמיד יהיה שם בשבילי".
בואי נדבר קצת על אבישקי.
"אנחנו יחד כבר 45 שנה של אהבה ותשוקה וחברות, וזה לא מובן מאליו, כי אנחנו כל כך שונים. אני אוהבת אנשים והם אותי, הבית שלנו תמיד חם ומזמין, ואבישקי הוא שתקן וספורטאי. אני אמות בשביל גלידה גולדה, מבייצת כשאני רואה אוכל טוב ופחמימות, והוא טבעוני. פעם אמרתי לו, שאני חושבת שהתאהבתי בו, כי הוא מצחיק אותי. הוא השיב, שהוא חשב, שזה בגלל שהוא טוב במיטה, ואז אמרתי לו: 'אתה רואה שאתה מצחיק אותי?' לפעמים, כשאני חוזרת מהופעה והוא כבר ישן, אני מעירה אותו, ואומרת לו שהוא חייב לפתוח את העיניים. הוא פותח ומקשיב, כי הוא יודע שתמיד יש לי הרבה שאלות וסיפורים. יש לנו ילדים ונכדים מדהימים, שהם עולם מופלא בפני עצמו. אי אפשר לתאר את המתיקות, את הריח שלהם, את האושר שמציף כשאני מחבקת אותם".
עד כמה ציפי שביט יכולה להתנתק מהתפקיד שלה? לא "ציפי בלי הפסקה", אלא רק ציפי?
"נכון, יש לי תפקיד. בשלב זה של חיי אני לא יודעת אם קודם הגיע התפקיד ואז אני, או להיפך. אני יודעת שהתמסרתי לתפקיד בכל חדר בלבבי. באשר לציפי, לפני שבוע ראיתי שוב את הסרט המופלא, 'פורסט גאמפ', הקשבתי לעצה, שנותנת לפורסט אימא שלו. היא אומרת, שהחיים הם כמו קופסת שוקולד. יש בהם מרירים, מתוקים, יש שוקולד חלב ומרציפנים, ושהוא צריך לדאוג שיהיו לו שוקולדים מכל הסוגים, ולא לסיים את הבונבוניירה מהר מדי. אני בגיל, שכבר טעמתי מכל הסוגים, ורק לא רוצה לסיים את הבונבוניירה מהר מדי. חבל לי על כל דקה בדרך לדיור המוגן, יש לי עוד המון מה להספיק. האם הצלחתי? כן. עבורי, הצלחה זה משפחה וחברים ונכדים, היכולת לשמוח ולמצוא חן בעיני אלוהים ואדם, וכל זה ביחד, זו חתיכת קומבינה. חלק גדול בתפקיד שלי זה להמשיך להצחיק, כי צחוק של אנשים מפעיל את חיי. צחוק זה הדבר הכי מרתק, הכי משחרר, הכי מדבק בלי להדביק".
מהם החלומות שלך?
"האמת שאין לי חלום על כלום. רק רוצה להמשיך להופיע, ושאהוביי, שלידי, יהיו בריאים. אני לא מרגישה שהחמצתי להיות דוגמנית של ויקטוריה סיקרט, או מנצחת דגולה על האופרה של ברלין. אני לא רוצה כלום אחר ממה שקרה לי, והייתי חוזרת על הכול שוב, עם אותו גבר ואותם ילדים ונכדים וחברים. אני חיה במדינה הכי טובה בעולם, יש לנו עם מופלא. תראי את הסטארטאפים והאקזיטים, את הישראלים שעומדים מאחורי ההצלחה של מודרנה ופייזר. לכן אני מסיימת את ההופעות שלי בשיר 'לחיי העם הזה', עם הקהל, ולכן לא היה ואין לילה, שאני לא יוצאת למרפסת שלי, להודות לאלוהים על כל מה שיש לי בחיי".
